אף אחת לא תיקח את הבלוז שלי

אף אחת לא תיקח את הבלוז שלי

הוא רק שלי, שלי, שלי

אף אחת לא יכולה לקחת ממני את הבלוז

הוא שייך רק לי, לי, לי

הבלוז שלי מגיע מן הים

עובר דרך תחנות מאסף

נכנס אלי מהחלון

אוחז בי חזק ולא נותן לי לצאת ממנו

זה הבלוז שלי, שלי, שלי

הוא מנגן אותי בלילות

אוסף אותי אל עצמי

במציאות נעלמת מרגע לרגע

אף אחת לא תיקח את הבלוז שלי

העליבות שברחובות לא תדחק אותי

בחזרה אל חדרי המדרגות

לא מחפש יותר לטפס אל הקומות הגבוהות

אף אחת לא תיקח את הבלוז שלי

הוא שייך רק לי, לי, לי

אף אחת לא תעלים את הבלוז שלי

הוא שלי,שלי,שלי

נכתב בדיו שחור על נייר לבן

אני לא צריך לעשות שום דבר

כשהגשם יורד והקרב נגמר

אני צריך רק את הבלוז שלי 

לכל אחד יש בלוז, גם לי יש, והוא שלי רק שלי 

פיקדון

כל פיקדון שאפקיד כעת

מישהו ישתמש בו בשלב כזה או אחר 

עומד דרוך מול המטחים

אי אפשר לדבר יותר

ככל שזה מתקרב זה יותר מפחיד

הם לא נותנים לי סיכוי להינצל

ככה זה שחיים ממלחמה למלחמה

הם לא מוכנים לוותר

על גדרות וחומות

אז אני נשאר בצד, מנסה לא להתבונן במה שאני רואה

כל פיקדון שאפקיד עכשיו

לא ישמש אותי יותר

אורות חזקים, צל גובר

אי אפשר להבין כמה זה קרוב

כשאין יותר משהו אחר להאמין בו

אסור לדבר, אסור לצעוק

חייבים להסכים עם כל דבר

והם ירצו אותי כך או כך

גם הלב עומד שומם

מול מה שפעם היה חלום ועכשיו זה אבק

אני עומד בצד, לא מצליח להבין

איך זה יכול להיות

שהחומות והגדרות השתלטו על כל הנחלות

עומד בצד ולא מסוגל להגיע אל האמצע

חור נפער, הפיקדון נמסר, לא נשאר לי דבר 

מה שאנחנו מחזיקים ביד, הפיקדון, כבר איננו שווה דבר, אסור היום לומר כלום

תני לנשמה שלי לצאת

תני לנשמה שלי לצאת החוצה

מבעד לסדקים, מבין הפיתולים

אל הרוחות הטובות הנושבות מעלינו

תני לנשמה שלי ליצור מחדש את התעלות

את יודעת שאין מלאכים בשמיים

ואין אלוהים שהולך כאן בינינו

כל בקבוקי השתייה ייגמרו יום אחד

ואנחנו נצטרך להמציא את עצמנו שוב מחדש, הפעם בלי עזרה

תני לנשמה שלי לצאת החוצה

תני לאורות החזקים להאיר לי את הדרך

אני אגיע, בסוף אני תמיד מגיע

כששנינו כבר עומדים לצאת

מול פוסטרים דהויים

מול חלומות שבירים

הכל דהוי, הכל נשכח

תעזרי לי למצוא את הדרך

תני לנשמה שלי למצוא את הדרך

אני אוהב את התחושה

את המגע האינסופי

אין כאן מלאכים גדולים

אל תתפתי להאמין בכל האמונות הקטנות

גם אנחנו נשבים בחלומות

המציאות היא כל מה שנשאר שהכל מת מסביב

תני לנשמה שלי סיכוי להינצל ותראי כמה יפה זה יהיה 

כל מה שהנשמה לי רוצה, זה לצאת החוצה, תני לה 

