תגיד לי מי אתה ואגיד לך מי שירך

את הפוסט הנוכחי, אפתח בסיפור קצת אחר, לפני כמה שנים ראיתי פרק בסדרה "הבית הלבן" היה שם קטע בו  האחד מהיועצים של הנשיא הדמוקרטי לא הבין כיצד איש קונגרס הומוסקסואל יכול להשתייך למפלגה הרפובליקאית. התשובה של הקונגרסמן היתה, העובדה שאני הומוסקסואל איננה מגדירה אותי, בהגדרות שלי אני רפובליקאי. 

למה אני כותב את זה? כי הרבה פעמים עולה בי תהייה, האם ההגדרות שלנו , הן האופן בו החיים הגדירו לנו מי אנחנו (דת, לאום, מין, נטייה מינית) או הגדרות שאספנו במהלך החיים (דעות פוליטיות), צריכות להכתיב את מה שאנחנו עושים ואת הדרך שאנחנו עושים את זה, אם ניקח למשל את התחום עליו אנחנו מדברים, האם זה אמור להשפיע על הכתיבה שלנו. האם זה אומר שאנחנו גם צריכים לכתוב על זה, או שאנחנו יכולים לברוח מזה. 

ישנן לא מעט דוגמאות כיצד אנשים כתבו על ההגדרות שלהם את עצמם, למרות שבחלק מהמקרים זה לקח זמן עד שזה יצא , לא תמיד היה באופן מלא, ובחלק מהמקרים זה עם השאיר ריח של זיוף,. הדוגמאות הטובות לאופן בו הגדרות הכתיבו טקסטים הן במקרים של עברי לידר וקורין אלאל אחרי שיצאו מהארון, הם לא פחדו לומר מי הם, להוביל את ההגדרה שלהם אל הבמה ולכתוב מתוכה. לעומתם יש אמנים שגם אם הם יצאו מהארון בראיונות שונים או סרטים, עדיין הם בוחרים שלא לכתוב על זה ומבחינתם אולי, לא להפוך את ההגדרה שלהם לחזות הכל. דוגמאות אחרות באות מעולמות אחרים, אפשר לראות את זה בצורות שונות בטקסטים של קובי אוז שלא מפחד לשיר על  מוצאו (בניגוד אגב ,לכל האמנים הים תיכוניים שבורחים מזה), אמני ראפ (לדוגמא , פאבליק אנאמי, טופאק) שלקחו את הגדרת הצבע שלהם ולא חששו לשיר עליו, זמרות שלקחו את הנשיות שלהן ולא פחדו לבטא אותה על הבמה, אם תרצו אפילו יהודה  פוליקר באלבומו "אפר ואבק" לא חשש להוציא להגדיר את עצמו כדור שני לשואה , באחד האלבומים החשובים ביותר במוזיקה הישראלית. 

בעיניי, כפי שאתם בווודאי כבר יודעים , הדוגמא הטובה ביותר לאופן שבו אדם לקח את ההגדרה של מיהו וכתב עליה בצורה הישירה והאמינה ביותר,  היא גבריאל בלחסן, שלא חשש לכתוב על המחלה שלו. הוא לא ברח ממנה ולא ניסה להגדיר את עצמו אחרת. הוא גם לא המציא לעצמו הגדרות חדשות. 

