העיירה שפעם היתה ביתך

אתה צועד ברחובות שלא השאירו לך דבר

קורא שלטים שלא הזמינו אותך להיכנס

אתה עומד מול דלתות נעולות

מאחוריהן בתים ערומים

זו העיירה שפעם האמנת שהיא הבית

אחר כך גילית שאתה לא מכיר

רק פנים בלי אנשים

שמות בלי כתובות על הקירות, מה אתה יכול עכשיו לזכור

מאחורי הגדרות, אין שום דבר אמיתי

צעצועים מפורקים, ואורות חזקים שמהבהבים בלי סיבה

אתה מטפס אל הגבעה שבקצה

מרחוק, העולם נראה מרחק נגיעה, מקרוב, אתה לא שייך לכאן

זו העיירה שפעם האמנת שהיא הבית שלך

תבעט, תצרח

היא לא תקשיב

דלתות נעולות, בתים ערומים

איך מרגיש אדם שלא עזב אבל לא נמצא

אך מרגיש אדם שכל החיים חי באותו מקום

אבל אין לו מקום משלו

אין לו אנשים שיושיטו לו יד

כל כך הרבה בדידות, כל כך מעט זמן

אין סיפור מאחורי המילים

רק שתיקות ומחילות על חטאים גמורים

אתה צועד ברחובות שלא הזמינו אותך, איך זה מרגיש שם להיות לבד 

זו העיירה שהיא כבר לא שלך, למרות כל מה שאתה חושב

בדידות של שגרה

שומע את הילדים מדברים, קללות בין המילים

לא מצליח להיזכר

מתי איבדתי אותם

מתי המשכתי לבדי בדרך הצפויה

לא יכול לעצור את עצמי בפתח השער  

זו בדידות של שגרה

היא מקשה עלי להבין איך אמור להיסגר המעגל

שומע את הילדים, לא מדבר, רק מתבונן, שום דבר לא חדש

פעם הם כמוני ופעם הם גדולים יוצר  

לוקח צעד לאחור, שוקל מילים

אי אפשר להילחם כל הזמן

הבדידות הזאת של השגרה, זורקת אותי למקומות אחרים

אני מתבונן, אחר כך תוהה

כמה קרוב עוד אפשר לגשת

הילדים צועדים באותו שביל

היום יש שם חלונות ראווה, השתקפות של פנים וגוף

שומע את הילדים, קללות ולחישות

מתי איבדתי אותם בעצם

אחרי לילה אחד, הכל פתאום מתנתק

אני מחפש דממת אלחוט

גם בראש, רצות לי מחשבות, שתיקה קרה

הכל מנותק, הכל שוקע

אני כבר לא יודע, איך יכול להרגיש אחרת

זו בדידות של שגרה, לא יכול לחזור לשם 

בדידות של שגרה, ימים חולפים והכל אותו דבר 

שדים

השעון צלצל בדיוק השמונה

את המשכת לישון

משכת את הזמן עד שלא יכולת

ואני הבטתי במסך הלבן

ככה חולפים הבקרים, כשאין משהו אחר להיתלות בו

אני שותה את הקפה לאט

לא בשביל להירגע את אומרת

רק השאלות מנחות אותי

כל כך הרבה מחשבות

מנסה לסדר אותן לפני המפולות

בעיתונים כתוב שהכל כבר מוכן מראש

אני מנסה לא להרגיש את זה קרוב

ואת נשארת עם השעון המעורר

כמה דקות לכאן וכמה לשם

בינתיים חושב על כל מה שלא עשיתי מעולם

בדידות מרה באמצע שום מקום

אני טועם הכל במנות קטנות

פנים יפות מביטות אלי מהרקע

אולי משהו בכתוביות

יהיה בכל זאת נכון

לוקח ולא ושוכח

כולנו הרי מיוסרים

שוכב באמצע הלילה לצידך

מספר לך על גרעינים של עצבות

איך השדים האלה לא מתים 

יש לנו את השדים שלנו, כל בוקר, כל יום

לעבור את המינוס

במועדון לילה

עומדת ליד הבר

משקה אחד

ועוד אחד

מחייכת לעצמה

היא יודעת

גם היום הזה יעבור לה בלי שתרגיש

כן

היא כותבת לעצמה ביומן

מה היא מרגישה

לוקחת כדור

נגמר הערב

היא זוכרת אורות

רקדנים

שמרצדים מולה

מסכים

ואת עצמה היא רוצה לשמור

בשקט

הכול יפה יותר

אין צורך לשמוע את קולות הכאב

זה מפחיד לדעת שככה הכול נגמר

באמצע השיר

היא קמה והולכת

מחייכת לכול עבר

כאילו מבטי האנשים

הם מצלמות בעצם

היא לא יכולה להבחין

שמשהו אחר קורה סביבה

יש שמיים שחורים בלילה שכזה

והיא שותה עד הסוף

הכול נראה ישן

בשביל לשרוד

כן, היא מרגישה איך מבטי האנשים עוקבים אחריה

מחכים שתיעלם

ילחשו מאחורי גבה

עצב ובדידות, אוסף כאבים

שהיא שומרת לעצמה את הזכות

להפעיל אותם

בכול רגע שיהיה לה

קשה להרגיש טוב

אנשים מביטים בה

תמונה מתוך עיתון

הם נזכרים איך פעם היו מביטים

על הילדים החלשים

ואז היו צוחקים

היום הם כבר לא צוחקים

אבל היא יודעת שבפנים

זה מחניק

עוד כוסית

ובדרך לשירותים יש מראה

היא יכולה להביט בעצמה

לגעת בפניה ולחייך

העצב הזה עולה לה הרבה

עוד כדור אחד

והיא תעבור את המינוס

בלי לראות את ההמשך

במועדון לילה

שכול החנויות סגורות בחוץ

וכולם ישנים

היא עם עצמה

נוגעת

ונשברת

חלקיקים קטנים על הבר

מועדון לילה

אם יש לבד, למה זה כול כך נורא?

