18 שנה אחרי

בחייו של אדם עוברים לא מעט אירועים שיכולים להשפיע עליו, על התנהגותו , תכונותיו, אורחות חייו, ואם הוא כותב אז בוודאי על כתיבתו. לתת לאירועים אישיים להשפיע על חיינו זה קל, כמעט בלתי נמנע. אני עושה את זה לעיתים קרובות. לראייה כל הטקסטים שנכתבו בהשפעת הניתוחים והאשפוזים, מערכת יחסים עם בת זוגתי, הוריי, חבריי, תחביבים שלי ואפילו דברים מקריים. 

לתת לאירועים חיצוניים להשפיע עלינו, זו כבר חצי אומנות. 

לא אשקר אם אומר שרצח רבין היה האירוע חיצוני שהשפיע עלי יותר מכל אירוע אחר. אולי זה בגלל שנולדתי כמה שנים אחרי מלחמת יום כיפור אז היא הצליחה להשפיע עלי, הייתי ילד קטן במלחמת לבנון הראשונה וקצת פחות קטן ובכל זאת קטן בתקופת האינתיפאדה הראשונה. ברצח רבין פשוט הייתי בגיל המתאים. בן 16. גם היום, כשחלפו 18 שנה, אני זוכר כל פרט מאותו ערב , מהבוקר שאחרי, ועד ימים ספורים אחרי האירוע. לזה כנראה התכוונו המשוררים כשהם אמרו, תמיד נזכור איפה היינו באותו יום. 

למה אני חוזר על זה עכשיו ? השבוע העליתי טקסט שנקרא "פיגוע" שמספר על תחושות על הרצח כמה שנים אחרי, כתבתי את הטקסט בעקבות אמירה על עיתונאי בשם שאול ביבי, שטען שאנחנו נעים כמו בפיגוע מאז הרצח. לא הבנתי למה הכוונה שלו אבל זה פשוט נשמע לי נכון. אז ישבתי בתאילנד באיזה גסט האוס, כן אני יודע שזה נשמע מוזר שדווקא שם זה קרה, וכתבתי את הטקסט. אני לא מחפש להכניס את עצמי לאירוע אבל יש דברים שאתה לא יכול להניח להם. גם 18 שנה אחרי, ולמרות שעברנו אינספור דברים, הם עדיין אוחזים בך.

את הטקסט ההוא כתבתי בתחושה שלא למדנו כלום, מאז זה לא השתנה. לא מדובר על רצח פוליטי קרוב, אלא על משהו רחב יותר. תחושה בלתי נגמרת שאם נצעק חזק יותר נצליח, אם נרים יד ננצח, אסור לנו לפספס את המקום שלנו, אחרת נידחק ונידחה. אנחנו כבר לא בני אדם, אין בנו את הערכים ואת היכולת לעמוד מול עצמנו חזקים מכל מה שלמדנו , מכל מה שידענו להיות. בגדול זה לא מעט אם נצליח קצת. 

בלא מעט מהטקסטים שלי , אני מנסה לעמוד על הנקודה הזאת. היכולת להבחין בינינו לבין עצמנו, בין מי שאנחנו רואים במראה למי שאנחנו מציגים כלפי חוץ. אני זוכר את הרצח כמו את הבוקר של הרצח, כי היה ברור שזו היתה התפוצצות, שנים שבעבעו , מאז נדמה שאיש לא מנסה לחזור לאחור ולומר, אולי נוכל לעמוד מול עצמנו ולשנות את פנינו. בטקסטים זה קל, לכתוב בלי הפסקה על מקומות רחוקים, חמלה וגאולה, חטאים בלתי פוסקים ועונש אחד גדול. כמה מזה אנחנו מרגישים ביום יום? זה הפיגוע עליו אני כותב. על התחושה הבלתי נגמרת, שמותר לנו להרגיש ככה, יום אחד נשתמש בזכות הזאת. לעזאזל , הזכות הזאת כל כך גדולה שאנחנו לא מפסיקים להיאחז בה כמו מצאנו שלל גדול. 

בבוקר של הרצח , חבר יקר אמר לי שהוא מתבייש, באותו יום מאוחר יותר, מישהו טען שחבל שרצחו את רבין ולא את פרס. בדרך לירושלים לחלוק כבוד אחרון, אנשים צחקו על דברים שונים. זה הפיגוע האמיתי. חוסר הבנה של המציאות, טקסטים לא מספיקים. זה האירוע החיצוני שהשפיע עלי. מאז הכל נראה לי הגיוני יותר, במיוחד אם הוא מלווה באלימות.

