בדידות של שגרה

שומע את הילדים מדברים, קללות בין המילים

לא מצליח להיזכר

מתי איבדתי אותם

מתי המשכתי לבדי בדרך הצפויה

לא יכול לעצור את עצמי בפתח השער  

זו בדידות של שגרה

היא מקשה עלי להבין איך אמור להיסגר המעגל

שומע את הילדים, לא מדבר, רק מתבונן, שום דבר לא חדש

פעם הם כמוני ופעם הם גדולים יוצר  

לוקח צעד לאחור, שוקל מילים

אי אפשר להילחם כל הזמן

הבדידות הזאת של השגרה, זורקת אותי למקומות אחרים

אני מתבונן, אחר כך תוהה

כמה קרוב עוד אפשר לגשת

הילדים צועדים באותו שביל

היום יש שם חלונות ראווה, השתקפות של פנים וגוף

שומע את הילדים, קללות ולחישות

מתי איבדתי אותם בעצם

אחרי לילה אחד, הכל פתאום מתנתק

אני מחפש דממת אלחוט

גם בראש, רצות לי מחשבות, שתיקה קרה

הכל מנותק, הכל שוקע

אני כבר לא יודע, איך יכול להרגיש אחרת

זו בדידות של שגרה, לא יכול לחזור לשם 

בדידות של שגרה, ימים חולפים והכל אותו דבר 

עף

ממדרכה למדרכה, בין המכוניות

עולה ויורד, מסתחרר בקצב מהיר

ברקע שירים מוכרים, לא מצליח לזהות את הפנים שמביטות בי

המוני אדם, פועלים, במכוניות משפחתיות ואני בכיוון ההפוך

מחשבות קשות מתחלפות בקלות

תנועות בסיסיות, הכל פשוט, נוגע וזז

לא נופל, לא קם

בדמיוני אני רחוק משם, כמעט קרוב אל האמת

חוצה כביש, מנפנף ביד לנהג

עוד קצת, השעון מעביר שניות

כל מטר, כל דקה

לא מצליח למדוד את זה אחרת

בין לבין, ילדים בקבוצות ואני עוקף

לא מפחד להיכשל, לא מפחד ליפול

ממדרכה למדרכה, בין המכוניות

חוצה את הכביש, לא עוצר לרגע בשביל לראות

הנופים משתנים, אך זו עדיין אותה עיר

כבישים פשוטים, דברים ברורים

הכל נשאר במקום

אני לא מפחד להסתבך יותר

איך זה שאני מפסיד את עצמי ברגע

ומרוויח כל דקה בחזרה

כל קילומטר בזמן שאני עף

חוזר ולמחרת מתחיל מנקודה חדשה 

זו התחושה כשאני רץ, זה מה שקורה לי כל בוקר

בנפילה

בנפילה, יש שדים שמכסים את פניי בנפילה

ואז מגיעה הנסיקה

מרגיש את הגשם הלח, הולך ובא

לאן זה לוקח אותי מכאן, בנפילה

עוצם את עיניי, מחזיק את ידיי, בנפילה

הכלבים לא נובחים, הזמן לא עובר

בנסיקה שלי, יש תמיד התחלה של סוף

אני לומד לתהות, לומד לחיות את הנפילה

ושוב פעם מתעוררים הקולות

אני מקשיב להם וחוזר לישון

בנפילה, שום דבר לא פתאומי

רק המילים חזקות מדי בשביל להרגיש

שמעתי את הילדים צורחים

אולי פעם עוד נצליח לחצות את הגשרים, בנפילה

אורות חזקים מסנוורים אותי

זו נסיקה, שאין לה כללים

אני לומד את הטיפות האחרונות של הזמן בנפילה

חול מטפטף על פני, עוצם את עיניי

כבר לא צריך להתוודות, כבר לא צריך להשפיל מבט, בנפילה

הכל נהיה כבד מדי, זר ומגוחך

השירים צועדים על נייר בנפילה

אין כאן שום דבר חדש, שום דבר נכון

בנסיקה אני נוחת, בנפילה אני ממריא

אלה כל הסימנים שנותרו להעיד 

בנפילה, בנסיקה, הכל דומה בסופו של דבר 

קראנו בספר

וקראנו בספר ההוא על כל הדברים שלא עשינו וכבר לא נעשה

לא היו לידינו מראות שייראו לנו איך אנחנו נראים באמת

יכולנו לזכור את המבט, לדמיין את הידיים

אך יש דברים שאי אפשר להבין  

עבר כל כך הרבה זמן מאז

והיום אנחנו רחוקים מקו החוף

אך אנחנו לא מפליגים לשום מקום

פעם עוד ידענו לזהות את כיוון הרוח, ידענו עד לאן היא תנשב

השיער כבר הלבין, המחשבות הצטננו

החלומות הגדולים נפלו במספרים

נשארנו רק עם הספר והדמיון

את כל השאר נשחרר כשיחלפו הימים

אין כאן מחילה על הדבר האמיתי

אין כאן תשובות לשאלות שלנו

אנחנו לא מחפשים הרבה

רק משהו שיעצור את המחוג לפני שנשקע

קראנו בספר אך לא למדנו שום דבר

אין כאן מראה שתציג אותנו לעצמנו כמו שאנחנו

הרי מי אנחנו בכלל?

שיער לבן, חלומות גדולים, ילדים שאינם, מבוגרים שלא עשו את הצעדים הראשונים

ועבר כל כך הרבה זמן

לא ברור ממתי, לא ברור לאן

הרוח כבר חלפה, הסירות נעלמו

קו החוף לא קרוב, אז למה שלא נשוב? 