לעומתם,  אפשר למצוא שורה של אמנים שמאוד חוששים לעמוד מאחורי ההגדרות שלהם עצמם, אלה מגדירים את עצמם אחרת או נמנעים מכל הגדרה. שתי דוגמאות לכך הן נשים שמפחדות לשיר מעמדה של כוח, אני אסתכן ואומר שהשיר חגיגה של שרית חדד הוא דוגמא טובה לכך (אלא אם מדובר באירוניה מצידה...) בין היתר מופיע שם הביטוי "אומרים שבעל זה אושר" דבר שספק אם אישה פמיניסטית תגיד את זה במאה ה-21. דוגמא אחרת היא של זמרים שבראיונות מודים שההגדרה הפוליטית שלהם היא שמאל והם נגד הכיבוש, אך לעולם הם לא יתבטאו כך בשירים שלהם.  לפני מספר שנים במסגרת לימודיי עשיתי עבודה שחקר את השפעת הסכסוך הישראלי-פלשתיני על המוזיקה הישראלית ושירי המחאה. את העבודה פתחתי בכך שבעצרת למען השלום שבסופה נרצח רה"מ יצחק רבין, השתתפו מספר אמנים מועט ביותר וכמעט אף אחד מהם לא היה  מהשורה הראשונה. לעומת זאת בעצרת הזיכרון שבוע לאחר מכן, כבר השתתפו כל האמנים הגדולים בישראל.  אחת המסקנות שעלתה בזמן העבודה היא, שיש מעט מאוד שירי מחאה נגד הכיבוש ורוב מי ששר אותם,  חדל לעשות זאת אחרי שיר אחד... 

אני בדעה שלבני אדם יש כמה הגדרות, תגיות איתן הוא הולך ועליו להתגאות בכך. אין זו בושה לשיר על דעות פוליטיות, נטיות מיניות, מחלות, ילדות קשה ועוד. בסופו של דבר זו מטרתה של אומנות.  לכתוב על מי שאתה ומה שאתה. לא לפחד להציף דברים, כי בסופו של דבר כמה אפשר לכתוב על ההוא שאוהב את ההיא?

על החשיבות של המוזיקה

כשהייתי ילד, הדבר הכי חשוב לי בחיים היה מוזיקה. הייתי מקשיב למצעדים שבועיים ושנתיים, מקליט הופעות ותוכניות מוזיקה מהרדיו, רוכש קלטות ודיסקים, קורא ואוסף פיסות מידע על אמנים שאהבתי. לא הפסקתי לחקור ולחפש אלבומים ומידע של אמנים מוכרים יותר ופחות. כשהגעתי לגיל המתאים התחלתי ללכת להופעות . אני זוכר תקופות שכל חודש הייתי קונה כמה וכמה דיסקים, והולך למספר הופעות. אני זוכר את הימים של לפני הפסטיבלים הגדולים. ההתרגשות והציפייה.  

אני לא מספר את זה כדי לעורר בכם התרגשות או זיכרונות לילדות אלא כי השבוע יצא לי לקרוא שיחה שניהל בן שלו, המבקר המוזיקלי של עיתון "הארץ" עם גולשים באתר של העיתון והוא הסביר בצורה יפה שהבדל הגדול ביחס למוזיקה הוא, שפעם מוזיקה נתפסה כדבר חשוב, משמעותי. ואילו היום אנשים כבר לא מסתכלים עליה כדבר חשוב. קראתי את דבריו, הסכמתי איתו ונזכרתי איך פעם היא היתה כל עולמנו. 

אני מניח שעבור חבר'ה צעירים שמנגנים מגיל צעיר וחולמים להופיע יום אחד על במה מול קהל, היא עדיין משמעותית (בהנחה והם רוצים לנגן בשביל לעשות מוזיקה ולא רק בשביל לתפוס זיונים ולהרשים את החבר'ה), אבל עבור רוב בני האדם, גם כאלה שאוהבים לשמוע מוזיקה באופן תדיר, היא פשוט פחות חשובה. מדובר באותם אנשים שישיבו שהם שומעים הכל או שומעים גלגל"צ, אם ישאלו אותם איזו מוזיקה הם אוהבים, לא תהיה להם בעיה לשלב בין המוזיקאים החביבים עליהם את כל המיינסטרים המוכרים והידועים, רובם יבחרו לענות רק דברים עכשוויים כאילו כל מה שנוצר משנות האלפיים ומטה הוא היסטוריה רחוקה. חלקם ישיב שהוא הולך להופעות, בקיסריה או בפארק. סביר להניח שהם לא יישארו אחרי ההופעה לחכות לאמן מאחורי הקלעים כדי לברר למה בחר לשיר שיר מסוים ולא שיר אחר.  

