על החשיבות של המוזיקה

כשהייתי ילד, הדבר הכי חשוב לי בחיים היה מוזיקה. הייתי מקשיב למצעדים שבועיים ושנתיים, מקליט הופעות ותוכניות מוזיקה מהרדיו, רוכש קלטות ודיסקים, קורא ואוסף פיסות מידע על אמנים שאהבתי. לא הפסקתי לחקור ולחפש אלבומים ומידע של אמנים מוכרים יותר ופחות. כשהגעתי לגיל המתאים התחלתי ללכת להופעות . אני זוכר תקופות שכל חודש הייתי קונה כמה וכמה דיסקים, והולך למספר הופעות. אני זוכר את הימים של לפני הפסטיבלים הגדולים. ההתרגשות והציפייה.  

אני לא מספר את זה כדי לעורר בכם התרגשות או זיכרונות לילדות אלא כי השבוע יצא לי לקרוא שיחה שניהל בן שלו, המבקר המוזיקלי של עיתון "הארץ" עם גולשים באתר של העיתון והוא הסביר בצורה יפה שהבדל הגדול ביחס למוזיקה הוא, שפעם מוזיקה נתפסה כדבר חשוב, משמעותי. ואילו היום אנשים כבר לא מסתכלים עליה כדבר חשוב. קראתי את דבריו, הסכמתי איתו ונזכרתי איך פעם היא היתה כל עולמנו. 

אני מניח שעבור חבר'ה צעירים שמנגנים מגיל צעיר וחולמים להופיע יום אחד על במה מול קהל, היא עדיין משמעותית (בהנחה והם רוצים לנגן בשביל לעשות מוזיקה ולא רק בשביל לתפוס זיונים ולהרשים את החבר'ה), אבל עבור רוב בני האדם, גם כאלה שאוהבים לשמוע מוזיקה באופן תדיר, היא פשוט פחות חשובה. מדובר באותם אנשים שישיבו שהם שומעים הכל או שומעים גלגל"צ, אם ישאלו אותם איזו מוזיקה הם אוהבים, לא תהיה להם בעיה לשלב בין המוזיקאים החביבים עליהם את כל המיינסטרים המוכרים והידועים, רובם יבחרו לענות רק דברים עכשוויים כאילו כל מה שנוצר משנות האלפיים ומטה הוא היסטוריה רחוקה. חלקם ישיב שהוא הולך להופעות, בקיסריה או בפארק. סביר להניח שהם לא יישארו אחרי ההופעה לחכות לאמן מאחורי הקלעים כדי לברר למה בחר לשיר שיר מסוים ולא שיר אחר.  

אין לי שום בעיה עם זה, זכותם של אנשים לאהוב מוזיקה לרוחבה ולא לעומקה, סביר להניח שמהיום בו החלה תופעת הערצה למוזיקאים, רוב האנושות העריצה מוזיקה באופן כזה. בסופו של דבר גם הערצה לעומק יותר מדי היא בעייתית שלא נגיד מסוכנת. אך מוזיקה דורשת תשומת לב גם לעומק. 

מוזיקה דורשת אהבה לעומק ולא רק לרוחב, לא בגלל משמעותה אלא בגלל שאהבה לרוחב פוגעת בה ובהשפעתה. כוחה ומשמעותה של המוזיקה יורדים הן באופן כללי והן בעולם התרבות. בני המחזור שלי עוד זוכרים את תחילת שנות התשעים, המהפכה הגדולה של המוזיקה שחלק ממחולליה עדיין איתנו. הדור המבוגר יותר זוכר את שנות השמונים ובוודאי את מהפכת שנות השישים. אז אמנים הוציאו אלבומים בעלי משמעות על הפרט ואפילו על החברה. עכשיו תסתכלו סביב ותשאלו את עצמכם, מתי לאחרונה אלבום שאנחנו זוכרים אחרי שנים, שלא נגיד אלבום מהפכני? אפילו האלבום מנועים קדימה של להקת אלג'יר שנחשב לאחד האלבומים הטובים שיצאו ברוק הישראלי, לא הצליח לחולל מהפכה מוזיקלית או תרבותית , שלא נדבר שמלבד מעריצים שרופים, הוא לא מוכר בציבור הרחב. 