שושנים אדומות

שושנים אדומות בכניסה אל הבית

לא מבשרות דבר שלא ידענו עליו

חדרים חשוכים, אי אפשר לדעת מה איבדנו שם

ובמקום קטן שמעולם לא היינו בו, מתחוללת עכשיו מלחמה גדולה

כל אחד נלחם בשדים שלו, אל תתני להם להכניע אותך

את יודעת את האמת, תחזיקי בה

אם היא תתפורר לך בידיים

אין סיכוי שתישארי קרוב מספיק בשביל להרגיש

אני לפעמים בורח אבל תמיד חוזר

את יודעת שזה כואב כשאין מה לעשות עם מה שנשאר

רוחות סוערות בחדר

אולי יצאנו מוקדם מדי

שושנים אדומות בכניסה אל הבית

מודעות תלושות

מישהו נולד, מישהו מת

אנחנו לא בוכים, איבדנו את הטעם האמיתי של הדברים

אנשים נבהלים, אנשים צועקים

אנשים נכנעים לשדים שלהם, אל תתני להם להכניע אותך

יש כאן מספיק מקום בשביל הדברים הטובים

אם רק נדע להחזיק אותם

איבדתי כיוון במחשבות, אני כבר לא סופר תשובות

אל תבקשי ממני להישען לאחור בשביל להחזיק אותך קרוב

מקשיב למילים, צולל אל תוך עינייך

שושנים אדומות יישארו בפתח הבית גם אחרי שהדלתות ייטרקו 

אל תתני לאנשים ולשדים להכניע אותך

ואין גלימה

ראיתי את המלך מאבד את כתרו

משיל מעליו את גלימתו

ראיתי את הטורפים נעים סביבו

כשאקורד אחד של גיטרה מתנגן

בלי הפסקה, בלי מחילה

אני זוכר איך נכתבו הסיפורים לפני שנים

לא היה שם צדק ממשי ולא חמלה קיומית

הכל נעזב בפתאומיות אינסופית

המלך ירד מנכסיו, העיניים נעצמו

רק הנתינים נשארו במקומם

כן שמעתי את השיר

זה היה שיר של נזיר בודד שמחפש תקווה

בעיניו הגדולות

כשכל הדלתות נטרקו והחלונות לא עמדו בסערה

רצתי לשיר הללויה

לא ידעתי כיצד ועבור מי

השליח נעלם והטורפים לקחו איתם את הטרף

כן המלך איבד את כתרו

לא נשאר לו דבר למשכן עבור הקדושה האפורה

קירות לבנים נשברו בבת אחת

הכל נשכח, הכל מת

שמעתי את הנזירים מבשרים בתדהמה

הם ידעו היטב את התשובה

המלך נפל, הגלימה התרוקנה מתהילה 

המלך נפל ואין גלימה, השיר נגמר, מה נשאר

אתה ואני

מביט בך מתוך החדר הקטן 

מנסה לאסוף רסיסים

אולי אצליח ליצור תמונה שלמה

מוכן להתפשר על הרבה פחות

מביט על עצמי במראה

מה אתה הייתה עושה במקומי עכשיו

על כל צעד, הייתי הולך אחורנית

בורח מאחורי הדלת שלא תראה אותי

כל כך הרבה מילים לא אמרנו

לא נשאר לנו דבר להאמין בו

אני לא חושב שפעם נשתנה

לך אין סיכוי ואני לא רוצה

אני מביט בה, היא מביטה עלי בחזרה

הבטחתי לה כל כך הרבה דברים

ידעתי שאם הייתה במקומי

לא הייתה מדבר, אולי הייתה הולך לישון

יושב על הספה חושב עליך

אתה בטח לא מבין על המהומה

איך בכל פעם כשהיא באה, הדברים מסתבכים

אני לא רוצה להיות כמוך, זה רחוק ממני