אין לי שום בעיה עם זה, זכותם של אנשים לאהוב מוזיקה לרוחבה ולא לעומקה, סביר להניח שמהיום בו החלה תופעת הערצה למוזיקאים, רוב האנושות העריצה מוזיקה באופן כזה. בסופו של דבר גם הערצה לעומק יותר מדי היא בעייתית שלא נגיד מסוכנת. אך מוזיקה דורשת תשומת לב גם לעומק. 

מוזיקה דורשת אהבה לעומק ולא רק לרוחב, לא בגלל משמעותה אלא בגלל שאהבה לרוחב פוגעת בה ובהשפעתה. כוחה ומשמעותה של המוזיקה יורדים הן באופן כללי והן בעולם התרבות. בני המחזור שלי עוד זוכרים את תחילת שנות התשעים, המהפכה הגדולה של המוזיקה שחלק ממחולליה עדיין איתנו. הדור המבוגר יותר זוכר את שנות השמונים ובוודאי את מהפכת שנות השישים. אז אמנים הוציאו אלבומים בעלי משמעות על הפרט ואפילו על החברה. עכשיו תסתכלו סביב ותשאלו את עצמכם, מתי לאחרונה אלבום שאנחנו זוכרים אחרי שנים, שלא נגיד אלבום מהפכני? אפילו האלבום מנועים קדימה של להקת אלג'יר שנחשב לאחד האלבומים הטובים שיצאו ברוק הישראלי, לא הצליח לחולל מהפכה מוזיקלית או תרבותית , שלא נדבר שמלבד מעריצים שרופים, הוא לא מוכר בציבור הרחב. 

החיבור למוזיקה הופך פחות ופחות אומנותי ורגשי ויותר חיבור אד הוק. יש את העניין הערצה , מעריצי אלביס מעריצים אותו גם היום, מעריצי ביטלס לא מפסיקים להקשיב להם גם היום. יש לזה השפעה. הערצה הזאת  דוחפת לגלות דברים "חדשים" שלא התגלו עד היום, מביא למחקרים אודותיהם והשפעתם התרבותית לא פוסקת. עם כל הכבוד לאמנים של היום, ספק אם מישהו מהם ייזכר עוד שנים. השפעתם פחותה ומכאן שגם החשיבות שהם מקנים למוזיקה שהם יוצרים, יורדת.

נקודה אחרונה ומשמעותית, החשיבות של המוזיקה כמוצר מצטמצמת. אומנם אנחנו ממשיכים לרכוש מוזיקה (פחות מבעבר), דרך אייטונס או בהופעות, אך כמוצר ערכה יורד. אנשים לא מתחברים לטקסט, סביר להניח שרובנו לא נזכור טקסטים שיצאו לפני שנה או שנתיים (מיותר לציין שגם אין כל כך מה לזכור), מה שהיום משודר ברדיו מחר נשכח, וכך ערך המוצר, יורד. אם מחר לא נקשיב לאמן ולא נזכור  את השיר, אז למה שהוא יצטרך להתאמץ? בשביל שאמן יתאמץ, הקהל צריך להיות מוכן להתאמץ.  זה פותח פתח, לצערנו, ל"זמרים" בעיניי עצמם. גיבורי ריאליטי למיניהם שלהבדיל מזמרים וזמרות, יש להם כמה נישות פרסום ולכן לא יישכחו אותם בקלות (שוב לצערנו). גם אם ממש נתעקש. 

זו הסיבה שמוזיקאים צריכים ללכת לעוד נישות ולעיתים קרובות, לעשות מעצמם צחוק כדי להישאר בתודעה.

אפשר לומר ובצדק במידה רבה שהמוזיקה פשוט התדרדרה, ואין לזה קשר לקהל אלא רק לאמנים. לראייה אין יותר אלבומים גדולים, שלא נדבר על יצירות פאר, וזו אשמת האמנים, אם אמן רוצה שנתרגש לקראת פרסום יצירה שלו הוא צריך לעבוד ולהוכיח לנו שהוא שווה את זה. יכול להיות. אבל גם מוזיקאים צריכים לחיות, ומאחר והם יודעים מה הקהל מחפש, אז הם בוחרים ללכת על בטוח ולא לנסות דברים חדשים, מהפכניים, מעוררי השראה ובעלי חשיבות. 