החיבור למוזיקה הופך פחות ופחות אומנותי ורגשי ויותר חיבור אד הוק. יש את העניין הערצה , מעריצי אלביס מעריצים אותו גם היום, מעריצי ביטלס לא מפסיקים להקשיב להם גם היום. יש לזה השפעה. הערצה הזאת  דוחפת לגלות דברים "חדשים" שלא התגלו עד היום, מביא למחקרים אודותיהם והשפעתם התרבותית לא פוסקת. עם כל הכבוד לאמנים של היום, ספק אם מישהו מהם ייזכר עוד שנים. השפעתם פחותה ומכאן שגם החשיבות שהם מקנים למוזיקה שהם יוצרים, יורדת.

נקודה אחרונה ומשמעותית, החשיבות של המוזיקה כמוצר מצטמצמת. אומנם אנחנו ממשיכים לרכוש מוזיקה (פחות מבעבר), דרך אייטונס או בהופעות, אך כמוצר ערכה יורד. אנשים לא מתחברים לטקסט, סביר להניח שרובנו לא נזכור טקסטים שיצאו לפני שנה או שנתיים (מיותר לציין שגם אין כל כך מה לזכור), מה שהיום משודר ברדיו מחר נשכח, וכך ערך המוצר, יורד. אם מחר לא נקשיב לאמן ולא נזכור  את השיר, אז למה שהוא יצטרך להתאמץ? בשביל שאמן יתאמץ, הקהל צריך להיות מוכן להתאמץ.  זה פותח פתח, לצערנו, ל"זמרים" בעיניי עצמם. גיבורי ריאליטי למיניהם שלהבדיל מזמרים וזמרות, יש להם כמה נישות פרסום ולכן לא יישכחו אותם בקלות (שוב לצערנו). גם אם ממש נתעקש. 

זו הסיבה שמוזיקאים צריכים ללכת לעוד נישות ולעיתים קרובות, לעשות מעצמם צחוק כדי להישאר בתודעה.

אפשר לומר ובצדק במידה רבה שהמוזיקה פשוט התדרדרה, ואין לזה קשר לקהל אלא רק לאמנים. לראייה אין יותר אלבומים גדולים, שלא נדבר על יצירות פאר, וזו אשמת האמנים, אם אמן רוצה שנתרגש לקראת פרסום יצירה שלו הוא צריך לעבוד ולהוכיח לנו שהוא שווה את זה. יכול להיות. אבל גם מוזיקאים צריכים לחיות, ומאחר והם יודעים מה הקהל מחפש, אז הם בוחרים ללכת על בטוח ולא לנסות דברים חדשים, מהפכניים, מעוררי השראה ובעלי חשיבות. 

במילים אחרות, כשאנחנו לא נותנים חשיבות למוזיקה, לטקסט ולצליל, זו התמורה שאנחנו מקבלים.

עוד פוסטים בנושאים שונים אפשר למצוא כאן

מקורות ההשראה שלי

מי שביקר באתר שלי ודפדף בין העמודים השונים , שם לב, שיש לא מעט אזכורים לאמנים שונים באתר. הן בתוך היצירות, לצידן בפירושים שלהן, בפוסטים בבלוג וכן בעמוד אודותיי. זה לא מקרי. 

זה נובע משתי סיבות, הראשונה,  כמו שהסבירו לנו לא פעם באקדמיה, אתם לא תמציאו שום דבר חדש לגמרי אתם רק תוסיפו ותבנו על מה שאחרים חקרו והוכיחו לפניכם. במילים אחרות, אני לא המצאתי שום מילה או משפט, רבים כתבו לפניי, רבים יכתבו אחריי. אני בסך הכל ממשיך מורשת עתיקה של כותבים ונותן לאלו שהשפיעו עלי את הכבוד שמגיע להם. 

הסיבה השנייה היא, גם היוצר הכי טוב בעיניי עצמו, כזה שלא מסוגל לשמוע או לקרוא שום דבר של  אמנים אחרים (אל דאגה אני לא משתייך לז'אנר הזה), הושפע מיוצרים אחרים, במודע או לא במודע. פרסום גיבורי ההשראה שלי היא לא בשביל לתת להם כבוד (רובם לא יידעו שהוא כלל ניתן) אלא פיסת מידע נוספת, הסבר, נימוק , זווית נוספת להבין את מה שאני כתבתי.

בפוסטים קודמים וגם באתר , סיפרתי על מקורות השראה רחבים שיש לי מרגעים שונים בחיים, זיכרונות, חלומות, מפגשים עם אנשים, סרטים, תוכניות טלוויזיה ועוד. לצידם יש יוצרים מישראל ומחו"ל שמשמשים כמקורות כאלה. הנה כמה דוגמאות בולטות:

ברוס ספרינגסטין – מודה השירים שלו הם מקור ההשראה הכי גדול לכתיבה שלי. התחלתי לשמוע אותו בתיכון ונכנסתי לטקסטים שלו עם הזמן. בפעם ראשונה שראיתי אותו בהופעה בטלוויזיה, שנת 2000, הופעה בניו יורק, האיחוד עם האיי סטרייט בנד, הבנתי איך מוזיקה אמורה להישמע ולהיות מוגשת. אז הרגשתי כאילו שמעתי לראשונה מוזיקה בחיי. 