השתיקות הרמות

הרבה מילים להסביר

כל מה שהסתרת

אני לא מוכן שיצא מתוכי 

שיר על שניים שהם לפעמים אחד ולפעמים הם לא מכירים בכלל

אורות חזקים מסנוורים אותי

אורות חזקים מסנוורים אותי

אל תגידי שזה לא נכון

עכשיו כל העיר מדממת

ואני לא מסוגל לכתוב מילה

רץ בלי הפסקה

ובין לבין אני חולם

על רגע הסיום

אחריו משהו יתחיל או יתמוטט

לא מסוגל לכתוב מילים כמו פעם

השירים נכתבים על ידי אנשים אחרים

אני מקשיב תמיד לאותן מילים

ומקווה שאצליח למצוא חדשות

העיר הזאת נראית כמו פס דם

בסוף מישהו יצטרך לנקות הכל

אני אעמוד מול החלון ואחכה שיגיע תורי

בינתיים רץ בין השעות הארוכות לימים הקצרים

אורות חזקים מסנוורים אותי

אל תגידי שזה לא אמיתי

העיר הזאת ממדמת למותה

ואנחנו מעולם לא ידענו להציל אותה

מביט מהצד על הנעשה

אולי תספרי לי איך כל זה קרה

הפסקתי לכתוב, הפסקתי להקשיב

ואת מחכה לי, הרי יגיע גם תורי

רץ ורץ והאורות מסנוורים, ואת מחכה 

נסיעות לילה

על כביש חשוך מסתנוור מאורות זמניים

שום דבר לא קבוע

כשבכל רגע המחשבות רצות בלי הפסקה

מכאן לשם עד תחושת ההתרסקות המוחלטת

ראיתי מכוניות דוהרות לכיוונים שונים

ואני המשכתי ישר

הקשבתי לתחזית

כאן גשם ומה שם, רחוק מכאן אותה נחמה מתמוססת

זוכר נסיעות לילה במדינות רחוקות

אוטובוס של תיירים שלא מבחינים בין מקומות

דרכי עפר במקום כבישים, שדות גובלים בקצוות

ומאחוריהם זרקורים מאירים, אין שם שום דבר

ואני מפורר ברגע אחד את כל הקשיחות

מעטפת חסרת תכלית

וחיפשתי כבר מקום יותר נעלה בסולם

לפני, לפני ההתרסקות המוחלטת

ואהבתי לראות את השלטים מנצנצים

פניות לשום מקום ודרכים ישרות חסרות תכלית

אהבתי להקשיב למילים, כשהזמר המשיך לשיר

גם כשהמוזיקה דממה, נשארתי לבד ברכב

ובינתיים הכביש המשיך להיות חשוך

נדמה ששום דבר לא באמת משתנה

רק האורות נוצצים בלי סיבה

הקצוות הופכים קרובים, ואני מתרחק 

כמו אז במזרח, בכל פעם כשיש נסיעת לילה, אני נהנה 

עשן בשדות

אורות ניאונים לא מסנוורים יותר את העיניים

אולי אצליח למצוא את השביל אל הדרך

ממנה לא אצטרך לחזור

אל הבית הישן

זה שכבר לא עומד ברוח

זה ששעריו נטרקו בחוזקה

אני לא מפחד יותר מהמבטים

אנשים זרים עומדים ומקללים

ראיתי עשן בשדות

ראיתי כבשים טועות בדרך

אני לא בטוח שאפשר עוד

להציל את המציאות מכיסי ההתנגדות

כל התימהון הזה עולה מחיר גבוה

אני עכשיו מציל רק את מה שאפשר

ונשרף השדה, נשרפים כל החלומות באש

אורות ניאונים לא מסנוורים יותר

ראיתי את עצמי בורח מפני הסרט הזה

אך הגיבורים עדיין מחזיקים בנשק

הם עדיין מאמינים

שזו השיטה