אכזבה מאוחרת

גיל 16-17, 1996, אחרי רצח רבין מעט לפני הבחירות, עברתי ניתוח ואישפוז של יותר משבוע בבית חולים אשר אחריו הייתי מושבת חלקית וביליתי לא מעט בבית.  על מנת להקל על שהותי, קנו לי הוריי מכונת כתיבה ישנה. אין לי תמונה שלה (באותם ימים לא היה פייסבוק ואינסטגרם, אז לא היה נהוג לצלם כל דבר), אני זוכר שהיא היתה ירוקה דהויה, בתוך מזוודה שחורה. 

עד אז הייתי כותב במחברות ובדפדפות. הייתי כותב ושומר. לימים זרקתי כמעט את כל מה שכתבתי. הרוב לא היה ראוי למאכל אדם ובטח לא לקריאה. את מה שכתבתי במכונת הכתיבה כן שמרתי. הרגשתי שלטקסטים האלה יש יותר ערך ואמירה יותר ברורה מאשר למה שכתבתי בנייר רגיל. זו לא רק הפוזיציה של כתיבה במכונת כתיבה, אלא באופן כללי , כל מה שאני כותב במקלדת, אם זו מקלדת של מכונת כתיבה, מחשב או אפילו פלאפון, יוצא לי הרבה יותר ממוקד, ברור וספרותי מאשר מה שאני כותב על נייר, שגם כך לא ממש ברור לי, בגלל כתב לא עדין שיש לי, בלשון המעטה. 

בימים אלו אני מעלה את הטקסטים ממכונת הכתיבה לאתר שלי, כמעט כל יום אני מקליד את הטקסטים למחשב ומעלה 4 טקסטים. משנה מעט מאוד מהטקסט המקורי, בעיקר מסיבות של שגיאות כתיב או משפטים לא ברורים. בכל פעם שאני מקליד את הטקסט ומעלה אותם, אני מגלה אותם מחדש, אחרי שנים בהן לא קראתי ולא התייחסתי אליהם כלל. אינני מתרגש, יש טקסטים הרבה יותר חדשים שלי שגורמים לי להתרגש  (לדוגמא הטקסטים "אין שידור חוזר" או "התחיל דיכאון נגמר" שלא מופיע אצלי באתר אלא בבמה חדשה), מה שכן הם גורמים לי להרגיש דברים אחרים בעיקר תהייה ואכזבה. 

התהייה היא על מה חשבתי כשכתבתי אותם. מאיפה לקחתי את אותם משפטים אז והחלטתי להפוך אותם לסיפור, מה בדיוק הוביל אותי לכתוב את אותם דברים אז. זה לא המרחק של 20 שנה מהטקסטים שגורמים לי להרגיש את התהייה, זו התחושה שהנער שכתב את הטקסטים, תקע דגלים באדמה ונעלם. אומנם פה ושם נשארו עקבות, יש דמיון מסוים לטקסטים מהשנים האחרונות, אבל לא ברור לי מה ניסיתי לומר אז ולמה כתבתי את זה. למה בחרתי לכתוב על אנשים מבוגרים, מלך המוות או שירי אהבה בצורה שכתבתי. מה הוביל אותי לכך.

כאן אני מגיע לאכזבה. האכזבה מעצמי. באותם ימים עברתי את אחת התקופות המשפיעות בחיי, ללא ספק תקופה שעד היום משפיעה עלי ברבדים שונים, מן הסתם לא ידעתי את זה אז, אבל לא הייתי צריך להיות גאון גדול כדי להבין את זה, ובכל זאת העדפתי להדחיק את זה, לדלג על פני זה ולכתוב על דברים אחרים. פה ושם יש ביטויים, אזכורים, אך הטקסטים לא עוסקים במי שהייתי בגדול, אלא הם התעסקו בדברים אחרים לגמרי. זו כבר לא תהייה למה זה ככה, אלא בעיקר אכזבה שכך בחרתי לנהוג. 

יהיו שיטענו שזה בכוונה, וזה מובן מאליו, אבל היום ברור לי שזו היתה טעות. טקסטים כמו שכתבתי אז, יכולתי לכתוב בכל תקופה בחיי, לפני ואחרי, אבל טקסטים כמו שיכולתי לכתוב באותה תקופה בגלל הנסיבות, לא בטוח שהייתי מסוגל ומוכן לכתוב, היתה לי הזדמנות ופספסתי. סביר להניח שמאותן סיבות שבגללן לא כתבתי טקסטים דומים גם בתקופות מאוחרות יותר, אלא רק בגיל שלושים. 

אני חוזר אל הטקסטים ההם, בידיעה ברורה שאינני מכיר ואינני זוכר עוד את מי שכתב אותם ויוצא מהם באכזבה, עבור מי שקורא אותם בעמוד יצירות מהמכונה באתר, זו פגישה ראשונה עם הטקסטים, בלי שהוא ידע על מה ולמה, הוא מקבל אותם כלוח חלק. עכשיו גם הוא יודע, שהוא רשאי להתאכזב מהם. 

ובכל זאת... אתם מוזמנים להיכנס ולקרוא.