הכתיבה שלו, שנעה בין שירים אישיים לשירים בעלי אופי חברתי, החיבור בין הכתיבה למקום, לאדמה בו הוא חי, המרחבים,  הפנטזיה הבלתי נגמרת על חיים טובים יותר בלי לאבד קשר למציאות, ובעיקר האמונה בדרך בה נוסעים שבסופה מגיעים לאן שמתכוונים. זה מעורר בי תמיד השראה. פעם אמרתי למישהו, כשאני כותב שיר,  אני מדמיין איך ספרינגסטין היה שר את זה ואיך עמיר לב היה שר את זה, וכאן אני מגיע למקור ההשראה השני. 

עמיר לב – התחלתי לשמוע את עמיר בסוף התיכון , תחילת הצבא. אז יצא הדיסק שלו "פעם בחיים". לא יכולתי להניח אותו. אז הבנתי איך אני רוצה לכתוב באמת. כתיבה מינימליסטית, פשוטה, לא מתחכמת, אישית, ששמה לב לכל פרט. לספר סיפור. כשעמיר כתב "בסיפורי הילדות לא יכול להתערב" יש בזה יותר מכל שיר אחר שהכרתי. אני מודה בפניכם, לא מעט שירים כתבתי בזמן שהאזנתי לו. מבחינתי הכתיבה והמוזיקה שלו היא השלמות בהתגלמותה. מקור השראה גדול עבורי.

שלמה ארצי – למרות שיש לי לא מעט ביקורת על האלבומים האחרונים שלו, אני עדיין מוצא בשירים הישנים שלו מקור השראה שלא נגמר גם היום. היכולת לבטא אהבה שאיננה ורודה, אהבה אמיתית ולא כזו שמוכרים לנו בסרטים, זוגיות שאפשר להכיר ולהבין, היכולת לכתוב על פגיעות גם מהצד הגברי. זה דבר מבורך ומעורר השראה. אני מכיר בעובדה שיש לא מעט משפטים חסרי היגיון אבל הם משלימים יופי של סיפור.

לאונרד כהן – אם בארצי מצאתי את האהבה הפגיעה אז בלאונרד אני מוצא את היכולת לכתוב אהבה בלי לחשוש מאיך שזה ייראה. היכולת לכתוב אוהב באלף צורות בלי להיות קיטשי. אני לא מהגברים האלה שיחטבו עצים או יבנו את הבית מאפס, אני אוהב לכתוב על זה אבל אני רחוק מכך. ואין לי בעיה לבקש ממך להיות הגבר שלך, לאונרד לימד אותי את זה.

גבריאל בלחסן – אם בין האמנים הראשונים יש קשר מסוים (שלמה ארצי ועמיר לב הקליטו ביחד שיר משותף, ושניהם רואים בספרינגסטין ובלאונרד מקורות השראה עבורם), אז אין ספק שגבריאל הוא היוצא דופן בחבורה. אומנם בעבר הוא השתתף בפרויקט תרגום שירים של לאונרד לעברית, אך עדיין הוא נפרד מהם. נחשפתי אליו אחרי שהתחלתי לשמוע את להקת אלג'יר בה היה חבר, והאזנתי לו באופן כמעט יום-יומי אחרי שהוציא את האלבום "עתיד", אלבום שלדעתי הוא אחד מהטובים ביותר שיצאו ברוק הישראלי. גבריאל לימד אותי לכתוב בצורה ישירה, בוטה לפעמים, בלי לפחד להיחשף ולהישרף, בלי לחשוש לאבד עניין או להתחרט, כתיבה מהמעמקים של הבטן. הרבה יותר אמיתי מכל שיחה עם חברים או פסיכולוגית.  

אלו רק חלק ממקורות ההשראה שלי, באתר תוכלו למצוא תחת מילות חיפוש מקורות השראה נוספים, שמפוזרים בעמודים השונים וביצירות.

על שירי אהבה כבר דיברנו?

מתי נכתבים שירי האהבה הטובים ביותר? זו שאלה שמטרידה אותי לא פעם, יותר נכון לומר שמטרידה אותי השאלה שיר אהבה טוב. יש כותבים שמתארים את אהבה בצבעים, ריחות וצלילים, מציגים אותה באופן כזה שאפילו סרטים דביקים מהוליווד יתקשו להכיר אותה. אני לא מאמין בזה. 