במילים אחרות, כשאנחנו לא נותנים חשיבות למוזיקה, לטקסט ולצליל, זו התמורה שאנחנו מקבלים.

עוד פוסטים בנושאים שונים אפשר למצוא כאן

האיש ששר אמת - לזכרו של גבריאל בלחסן

לפני שבועיים פרסמתי פוסט בו הצגתי 5 אמנים שהיוו עבורי מקורות השראה לכתיבה ויצירה. אחד מהם היה גבריאל בלחסן. רצה הגורל המר וגבריאל נפטר לפני שבוע בדיוק. הפוסט הזה לזכרו. 

המתנתי בתחנת רכבת כאשר גילתי דרך דפדוף בעמוד הפייסבוק שלי שגבריאל איננו.המילה היחידה שיכולתי להוציא מאותו רגע מהפה, היתה קיבינמט. לא ההייתי היחידי. למרות שבאותה שעה לא יצאה עדיין הודעה רשמית בעניין, רבים שמעו את השמועות שהסתובבו מהבוקר ברשת, ואומתו עם הזמן. תוך זמן קצר, כמעט כל אחד ממכריי העלה שיר של גבריאל לעמוד הפייסבוק שלו. אני בחרתי בין היתר את תפילת צעד 11 הנצחי. 

הסיפור שלי עם גבריאל מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון היה בשנת 2004, או 2005. שנה אחרונה באקדמיה, מופע יום העצמאות שמארגנת אגודת הסטודנטים, להקת אלג'יר מחממת את כנסיית השכל. עד אז שמעתי כל מיני דיבורים על כך שההופעות של הלהקה הם מין טקס דתי אבל לא יצא לי לשמוע אותה בלייב. הלכתי להופעה מוקדם, ומהרגע שהיא התחילה , הרגשתי שמשהו השתנה. אני זוכר שבאותו לילה אחרי ההופעה, דבר ראשון שעשיתי היה לחפש הקלטות של הלהקה באינטרנט. גילוי מוזיקלי כזה קורה לבן אדם מעט מאוד פעמים בחיים, בטח אחרי כמעט עשרים שנה של האזנה למוזיקה מסוגים שונים, בוודאי בימים בהם המוזיקה כבר לא מה שהיתה פעם. 

בהמשך יצא לי לראות את הלהקה עוד כמה פעמים בהופעה, כשהם התפרקו הרגשתי עצבות שלא חשתי בשום פירוק אחר של להקה ישראלית או זרה. בעיניי "מנועים קדימה" הוא אחד מאלבומי הרוק הטובים בישראל, ונדמה לי שרבים מסכימים איתי בדעה זו. אחרי פירוק הלהקה עקבתי אחרי הקריירה של גבריאל , האזנתי לאלבומים הראשונים שלו , רכבות והשנים היפות של גבריאל, למרות שהיו קשים להאזנה. לשדות כבר יכולתי להאזין באופן תדיר יותר. 

כאן מגיע החלק השני. שנת 2010. בצד שלי אני עובר משבר אישי, בצד של גבריאל, יוצא אלבומו הרביעי,  עתיד.  מעטים הרגעים בחיינו בהם יש סנכרון מושלם בין יצירה אומנותית ובפרט מוזיקה לבין נסיבות אישיות, סנכרון שמאפשר לנו לקחת את היצירה ולהרגיש שהיא מדברת אלינו באופן ישיר. זה מה שקרה לי עם האלבום הזה, התחושה הפנימית והרצון שלי לצעוק, לשבור, לנפץ, לנתק את עצמי מהגוף מצא ביטוי מושלם באלבום שכמעט כל שיר בו היתה צעקה חדה וברורה שהדהדה היטב. 