ואולי לכל אחד יש ספר משלו, בו הוא קורא את הסיפור שלו

כוכבים

וכשנסענו משם לכאן

בתחתיות של העיר הכי גדולה

יכולנו לשמוע את הנגנים

מחפשים את הכוכבים

גם אנחנו חיפשנו את שלנו

רקדנו כמו שני ילדים מאוהבים

בלי סודות, בלי פחדים

לא הסתכלנו במבטים של אחרים

והם ניגנו, ניגנו חזק

בכל פעם זה היה שיר אחר

ובכל פעם הלב רצה יותר

אולי הכוכב ממתין להם

אחזתי בידך

ודיברתי קרוב לאוזנך

לא ידעתי איך לרקוד

לא מלמדים את זה בשום מקום

אז עמדתי קרוב

ואת ידעת איך לאהוב

אז דיברת אלי מילים יפות

הנגנים המשיכו לנגן ולחפש את הכוכבים

הם לא ידעו שזה אבוד

הם הרי ראו בסרטים

שלעיתים אפשר לגעת באלוהים

אך הם שכחו, שגם בעיר הכי גדולה, אפשר להישכח בלי כוונה 

בתחתיות יש אנשים שמנגנים, מחפשים את הכוכבים, הם לא יודעים שזה בלתי אפשרי

שרשרת של טעויות

שרשרת של טעויות סביב מציאות שאיננה מתחלפת

אפילו ברגע אחד של שתיקה אי אפשר לשבור אותה

היו כאן דרכים לא סלולות

נסעתי בהן עד שלא יכולתי להגיע רחוק יותר

כבר לא מפזר בדלים בכל מקום

לא עוצר במקומות שאין בהם סוף

תספר לי כמה זה נכון

ששניים כמונו הולכים לאיבוד

שרשרת של טעויות, ילדים יפים

מרחוק שמש גדולה מביטה עלי

הייתי פעם אמיתי עכשיו זה הורג אותי

אני לא מצליח לצאת מזה בלי להרגיש

דף של מילים משורבטות

ערפל כבד על העיר

מה איבדנו כאן שיש לנו להחזיר

שרשרת של טעויות אנחנו כבר לא סופרים

עוד נקודה ועוד נקודה

סופג בלי הפסקה

בארבע לפנות בוקר מתעורר

אולי בוקר חדש מאיר משהו כואב

יוצא מהחדר

מביט במסדרון

אין שם שום דבר טוב לקרוא

רק שלטים שמבשרים שרשרת של טעויות

כל מה שהיה עד עכשיו, כל מה שהוביל אותי לכאן, זו רק שרשרת של טעויות 

ילדים לנצח

כשהתיק ירד מעל הגב שלנו

לא היתה לנו שום סיבה ליפול

אך מול התהום, לא יכולנו לעמוד

גם כשכל ההבטחות נשמרו אצלנו בפנים

הבטחנו להישאר ילדים לנצח

אז למה אנחנו הולכים היום

עם מקל הליכה שמחזיק אותנו קרובים

מה איבדנו בזמן ומה שכחנו לקחת איתנו

מול התהום לא יכולנו לעמוד

כל מה שנשבענו לעצמנו, נשכח

גם הלב לא יכול היה להחזיק מעמד

מול הפיתוי הגדול שעמד שומם

נשבענו שכל עוד נוכל, אנחנו נלך באותו הקצב

אך היום אנחנו מחזיקים מקל הליכה

מבקשים להרגיש קרובים