פעם כתבתי, אולי אפילו יותר מפעם אחת שיר שנקרא "כמה שירי אהבה אפשר לכתוב" זו שאלה אמיתית, הרי אמר כבר שלום חנוך פעם ששירי אהבה נשמעים תפלים, אז מה נחזור לעוד שיר שלא נגמר וגם לא מספר הרבה על חיינו. עם כל הכבוד לשירי אהבה, אגדות נכתבו מספיק ואף אחת מהן לא דומה למציאות. 

אני מאמין ששיר אהבה צריך ליצוק מתוך הסלעים, לעמוד על הצוק ולגעת בתהום, להזיע. כדי לגעת בריאליזם , הוא צריך להציג צלקות, להיות אחוז חרדות, בינינו כולנו היינו שם, לא משנה אם בתור אוהבים, נאהבים, או בתור כאלו שרק צפו בפרס הגדול ולא זכו בו. גם אם זכינו, זה לא אומר שזה שלנו ואם זה שלנו, אנחנו מרגישים כמו זוכים? אם אני מצליח לעלות את החוויה כפי שתיארתי אותה כעת בחצי מהשירים שאני כותב, עשיתי את שלי.

לפני שאני ממשיך, יש שירי אהבה שמתארים אהבה בצורה קסומה ומעבר לכך שאני מאוד אוהב, לדוגמא "אהבה בת עשרים", "פגישה לאין קץ" ואפילו "סיבה להמשיך" של שלמה יידוב. אבל אינני כותב כך, אני לא מסוגל (לא רק מבחינת הרעיון גם מבחינת הטקסט, אינני ברמה כזו). מצד שני שירים כמו נבראתי לך של שלמה ארצי, משבר אמון של דני ליטני, אל תדאגי או הורס של עמיר לב, כבר יותר מדברים אלי. 

מאחר וברשימת השירים באתר שלי יש למעלה מ-150 שירים, ורובם עוסקים באהבה, בחרתי להציג 3 דוגמאות שונות כדי להסביר את הנקודה. הראשונה, הגבר שלך הוא לא. שיר שבא לתאר לאישה מה בדיוק הגבר שלה בדרך השלילה. אם היא מחפשת את גבר החלומות שלה רצוי שתדע מה הוא במציאות, ואם היא אוהבת אותו, זה לא סימן לשום דבר , הוא לא ישתנה בגלל זה כנראה. מי שקורא את השיר נחשף לגבר שהוא לא חזק  "אין לו כוונות בעיניים", הוא לא נשאר במקום , בשיעור ספרות המורה תספר שהוא לא נאמן "כותב בדרכים", והוא גם לא חולם חלומות ויגשים לך אותן. במקרה ואת רוצה לברוח מהמציאות. 

שיר אחר, הוא בדידות פתאומית. זה שיר אחד אבל הוא משקף לא מעט שירים. השיר מתעסק באמת החבויה של כל סיפור אהבה, בדידות שמרגישים בה. יש רגעים טובים, יש ימים יפים, אבל בסוף בכל אהבה מרגישים איזו בדידות מסוימת. בשיר כותרות, כתבתי שהחלפנו בדידות אחת באחרת. ובכן, זה לפעמים מרגיש ככה, מבדידות של מצב אפס, להיות לבד,  לבדידות ביחד, אחד מהשני. לא בטוח שזה פחות בעייתי. את הבדידות הזאת אפשר לראות בצורות שונות, דוגמא לכך זה השיר "תיפגשי אותי בקצה הרחוב", שמתאר גבר שמבקש לפגוש את האישה שלו כדי להכיר אותה. 

דוגמא שלישית, זו החולשה. בדרך כלל הגברים הם החלשים והנשים חזקות, ככה לפחות זה בשירים (זה לא רחוק מהמציאות אני חושב). אז בתגובה כתבתי שירים כמו "תנצחי אותי בדרכך" על אישה שתשיג בסוף מה שהיא רוצה או על גבר שיצטרך לוותר, בעיניי גם שירים כמו "לומד אותך", "בין המילים שלך ", " לא עומד בקצב" מציגים חולשה מסוימת של הגבר מול הכוח של האישה. 

בכוונה לא ציינתי שירים שמדברים על הקשיים באהבה, שירים שמתעסקים בשאלה האם בכלל יש אהבה, דוגמא תוצאה קבועה, שקרים, לחפש את השמיים , אל תהמרי עלינו, אחרי שהאהבה נגמרת ועוד. שירים כאלו הרי כותבים כולם, גם מי שאוהב וגם מי שלא. והם כנראה יותר אמיתיים מכל שיר אהבה, לא?