אלו לא רק הטקסטים של אדמה חרבה, דשא א', הסיפור על השטן שלא קיים אבל בא להרוג , עתיד על חיים בלי תוכנית קיומית או ברת סיכוי, דרך הסליחות שלנו מחולשה וחוסר יכולת להתמודד עם המציאות ועד האפוס המדהים של כדורי הרגעה בדבש, שכל מי שמאזין לו מבין שדבר כזה לא נשמע בעברית וכנראה גם בכל שפה אחרת. השילוב המדהים של השירה/צרחות עם המוזיקה והמילים שמשלבות בין האישי ביותר למה שנעשה בסביבנו, לקח את התחושות שלי לסיבוב במקומות הכי מכוערים ונתן להן ביטוי. 

האלבום הזה ליווה אותי לכל מקום, כמו קוביית זהב שלא יכולתי להניח בצד. לעיתים הייתי מקשיב לו כמה פעמים ביום, לעיתים צרחתי איתו, היו רגעים אני מודה שהייתי קרוב מאוד לבכי. זה לא קרה לי מעולם , לא בקולנוע ולא כשהאזנתי למוזיקה. 

אני אומנם יצאתי מאותה תקופה אבל המשכתי להאזין לגבריאל, אלבומו הבא (והאחרון) גם כשעיניי פקוחות, היה גם הוא יצירת מופת. אומנם הוא לא נשא עמו מטען של אדרנלין ותחושות כמו עתיד אבל היו בו כמה יצירות שקשה לשכוח, משיר הנושא דרך, גשר בגובה רב, DEEP TMS ועד סדום, יצירה אפוקליפטית. 

לצערנו, כאן זה נגמר. ייתכן שיצא עוד אלבום של גבריאל אותו הקליט לפני מותו וייתכן שזה אלבומו האחרון. הסיפור שלו, אותו יכל לכתוב ולבטא בצורה ישירה, אמינה, מוכשרת, בלי פשרות ובלי להפוך אותו לפלקט מסחרי כמו שנהוג היום, היא מה שהפכה אותו בעיניי לאחד האמנים האיכותיים ביותר במוזיקה הישראלית ואני גאה לומר גם שהוא אחד האמנים שהשפיעו על הכתיבה שלי הכי הרבה.

מקורות ההשראה שלי

מי שביקר באתר שלי ודפדף בין העמודים השונים , שם לב, שיש לא מעט אזכורים לאמנים שונים באתר. הן בתוך היצירות, לצידן בפירושים שלהן, בפוסטים בבלוג וכן בעמוד אודותיי. זה לא מקרי. 

זה נובע משתי סיבות, הראשונה,  כמו שהסבירו לנו לא פעם באקדמיה, אתם לא תמציאו שום דבר חדש לגמרי אתם רק תוסיפו ותבנו על מה שאחרים חקרו והוכיחו לפניכם. במילים אחרות, אני לא המצאתי שום מילה או משפט, רבים כתבו לפניי, רבים יכתבו אחריי. אני בסך הכל ממשיך מורשת עתיקה של כותבים ונותן לאלו שהשפיעו עלי את הכבוד שמגיע להם. 

הסיבה השנייה היא, גם היוצר הכי טוב בעיניי עצמו, כזה שלא מסוגל לשמוע או לקרוא שום דבר של  אמנים אחרים (אל דאגה אני לא משתייך לז'אנר הזה), הושפע מיוצרים אחרים, במודע או לא במודע. פרסום גיבורי ההשראה שלי היא לא בשביל לתת להם כבוד (רובם לא יידעו שהוא כלל ניתן) אלא פיסת מידע נוספת, הסבר, נימוק , זווית נוספת להבין את מה שאני כתבתי.

בפוסטים קודמים וגם באתר , סיפרתי על מקורות השראה רחבים שיש לי מרגעים שונים בחיים, זיכרונות, חלומות, מפגשים עם אנשים, סרטים, תוכניות טלוויזיה ועוד. לצידם יש יוצרים מישראל ומחו"ל שמשמשים כמקורות כאלה. הנה כמה דוגמאות בולטות:

ברוס ספרינגסטין – מודה השירים שלו הם מקור ההשראה הכי גדול לכתיבה שלי. התחלתי לשמוע אותו בתיכון ונכנסתי לטקסטים שלו עם הזמן. בפעם ראשונה שראיתי אותו בהופעה בטלוויזיה, שנת 2000, הופעה בניו יורק, האיחוד עם האיי סטרייט בנד, הבנתי איך מוזיקה אמורה להישמע ולהיות מוגשת. אז הרגשתי כאילו שמעתי לראשונה מוזיקה בחיי. 

