לירון תמם - מי אני, מה אני...

אחרי למעלה משנה בה אני מפרסם בבלוג הזה שירים וסיפורים דרכם אני מספר על עצמי, אני רוצה לספר לכם מעט על עצמי, דברים חשובים יותר וחשובים פחות שאולי תרצו, ויש מצב שגם לא, לדעת עלי.  אני רוצה לקוות שאין ברעיון הזה שיגעון גדלות או משהו כזה.

אז הנה מי שאני, מה שאני. בקצרה. 

נולדתי בחולון בשנת 1979, הבן הקטן במשפחת תמם, יש לי שתי אחיות, אחת וטרינרית , השנייה דוקטור לפיזיקה. אבי היה חשמלאי ואמי עקרת בית שעובדת כיום בעיתון. מגיל צעיר אהבתי והתעניינתי במוזיקה, ספרים, קולנוע , ספורט ואקטואליה. מצד אחד הייתי ילד רחוב ,רוכב על אופניים ומשחק כדורגל וכדורסל, מצד שני הייתי קורא ספרים בלי הפסקה, ולא הפסקתי להאזין למוסיקה. מגיל צעיר אהבתי רוק על כל גווניו ובשלב מאוחר יותר התחברתי גם לסגנונות נוספים כמו ג'אז, בלוז ואחרים.

בין לבין כפי שאולי למדתם להכיר משיריי וסיפוריי עברתי שורה ארוכה של ניתוחים וטיפולים שונים כתוצאה מתסמונת איתה נולדתי, תסמונת קרוזון (מוזמנים לחפש עליה בגוגל). אני לא יכול לומר שהיתה לי ילדות מיוחדת יותר מדי, לא מהסוג שכותבים עליה בעיתונים, מלבד הניתוחים וכן הלאה, אני מניח שהילדות שהיתה דומה לזו של רוב הילדים , לימודים, משחקים בחוץ, משחקים בפנים, שוטטות, יציאות בשישי ועם הזמן התחלנו ללכת להופעות , פאבים, בנות, סיגריות, כל מה שעושים בגיל הנעורים.

אם הייתי צריך לבחור אירועים שהשפיעו על חיי אז אין ספק, ששניהם קרו בזמן התיכון.  הראשון בשנת 94, ניתוח  שעברתי בגיל 15 הסתבך ומשפיע עלי ברבדים שונים עד היום. האירוע השני היה רצח רבין.  אז הבנתי שכל מה שחשבתי והאמנתי בו, פשוט לא נכון. מאז שהכרתי את עצמי וזה לא השתנה עד היום, הייתי בעל דעות שמאלניות, ליברל, אתאיסט ומאמין גדול בדמוקרטיה וחופש. לצערי, חלק גדול מהערכים האלה נעלמים או נמצאים בתהליך התפוגגות מהציבוריות הישראלית. 

את שירותי הצבאי העברתי בחיל החימוש בתור גדרן, לאחר מכן נסעתי להודו, עוד אירוע ששינה במובנים רבים את המחשבה שלי על החיים, בעיקר על הפנטזיה הגדולה של מסעות ובריחה. לאחר נסיעתי השנייה למזרח , התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון מדעי המדינה, לאחר מכן התחלתי תואר שני דיפלומטיה אך עזבתי כעבור שנה. לימים חזרתי להשלים תואר שני בפתרון סכסוכים וגישור וכיום אני לומד תואר שני נוסף במדיניות ומיניהל ציבורי. יש לי עדיין לחלום לשנות משהו איפשהו. בין לבין עבדתי והייתי כותב במסגרות של עיתונות אזרחית.

במהלך תקופה זו עבדתי ואני עובד כעורך תוכן באינטרנט, ובנוסף יש לי אתר משלי בו אני מפרסם שירים חדשים ושירים ישנים שכתבתי במשך השנים. מאחר וכבר כתבתי על זה בעבר רק אומר שאני כותב מגיל 10, בתחילה הייתי כותב שירים, לימים התחלתי גם לכתוב סיפורים. התחלתי לפרסם את שיריי באינטרנט בשנת 2000, ובשנת 2013 החלטתי להקים אתר משלי, לשמחתי האתר תופס תאוצה ולאט לאט צובר קהל.

לשמחתי שיריי מתגלגלים בין מספר אמנים כרגע, בתקווה שיצא מזה משהו בעתיד. אני מאמין גדול בתהליך, ואין לי ספק שהתהליך הזה הוא רק בתחילתו. 

לפני מספר חודשים, בחג שבועות האחרון, התחתנתי עם אהבת חיי חגית, אותה הכרתי לפני שלוש שנים, אנחנו מתגוררים בכפר סבא ביחד עם הכלבה שלנו אמה ומאמינים שיום אחד יבוא השינוי הגדול ואנחנו נהיה חלק ממנו.

בפוסטים הבאים אספר יותר על עצמי, על אהבותיי ועל כתיבתי

יהיו שלום 

כל חשיפה היא עירום?

יש הטוענים שאומנות נועדה לחשוף את עצמנו, מי שטוען כך סבור שאומנות שאיננה חושפת את יוצרה היא אוננות. מנגד יש מי שסבור שעצם החשיפה היא פורנוגרפיה שנועדה למכור את האומנות. שאלת החשיפה תמיד הטרידה אותי, ואני מודה שעברתי מצד אחד אל הצד השני, וכחוזר בתשובה, אני קרוב מאוד לקיצוניות בצד החדש שלי.  