לסיכום, שירי אהבה לא חייבים להיות דביקים , הם יכולים גם להציג את הדמויות בגודל טבעי, עם הכשלים והפגמים שלה. אחרת איך נדע שזו אהבה אמיתית?

כל ההבדל בין שירים לסיפורים

אני יוצא מנקודת הנחה שזה מטופש להסביר את ההבדל בין שיר לסיפור ובכל זאת אני מתעקש לעשות את זה, הרי לפעמים אנחנו עושים גם דברים מטופשים... 

כאשר מתיישבים לכתוב סיפור, לעיתים זה זורם במשפט הראשון או בעמוד הראשון, אך לאחר מכן צריך ליצור תוכנית כתיבה ברורה, מה הגיבור אמור לייצג, כיצד לאפיין אותו, מה יהיו המעשים שלו, איך ישתלבו גיבורים אחרים בעלילה ועוד. בכתיבת סיפורים, אפילו קצרים, דרוש מחקר לגבי עובדות היסטוריות או אקטואליות, אחרת הסיפור יגיע למעמקי המדע הבדיוני גם בלי שממש רצינו בכך. 

בעמוד סיפורים שמתפרסמים באתר, מעט מאוד מחקר מקדים נעשה בסיפורים השונים ולו מהסיבה שמדובר בסיפורים קצרים, אין בהם הרבה עובדות ובוודאי שלא מקרים מההיסטוריה שדרשו את זה. סיפור גם נבדל בכך , שיש חשיבות לסדר העלילתי שלו, גם בעידן בו סיפור יכול להתחיל מהסוף או מהאמצע, צריך שיהיה רצף הגיוני אחרת הגיבור שבפרק ראשון סופר שנולד בתל אביב, יתברר בפרק שני שהוא בכלל אמריקאי מלידה. 

ובכל זאת יש דבר אחד דומה בין סיפורים לשירים, וזו העובדה שכל שיר הוא סיפור. בהנחה ואנחנו לא כותבים משפטים נטולי הקשר הרי שמאחורי שירים יש סיפור, גלוי גם אם יש בו אלמנטים מוסתרים. קחו לידיכם שירים של עמיר לב, אהוד בנאי, לאונרד כהן, נועם רותם ועוד, אתם תגלו בעצם שירים שהם סיפור. 

ההבדל הוא בתמצות. סיפור שיכול להימשך 300-400 עמודים, נמשך בשיר כמה בתים, סיפור שיכול להיקרא במשך ימים או שבועות, נשמע או נקרא במשך דקות בודדות ,בהן אנחנו אמורים להציג למאזין או לקורא, סיפור , לעיתים הוא יכלול מאפיינים של הגיבור, תכונות אופי, מאפייני חזות ועוד. הרי אי אפשר לכתוב עלילה בלי לספר מעט על הגיבורים שלה , נכון? מה שכן, בשיר לא נכתוב על הילדות שלו, על יחסיו עם אימו , וגם לא איך הוא אוהב לשתות את הקפה שלו. אלא אם זה מתחבר לעלילה. 

ישנן עוד שתי נקודות שמבדילות בין שירים וסיפורים. העיקרית בעיניי, שיר יכול להיכתב בגוף ראשון, למעשה מדובר במהפכה הגדולה ביותר של הכתיבה , בוודאי בישראל החל משנות השבעים. אז אמנים כמו שלום חנוך, מתי כספי, שלמה ארצי, הרשו לעצמם לכתוב שירים בגוף ראשון ולעזוב את הכתיבה הקולקטיבית. אנחנו נראה אבל פחות, סופרים שכותבים בגוף ראשון. 

נקודה שנייה שמבדילה שירים וסיפורים, היא החזרה. שיר בנוי מבתים ופזמון, לכך הוא נועד. סיפור לא מחזיר פרקים ישנים, אם הוא יחזיר הקוראים ינטשו אותו משעמום.  

כמובן שיש הבדלים בסוג הכתיבה, בכוונת המשורר או הפזמונאי, וכן באופי ההגשה. אך האמיתי שמה שניסיתי להציג כאן זה שיש קשר הדוק בין שירים לסיפורים, אם תרצו סיפור הוא שיר הלל לספרות ולמילה הכתובה, נדוש אבל נכון, וכל שיר טוב הוא סיפור, שאפשר להרחיב אותו ומי יודע,  אולי יום אחד יעשו ממנו סרט.