הכתיבה שלו, שנעה בין שירים אישיים לשירים בעלי אופי חברתי, החיבור בין הכתיבה למקום, לאדמה בו הוא חי, המרחבים,  הפנטזיה הבלתי נגמרת על חיים טובים יותר בלי לאבד קשר למציאות, ובעיקר האמונה בדרך בה נוסעים שבסופה מגיעים לאן שמתכוונים. זה מעורר בי תמיד השראה. פעם אמרתי למישהו, כשאני כותב שיר,  אני מדמיין איך ספרינגסטין היה שר את זה ואיך עמיר לב היה שר את זה, וכאן אני מגיע למקור ההשראה השני. 

עמיר לב – התחלתי לשמוע את עמיר בסוף התיכון , תחילת הצבא. אז יצא הדיסק שלו "פעם בחיים". לא יכולתי להניח אותו. אז הבנתי איך אני רוצה לכתוב באמת. כתיבה מינימליסטית, פשוטה, לא מתחכמת, אישית, ששמה לב לכל פרט. לספר סיפור. כשעמיר כתב "בסיפורי הילדות לא יכול להתערב" יש בזה יותר מכל שיר אחר שהכרתי. אני מודה בפניכם, לא מעט שירים כתבתי בזמן שהאזנתי לו. מבחינתי הכתיבה והמוזיקה שלו היא השלמות בהתגלמותה. מקור השראה גדול עבורי.

שלמה ארצי – למרות שיש לי לא מעט ביקורת על האלבומים האחרונים שלו, אני עדיין מוצא בשירים הישנים שלו מקור השראה שלא נגמר גם היום. היכולת לבטא אהבה שאיננה ורודה, אהבה אמיתית ולא כזו שמוכרים לנו בסרטים, זוגיות שאפשר להכיר ולהבין, היכולת לכתוב על פגיעות גם מהצד הגברי. זה דבר מבורך ומעורר השראה. אני מכיר בעובדה שיש לא מעט משפטים חסרי היגיון אבל הם משלימים יופי של סיפור.

לאונרד כהן – אם בארצי מצאתי את האהבה הפגיעה אז בלאונרד אני מוצא את היכולת לכתוב אהבה בלי לחשוש מאיך שזה ייראה. היכולת לכתוב אוהב באלף צורות בלי להיות קיטשי. אני לא מהגברים האלה שיחטבו עצים או יבנו את הבית מאפס, אני אוהב לכתוב על זה אבל אני רחוק מכך. ואין לי בעיה לבקש ממך להיות הגבר שלך, לאונרד לימד אותי את זה.

גבריאל בלחסן – אם בין האמנים הראשונים יש קשר מסוים (שלמה ארצי ועמיר לב הקליטו ביחד שיר משותף, ושניהם רואים בספרינגסטין ובלאונרד מקורות השראה עבורם), אז אין ספק שגבריאל הוא היוצא דופן בחבורה. אומנם בעבר הוא השתתף בפרויקט תרגום שירים של לאונרד לעברית, אך עדיין הוא נפרד מהם. נחשפתי אליו אחרי שהתחלתי לשמוע את להקת אלג'יר בה היה חבר, והאזנתי לו באופן כמעט יום-יומי אחרי שהוציא את האלבום "עתיד", אלבום שלדעתי הוא אחד מהטובים ביותר שיצאו ברוק הישראלי. גבריאל לימד אותי לכתוב בצורה ישירה, בוטה לפעמים, בלי לפחד להיחשף ולהישרף, בלי לחשוש לאבד עניין או להתחרט, כתיבה מהמעמקים של הבטן. הרבה יותר אמיתי מכל שיחה עם חברים או פסיכולוגית.  

אלו רק חלק ממקורות ההשראה שלי, באתר תוכלו למצוא תחת מילות חיפוש מקורות השראה נוספים, שמפוזרים בעמודים השונים וביצירות.