כן , כולנו עבדים של פנטזיה עלומה

הרגלים ושגרה

אי אפשר כבר להאמין בטוב

כשהרע חושף את החיוך המכוער של הזמן

אורות ניאונים לא מסנוורים יותר

לומד עם הזמן מה עוד נשאר כאן

חורבות נחשבות לבית,  ובית אין לו גג יותר

עומד חשוף מול שדה בוער, זה כל מה שנשאר 

זה כל מה שיש לנו עכשיו

נשאר קרוב

יוצא עם האור הראשון

לא מתרחק יותר מדי, נשאר קרוב

נהנה לשמוע את הנשימות שלך מבעד לדלת

כשבחוץ עדיין חשוך והחתולים לא יצאו מהמחבוא שלהם

מנסה להיזכר מתי הפסקתי להקשיב למילים

תמיד חוזר אל אותם שירים

בדרכים לא מוצא שום דבר חדש

קשה לי עם משפטים מלאים בחרוזים שאין בהם שום דבר ממשי

את עדיין ישנה כשאני לוקח את הסיבוב

בכביש היוצא אל העיר השכנה

יש פקק שלא נגמר

כולם מקשיבים לרדיו, החרדות מחליפות פנים  

נשאר קרוב ומחפש אותך

את הרי הדבר האמיתי

ואני תקוע בין כאן לשם

אותיות נופלות מעצמן

כשאחזור הביתה את אולי תחכי לי

נאנח בלי הפסקה

את אומרת שאני לא זקן

אז איך זה שהזמן חולף מהר כל כך  

יוצא עם האור הראשון

לא מתרחק יותר מדי ונשאר קרוב

כשאחזור תספרי לי על החלומות שלך

אני אשקע שוב באבק, אתנקה ומחר נתחיל מחדש 

שיר על חזרה הביתה אחרי ריצת בוקר 

בורח וחוזר

מנסה להיזכר מתי כל זה התחיל

הרוחות הרעות ננעלו לאט

הן עזבו את החדרים שבתוכי

עכשיו מיותר להסתכל מאחור

אולי נפלו הדלתות, אין עכשיו חלונות להביט דרכן

על גשרים בהירים נוסע לאט

אף אחד לא עוקב אחריי

רק בורח וכבר חוזר

יודע שזה התחיל לא זוכר מתי

כל השדים ברחו אל השדות

לא סופר יותר גופות

לא יושב בתי קפה ומחכה לחשבון

שיעורים נגמרים

ספרים גדולים ננעלים

לא זוכר מי כתב ומי שרף

רוחות רעות שליוו אותי לא נעלמו, לא דעכו

עכשיו כל החדרים סגורים

אולי ידעתי להבדיל

בין פנים למסכות

אך עדיין לא מצליח להיזכר איך זה הרגיש כשזה היה אמיתי

זה כבר התחיל והנה זה נגמר

אותות וסימנים

מוטלים בלי שום סיבה

עכשיו לא מאוחר להשתנות

בורח וחוזר, החדרים נסגרים, לאן אפשר להגיע? 

הצטרפו לקבוצה part of me בפייסבוק

משהו קצת לא שגרתי, אני רוצה להזמין אתכם לקבוצה בפייסבוק שנקראת part of me. הקבוצה אותה מנהלת אישתי, חגית, עוסקת בתסמונת טריצ'ר קולינס.

הקבוצה נועדה לעזור למי שיש את התסמונת, הורים, בני משפחה וחברים שרוצים לעלות שאלות, לשתף סיפורים, להתעניין בדברים ועוד. מטרת הקבוצה היא ליצור שותפות ואחדות, לעזור ולהיעזר כשבשלבים מתקדמים יותר הקבוצה גם תערוך מפגשים בין החברים וכן עם אנשי מקצוע שונים 

אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה, להשתלב בה ולעזור לה לגדול. 