כשהעיניים לא מסוגלות למצוא את האופק

יש כאן תחושה של יתמות

ממחשבות ומתחושות

כל מה שנשבענו בו

בסוף בגד בנו

הבטחנו שנהיה ילדים לנצח

אז למה אנחנו מחזיקים מקל הליכה

מלווים זה את זה ביד שלא ניפול

האם יש לנו גוף או מוטות עליהן אפשר לסמוך

הבטחנו להיות ילדים לנצח והנה יש לנו מקלות שעוזרים לנו ללכת

לא מחזיקים ידיים

ישבנו בית הקפה

כשהמלצרית חייכה ושאלה, אם אנחנו רוצים עוד משהו

עשינו סימן עם הראש, היא הלכה

ואנחנו נשארנו עם השתיקה

ילדים שיחקו בצד, שני הורים רבו בלי הפסקה

הידיים לא חיפשו מקום להניח את עצמן

מדי פעם הסתכלת על המסך

מספרים נעים, קדימה ואחורה, זכרתי הכל

נזכר פתאום בנסיעה שלנו לצפון

איך דברים צפו

לא יכולתי לקחת ממך דבר בלי להחזיר

אז אמרתי לך שהכל יהיה בסדר, מה כבר יכול להיות

המלצרית הגישה לנו את החשבון

וקמנו ללכת בבת אחת

לא החזקנו ידיים, לא הבטנו בעיניים

והילדים המשיכו לשחק, ההורים המשיכו לריב

לא זוכר מה רציתי לומר לך

אולי התחרטתי באמצע

את ביקשת שאעצור לך באיזה מקום

לא שאלתי אצל מי, בשביל מה

ברדיו השדרן סיפר על מסיבת סוף השנה

חשבתי על כל הימים ההם שהייתי יושב לבד בחדר

עכשיו התחושה לא קרובה, לא רחוקה

ועל השולחן בקבוק של מים קרים

אחר כך שתקנו, כאילו בכוונה

הרי אין לנו באמת מה לומר

את ירדת מהרכב בתחנה והמשכתי לאט

הידיים חיפשו איפה להיות להישאר, בלי להימלט בחזרה

שיחה מקרית, דמיונית או לא, כל השאר אמיתי

חומות

עטופים מעיל דק

יצאנו מהבית אל הרחובות הדומים

כאן אי אפשר לראות את הסערה משתוללת

חומות מסתירות מאיתנו אמת נשגבת

כאן המקום שלנו לא מוטל בספק

סיגריה ועוד סיגריה

אולי עוד ניבלע במסלולי הזמן

שגרה שלא מצליחה להיכנע

אולי  אנחנו כאן רק במקרה, אולי יש כוונה

לפעמים אנחנו נשמעים כמו סערת שלגים

ניצבים על החוף באמצע החורף,

מחכים לגשם או לסירה

התגלמות מושלמת של קיטש מפואר ועלוב

כאן החומות לא מספרות מי אנחנו באמת

כמה צלקות על הידיים

הכל מת בשביל שנרגיש חיים

בסוף אנחנו מתעוררים קרובים לאמת, ונרדמים בצד השני

על הגב שלנו, לא מונח שום תיק של געגועים

חוזרים אל הבית, עייפים מתחושות

כן, המוות עדיין מפעם בנו

יותר מהחיים, פחות ממה שביניהם 

מסביבנו חומות, אז איך נשמע מה קורה בצד השני? 