שיר משנת 2002, על הרייקנות של מועדוני הלילה והבדידות הגדולה 

היכן תחכי

תאמרי לי היכן תחכי

בסוף אני אגיע

 זה ייקח יום, שבוע או שנה

את יודעת בסוף אני אגיע 

אורזת את התיק לאט 

לא שוכחת לשים קופסת סיגריות בכיס של המכנס

משקפי שמש תלויים על החולצה

אל תשכחי לקחת את כל המסמכים שלך

תאמרי לי היכן את תחכי

בסוף אני אגיע

שלם או פצוע, מלא בבדידות עצמית

זה ייקח כמה שייקח , רק תחכי

כבר שכחתי הכל, לא שמרתי שום דבר לעצמי

שתיקות והליכות ארוכות

את שומרת לעצמך טעויות נאמנות

עכשיו תורך להתרגל לבדידות הזאת

כולן הפכו לאימהות רק אנחנו עוד ילדים

הסוף הטוב כבר קרוב

את עולה למונית, אומרת "סע" ומביטה על הנהג דרך ראי

תאמרי לי היכן תחכי

מקשיב למוזיקה ונרדם על הספה

בחוץ כבו האורות, השומר חזר לצריף 

בחדר קטן הכל נסגר

כמו תמיד במילים של מישהו אחר

תאמרי לי היכן תחכי

בסוף אני אגיע

זה ייקח יום, שבוע או שנה

את יודעת בסוף אני אגיע  

את יודעת , בסוף אני אבוא 

נספרים ומתפרקים

ואת לא ממהרת לחזור הביתה אחרי העבודה

אני נשאר מול המסך

מחכה שמשהו יתחיל והכלבה מביטה בי בינתיים

לא מקנאה או מצער רק בדידות

ואת לא ממהרת לחזור הביתה אחרי העבודה

הבטחנו פעם שלעולם לא נגיע אל הקו הזה

איפה שההורים שלנו נכשלו תמיד

אנחנו כבר למדנו שזה לא משנה

נספרים ומתפרקים, הדברים שאנחנו עושים הם שמכריעים אותנו

הסיפור הזה שאנחנו מספרים, תמיד מתחיל בנקודה אחרת

את לא ממהרת לחזור הביתה אחרי העבודה

יושב מול המסך וכותב מילים בלי הפסקה

ילדים משחקים במגרש ליד אני שומע את הקולות

יש שם קללות וכאן בחדר שקט

הכנתי לך ארוחה ושטפתי כלים

כשתבואי אולי נדבר

בדידות קפואה, מבטים נמשכים

אנחנו נספרים ומתפרקים , הדברים שאנחנו עושים הם שמכריעים אותנו

איפה שההורים שלנו טעו

אנחנו מושכים את זה לכל הכיוונים

פעם, באיזה ספר או סרט ישן

האישה זרקה לחלל האוויר

הבדידות הכי גרועה מגיעה בשיא האהבה

ואז נפלו כל הקלישאות, נשארנו לבד

ואת לא ממהרת לחזור הביתה אחרי העבודה

כשתבואי , אולי נדבר

אחר כך סרט, אני אירדם

אתעורר באמצע הלילה ואת תביטי עלי

שאלות בלי ספק, מבטים ממושכים

בדיוק במקום בו ההורים שלנו נכשלו

 במקום בו הם נכשלו, אנחנו מנסים להתקיים, זה כל הסיפור

לא יכול לכתוב לך שירים

לא יכול לכתוב לך שירים כמו פעם

אל תחפשי את המילים

הן כבר לא נעוצות בעץ

משהו שייף או שרף אותו

לא מפחד ממך או מעצמי יותר

רק משנינו כאן פתאום

נעולים בתוך תנועה שלא נגמרת

כשהשמיים מטילים רסיסים לכל פינה

לא יכול לכתוב לך שירים כמו פעם

לא מצליח לקרוא אנשים, לשמוע סיפורים חדשים

העט לא מכתימה בדיו

הייתי רוצה לכתוב את זה בפשטות  