זה הקישור לקבוצה - https://www.facebook.com/groups/1576324262638212/ 

נשמח לראות אתכם 

לירון 

אור ראשון

נכנס לרכב, כשאת חוזרת מהמסיבה

הלכתי לישון מוקדם

את יצאת לרקוד בחדרים עלובים

אין כאן תוכנית, לא חתמנו על הסדרים 

שומע ברקע את סער שרה

על עזה תל אביב

מדמיין איך אני נוסע אל המדבר, ככה זה מרגיש

באור ראשון של בוקר כשכל הכבישים פתוחים

עוד מעט אגיע

עוד ק"מ ועוד קצת

תוהה איך ייסגר המעגל

מגיע מוקדם או מאוחר מדי

המסלול מתחיל כאן

ק"מ ועוד אחד

נתתי לעצמי מספיק מרווח,

פותח מהר, מנסה להאט ולא מצליח להירגע

נשימות קלות, זיעה, עיניים נוצצות

אני יודע שזה קרוב

מתקרב אל הסוף,

תחכי לי כשאגיע לשם

אני יודע שאת ישנה עכשיו

סופרת חלומות, מחכה שכוכבים יאספו אותך

עם הזמן משהו מתקצר

בסוף אגיע אל הקצה להיות שם איתך

נכנס לרכב, פוליקר ברקע

קולות רעננים, אדרנלין לא נרגע

זוכר את המילים מפעם

הקילומטרים נספרו, עכשיו תורי לסגת  

כל שישי, כל שבת, אור ראשון, יוצא מהבית, את עדיין ישנה, ואני כבר רץ

מתחת לשעון

מתחת לשעון

אפשר להרגיש את הסערה

לא מתחמקת, לא נמלטת בבושה

ואנחנו מחפשים משהו עבה להתכסות בו

בזמן שהרוחות גועשות

עוד פעם יחלפו פה הצללים

עוד מעט הדמויות ישתנו

אך אנחנו נכיר את הפנים

נטמעות עמוק במבטים הנבוכים

מתחת לשעון

אפשר להרגיש את הסערה

חומות וביצורים, שום דבר לא חזק מספיק

גם לא תחושת האשמה האינסופית

כאן הבושה לא משחקת תפקיד

אורות חזקים לא מפסיקים לסנוור

דלתות נעולות, שבילים חסומים

שלחנו שירים על פני ים

עכשיו זה זמן לשתיקות קלות

הסערה כבר כאן, חולפת על פני השעון

לא נחפש בעשן את מה שאיבדנו בזמן

מתחת לשעון

סערה מתחוללת במלוא עוצמתה

נסיר מסיכות ונגלה איך נראים הפנים

לא מתחמקים, לא מתביישים, כאן אין מקום לאשמה 

שוב אלימות, שוב סערה, השעון רץ והכל מת לאט

ילדים לנצח

כשהתיק ירד מעל הגב שלנו

לא היתה לנו שום סיבה ליפול

אך מול התהום, לא יכולנו לעמוד

גם כשכל ההבטחות נשמרו אצלנו בפנים

הבטחנו להישאר ילדים לנצח

אז למה אנחנו הולכים היום

עם מקל הליכה שמחזיק אותנו קרובים

מה איבדנו בזמן ומה שכחנו לקחת איתנו

מול התהום לא יכולנו לעמוד

כל מה שנשבענו לעצמנו, נשכח

גם הלב לא יכול היה להחזיק מעמד

מול הפיתוי הגדול שעמד שומם

נשבענו שכל עוד נוכל, אנחנו נלך באותו הקצב

אך היום אנחנו מחזיקים מקל הליכה

מבקשים להרגיש קרובים

כשהעיניים לא מסוגלות למצוא את האופק

יש כאן תחושה של יתמות

ממחשבות ומתחושות

כל מה שנשבענו בו

בסוף בגד בנו

הבטחנו שנהיה ילדים לנצח

אז למה אנחנו מחזיקים מקל הליכה

מלווים זה את זה ביד שלא ניפול

האם יש לנו גוף או מוטות עליהן אפשר לסמוך

הבטחנו להיות ילדים לנצח והנה יש לנו מקלות שעוזרים לנו ללכת

קטן

הבטתי במראה, נראיתי קטן

בזמן שהעמודים בספר נגמרים לאט לאט

את באת והלכת, לא חיכית

מרחוק היה נדמה לי שהבנתי אותך

כמו השלמה מוחלטת עם מצב שלעולם כבר לא ישתנה

רציתי להיכנס אל תוך המים ולצלול

אני תמיד מדמיין את זה

כאילו זה נכון

אבל בסוף אני נכנע לתחושת הפחד

ונשאר בחוץ

הבטתי במראה, נראיתי קטן

את עמדת שם, באת והלכת, לא חיכית

אוסף של מילים לא השאירו מקום

תחושה של קץ אינסופי

רציתי לשכוח למה באנו לכאן אבל משהו כל הזמן מזכיר לי

רציתי שנעלה ביחד על השביל

ונתחיל ללכת בלי דאגות

אך תמיד בהשלמה הזאת יש משהו מכאיב

אני לא מצליח להיזכר

מה הבטחנו אחת לשני

אוסף של שעות מתות

במראה אני נראה כל כך קטן

תספרי לי את מי את אוהבת באמת

כשהשעון כבר לא עובד

שוב נלחמים בשדים הקטנים, שוב מכוונים גבוה בלי לראות 

מול כל הדברים בעולם, אנחנו בסופו של דבר קטנים גם במראה