פנטזיות

ושוב חוזרות הפנטזיות

שיחות אל תוך עצמי

מעמדים והתרגשויות

שוב אני יוצא מהדלת רק בשביל להיכנס אל תוך מעגל בלתי נראה

אולי חסרו לי חיים

איבדתי את עצמי

עוד מעט בן ארבעים

והחלומות עם של ילדים קטנים נטולי דאגות

לא מכיר אותם

לא מכיר גם את עצמי

שוב חוזרות הפנטזיות

נטולות פנים מלאות בקול

אני בורח

לא מבין לאן

אין שום שד שרודף אחרי

אז למה אני נשבה בפנטזיה שאין לה קיום ממשי

רוצה להיות זה שמצליח

לא יודע איך ובמה

לא מבין לא לדעת בשביל מה

אני הרי קיים, יש לי חיים, כאן או במקום אחר

לא מכיר את הפנטזיות

גם לא את הפנים שמלוות אותי

כל הדרך לתחתית

עוטף את עצמי בסיפורים, שיהיה לי מה לחשב, מילים או עלילות  

מאז ומתמיד אהבתי לספר לעצמי סיפורים, עכשיו זה חוזר אלי

כדורים פורחים

אין יותר סוסים בקצה הרחוב

והילדים לא בונים יותר ארמונות בחול

כדורים פורחים מתפוצצים בשמיים

זה משפט טוב להכניס לשיר

אם הייתי רק כותב שירים

יושב בקצה של המיטה

מחכה שמשהו יגיע

אולי ינחת כאן במקרה

לא מכה, לא תקלה

משהו מהעבר כבר מבקש עתיד חדש

אין יותר סוסים בקצה של הרחוב

הנחמות הגדולות מתפשטות

אני בוחר לעצמי את הכיוון

עכשיו תורי להדליק אורות בחשכה

לגלות את מה שהפסדתי מזמן

נוסע בלי כוונה

שנים של מטרה עומדות עכשיו למכירה

ילדים יפים, נשים זרות

אני מתבלבל לפעמים, איפה אני ומה זה המקום

נקודת ציון כבר לא נשארת בזמן

על המפה כל הסימנים מציגים מלחמה

ישנתי עד מאוחר בשביל לקום מוקדם

החיילים נטשו

ילדים לא בונים ארמונות סתם
וכדורים פורחים מתפוצצים באוויר 

מביט על כדור פורח באמצע הפארק, הוא יתפוצץ יום אחד 

שאריות של שירים

שאריות של שירים נשארו על הרצפה

לא הרמנו אותן גם כשהיה לנו קר

היינו חכמים מדי, חזקים אולי פחות

ואני לא אחזתי ביד שלך כשהייתי צריך

את כתבת ביומן מלא דברים

משפטים ומחשבות, אני נשארתי מאחור

רציתי למחוק את כל הדברים הרעים שחלפו בינינו

בואי נשכב עד שלא נוכל לזוז

ילדים משחקים בחצר,

אני לא יוצא לראות אם הם מבקשים שנצטרף

משהו כאן בינינו עדיין לא הושלם

אז למה שנוותר עכשיו על כל מה שאפשרי 

שאריות של שירים נשארו על הרצפה

אל תאספי אותן עד שנתגבר

אנחנו חכמים מדי, חזקים אולי פחות

את לא נשארת לחכות עד שאירדם

בואי נשכב עד שלא נוכל לזוז

ככה הקרבות שלנו מרגישים יותר טוב

את כותבת ואני נשאר מאחור

לא מביט מהחלון, לא משאיר מקום לטעויות

כן, משהו כאן בינינו עדיין לא הושלם

אנחנו לומדים את הצעדים לאט לאט

אז בואי נשכב עכשיו עד שלא נוכל לזוז

שאריות של שירים יחכו לנו כשנשוב

כמו שירים שנשארים על רצפת האולפן אחרי שהכל נגמר, ככה גם אצלנו

אנחנו לא הטיפוסים שמנצחים

ראיתי את המכוניות עוברות בשיירה בדרך הראשית