אבל המילים נעתקו

הן לא מצאו מקום אחר

רחוק כל כך מהשורות

ואת נשארת בלי מילים

בקרון הזה לא נשארו אנשים

זה מרגיש כמו בדידות אמיתית

מביט מהחלון ומחפש

לא מוצא מילים רק שדות פרועים

לא יכול לכתוב לך שירים כמו פעם

אני לא מפחד ממך או מעצמי

רק משנינו כאן, בלי מילים

מחפשים מה לומר, רוצים לדעת מה להרגיש

תכירי זה המחסום האמיתי 

ספרי לי על בדידות

מהחלון בקומה הגבוהה, איפה ששכבתי

יכולת לראות את האורות של העיר

כשהחשכה ירדה

ואיך הבניינים מחליפים את השמיים

ספרי לי, ספרי לי על בדידות

מי מכיר אותה טוב ממך

את הרי עמדת מול הים וראית שברי אוניות

צפים במים עמוקים

החזקת את הבדידות בשתי הידיים

ועטפת אותה בגופך העדין

פחדת לאבד אותה, לא רצית שיטפטף ממנה דם

תספרי לי על הבדידות , מי מכיר אותה כמוך

הייתי שם פעם בתוך השדה הענק

התהלכתי בו חופשי

עכשיו העיניים כואבות

אני מכיר את השבילים, עד שאני מגיע לשער והולך לאיבוד

ספרי לי על בדידות

ספרי לי עוד

מי מכיר אותה טוב כמוך

מי נאמן לה כמוך

אני יודע, כשהעיר מתרוקנת

את יוצאת לסיבוב בין חלונות ראווה

בימים שאין מקום אחר להיות בו

את הולכת לאיבוד

ניסיתי ללמוד ממך הכל

עד הפרט האחרון

הקסם שלך הוא שונה

אני לא מצליח להגיע למקום שאת נמצאת בו

ספרי לי על בדידות

את מכירה אותה טוב ממני

טוב מכל אחד אחר

ספרי לי עליה

ספרי לי , איך היא משלימה את החסר

תספרי לי על הבדידות

אם תבקשי , אקח אותה ממך

לא, אני לא אשאיר אותך לבדך

שאריות אוניות טרופות

יצופו במים עמוקים

ושנינו נוכל לשחק את אותו משחק

נקום, נברח, נחזור, ספרי לי עוד 

ואת כמוני, מכירה בדידות מכל זווית אפשרית, אז ספרי לי עליה

כעת

כעת

כשכלו כל המילים

העלים הפכו למותרות

והעצים הפסיקו להבריק בחורפים

כעת

אנחנו יכולים

לספור חיילים על לוח שחמט

לנגב את הזיעה מהעיניים

להסיר את הלוט מעל הכרזה

כעת, התהייה הופכת לאידיאולוגיה

והבדידות היא נהר

כעת אנחנו יכולים לבקש לדעת

אם האהבה, היתה מספרת את הסיפור שלנו

מה היתה כותבת

מה היתה משאירה בטיוטה

ומה היתה לוקחת למציאות

תאמרי לי,

אם יש נצח, האם אנחנו שם

חופשיים או לכודים

תחת עומס המילים

שהטלנו על עצמנו

כמעט מחוסר ברירה

תאמרי לי, לאן אנחנו נוסעים

מסילות, מרחבים, קרון אחרון

אם האהבה היתה נוסעת איתנו

לאן היינו מגיעים

ואם היתה נוטלת חלק במלחמה

האם היינו יכולים להישאר בצד שלה

כעת

כשכלו כל השעות

האם נותרה עוד שעה אחת בשבילנו

להביט החוצה

דרך האורות המסנוורים

מול האופק המעושן

אם אהבה היתה בינינו

האם היא עדיין חיה

או שמא נותר ממנה

רק ריח הגופה ורוח הבזיזה

תאמרי לי

כעת, את יכולה לומר לי לאן האהבה לוקחת אותנו?