כדי להתמודד עם השאלה הזאת, אני חייב לומר שיש שתי זוויות בחשיפה שצריכות להילקח בחשבון. הראשונה, לא משנה באיזו סיטואציה מדובר, סביר להניח שלא היינו בה לבד, לכן עולה השאלה האם מותר לנו, בשם האומנות שלנו, לחשוף את מי שהיה איתנו, גם בלי שהוא ירצה בכך? הזווית השנייה, היה האופן בה אנחנו מסתכלים על הסיטואציה בעת שאנחנו כותבים עליה. סביר להניח שהיצירה נעשית מנקודת מבט שונה מזו שהיינו בה בעת שעברנו אותה. על הקהל לדעת זאת. 

עד לפני כמה שנים כמעט ולא כתבתי על עצמי. אם כתבתי זה בעיקר היה מרחוק, כמו הייתי נקודה באופק , תיארתי את התחושה הכללית שרווחה סביבה. לעולם לא התקרבתי, לא העזתי לכתוב עליה דבר. נקודת משבר אישית שקרתה לי בשנת 2010, שינתה הכל. אז הבנתי שאני משקר לעצמי כשאינני כותב על מה שעובר עלי באופן ישיר, בכך אני משקר גם לכל מי שקורא את שיריי. זו נקודת הזכות הראשונה שעומדת לזכות החשיפה. אנחנו יכולים להסתתר מאחורי מילים ומשפטים אבל בסוף אנחנו מתגלים ואז מה, נגיד שזה לא אנחנו? שיש שתי דמויות? שתי פרסונות? השקר כאן גדול מההגנה על עצמנו באי החשיפה.  זכותו של הקהל לדעת מי היוצר ומה עובר עליו. 

כאשר התחלתי לכתוב על עצמי, ובאותה תקופה כתבתי הרבה ואם יורשה לי לומר, זו היתה התקופה בה כתבתי את הטקסטים הטובים ביותר שלי, הוצאתי החוצה את כל מה שהיה לי, מטענים של שלושים שנה כמעט, ובאופן מפתיע ואולי לא, הם גילו לי מטענים חדשים ותובנות כבדות משקל. 

כאן אני מגיע לנקודה שבוודאי נדוש כבר לעסוק בה אבל היא נכונה תמיד. כתיבה טובה מגיעה כשרע לך. כתבתי על זה באחד הפוסטים הראשונים שלי, כשאתה שמח תשמח אל תכתוב תחיה את השמחה שלך, תכתוב כשרע לך. אז הכל יוצא, ברור, טהור, חלק, מה שתרצו. כאן יש את הצד השני של המטבע, או השלישי, כבר הפסקתי לספור, כדי שהכתיבה בזמן סבל תהיה טובה, צריך להיחשף, להתפשט, לקחת סכין ולחתוך בעור הדק מול כולם עד שהדם והעצמות יוצאים החוצה. 

בפוסט מלפני שבועיים כתבתי שבזמן התיכון עברתי תקופה קשה של אשפוזים וניתוחים , אך במקום לכתוב על כך, כתבתי טקסטים על אהבה (את הטקסטים ניתן לקרוא בעמוד יצירות מהמכונה באתר). אז תמכתי בגישה  שאסור להיחשף, גישה ילדותית שטוענת שאיש לא אמור לדעת מה אני עובר (פסיכולוג בגרוש שאנחנו כל כך אוהבים יטען שזה מפלטו של האדם שעובר טיפולים רפואיים, הרצון להידמות לכל אחד אחר)

זו היתה טעות, ראשית, כי באותה תקופה עברתי המון דברים ובמקום לכתוב על כך כתבתי על דברים אחרים שבכלל לא היו קשורים אלי, אסקפיזם של נער בן 15-16. איש לא ידע מה עברתי באמת. שנית, אי הכתיבה ואי החשיפה מנעה ממני התמודדות נכונה עם המצב. גם היום אינני יודע מה בדיוק עברתי, כי לא תיעדתי את זה, במובן האישי אין לי ספק שמה שעברתי בשנים מאוחרות יותר, נבע בין היתר בגלל שלא התמודדתי אז עם המצב ורק עסקתי בשאלה ההיפותטית למה היא לא באה. אז במילים אחרות, בתקופות רעות תכתוב על עצמך, אחרת אתה מבזבז תקופה טובה לכתיבה על כלום.

יש מחיר מסוים לטקסטים חושפניים , אני לא מדבר על המחיר שאתה מוצא את עצמך ערום ביצירה שלך (אני לפחות נהנה מכך שאיש לא מכיר אותי, מניח שעבור יוצרים מוכרים זה יותר קשה) אלא בעיקר המחיר של התמודדות עם מי שאתה ומה שעשית. ובכן, זה המחיר שכולנו משלמים על היותנו בני אדם, לא? לפחות למי שיוצר יש את הזכות להציג את זה בצורה אומנותית...

מי שרוצה לקרוא טקסטים חושפניים מוזמן לקרוא את "אין שידור חוזר", ואת "קרב מוחות מול אלוהים".