חלונות סגורים,  רמזורים ירוקים

לא יכולתי לזהות את הפנים

המשכתי ללכת עד שהשיירה חלפה

אנחנו לא הטיפוסים שמנצחים

תביטי עלינו, ככה אנחנו נראים

אנחנו לא הטיפוסים שיודעים את כל התשובות

אנחנו לא שומרים מקום לשקרים

אם את רוצה שאעמוד לצידך

תאמרי לי איפה הצבת את הדגלים

אני אחכה לך עד שהערב ירד

ולא תישאר מאיתנו שום נחמה

ראיתי את המכוניות עוברות בשיירה בדרך הראשית

חלונות סגורים, רמזורים ירוקים

לא יכולתי לזהות את הפנים

המשכתי ללכת עד שהשיירה חלפה

אנחנו לא הטיפוסים שמנצחים

לא תולים מודעות בלוח הראשי

רק מביטים אל הגדר

ילדים משחקים שם, ואנחנו בחוץ משתדלים להישמר

אם את רוצה שאעמוד לצידך

תאמרי לי איפה התקנת את הדגלים שלך

אני אלך ואחפש אותם עד שהכל ייעלם

אל תדאגי, אשאר גם אחרי שהאור ייכבה 

הייתי שמח לדעת שזה לא נכון אבל זה היה משנה משהו? 

את יודעת שהובסתי

את יודעת שאני הובסתי

אין טעם יותר בכבישים מהירים

מהקומות הגבוהות

לא רואים את החיים

מביט על עצמי במראה

שום דבר לא באמת השתנה

סימנים על הידיים

מחזקים את תחושת ההשפלה

אולי המלאכים הטובים

ידליקו את האור

לא יתנו לי לצאת

גם לפני החלון יש עוד מקום ליפול

את יודעת שהובסתי

אין טעם יותר בכבישים מהירים

מהקומות הגבוהות

לא, לא רואים את החיים

אנשים עם מסכות

מביטים עלי דרך עיניים קפואות

אני יושב בצד מכווץ

מחכה להוראות אחרונות

ילדים משוטטים חופשי

ואני עם פרטים אחרונים מנסה להשלים

אולי  מילים אחרונות לפני שנתחיל בבשורה

את יודעת שהובסתי, עכשיו אני רק חץ במטרה 

לקח לי זמן להבין שזה נכון, לא משנה כמה טוב יש מסביב 

התיק הגדול

אתה ואני הולכים על השביל

מדי פעם אתה בועט באיזו אבן

ואני חושב על הילדים שמשחקים מאחורי הגדרות

ואיזו דרך ארוכה עשינו בשביל לחצות את הכביש

התיק הגדול מחכה לך בבית

אני לא אקח לך אותו

לא ארים את הרובה שלך

השמש מסנוורת בעיניים

אתה שותק רוב הדרך

ומדי פעם מביט לעברי

מפחד להודות שאני עדיין שם

והילדים מאחורי הגדר לא נעלמים אף פעם

פועלים לבושים כבד, הולכים ליד הכביש

הם מרימים ידיים, אולי זה יצליח להם הפעם

אף אחד מהם לא מעשן

ואין מי שיגיד להם מה לעשות

אני כותב בראשי מכתב לאישה אחרת

כשנגיע אשלח לה אותו בדף נקי

אתה לא תספר לי איך היא ואם היא חושבת עלי לפעמים  

התיק הגדול יחכה לך, אני לא ארים אותו

פתאום אני חושב שאף פעם לא שאלתי

מה עושה אותך מאושר

ואתה לא לימדת אותי איך לאהוב אותה

רק ילדים משחקים עדיין מאחורי הגדרות

כבישים ותנועה, מטוסים באוויר

נסענו רחוק בשביל להחזיר

שוב פעם הכלבים ועוד פעם השירים

אנחנו שוב הולכים על השביל 

באמצע נסיעה ראיתי פועלים הולכים ברגל, דמיינתי אותנו, אותי ואותך, אבל אף פעם לא הלכנו ככה באמת