מי אני ומה אני - שאלון עצמי

אחרי למעלה משנתיים שאני כותב בלוג ומפרסם בו פוסטים ושירים שלי, חשבתי שהגיע הזמן לספר מעט על עצמי. לא רק דרך השירים. בכל זאת יש כאן בן אדם, בשר ודם עם אישיות משל עצמו.

על מנת לעשות את זה קצת יותר מעניין ולא בצורת מונולוג פתיחה בראיון עבודה, החלטתי לעשות את זה בצורה של שאלון, כאילו יש כאן מישהו ששואל אותי את כל השאלות הנכונות ואני מנסה להשיב לו תשובות טובות. אל דאגה, אני לא אשאל את עצמי מתי בכיתי פעם אחרונה (לא מזמן) ומי ישראלי בעיניי (אריק אינשטיין, אלי אוחנה והגשש החיוור)

התחלנו:

אוכל

פסטות עם גבינה צהובה (אני טוען שהפסטה היא רק תירוץ בשביל לאכול גבינה מותכת), המבורגרים, פירות ים, צ'יפס ופנקייקס.

ספרים

נאמנות גבוהה זה בעיניי הספר הכי יפה שנכתב, הייתי מוסיף אליו גם את קיצור תולדות האנושות, 1984, שומרי הסף ואת הסדרות של הבלש ארי הולה ונערה עם קעקוע דרקון. ביוגרפיות אהובות הן של סטיב ג'ובס, ולאונרד כהן.

מוזיקה

רשימה ארוכה ובלתי נגמרת, אך המובחרים שלי בישראל הם: שלום חנוך, ברי סחרוף, אהוד בנאי, עמיר לב, אריק איינשטין, גבריאל בלחסן ז"ל, יהודה פוליקר, שלמה ארצי (אלבומים ישנים). בחו"ל, ברוס ספרינגסטין, לאונרד כהן, דיוויד בואי, סמיתס, הדלתות

סרטים

גם כאן רשימה ארוכה, הטופ פייב שלי הם הסדרה של האביר האפל, סנדק, קזבלנקה, נאמנות גבוהה, מוכרים בלבד.

תחביבים

בראש ובראשונה כתיבה, אני גם אוהב מאוד לרוץ (אני מתחרה במרוצים של 10 ו-21 ק"מ, ומתאמן היום לקראת מרתון טבריה), קריאה, צפייה בסרטים וסדרות טלוויזיה, ולהיות עם אישתי שזה הרבה יותר מתחביב.

מקומות אהובים בעולם

תל אביב זו העיר האהובה עלי בישראל, ואולי האהובה עלי ביותר בעולם. אני מאוד אוהב את פארק הירקון ואזור הנמל. אני אוהב את פריז, ברצלונה, ברלין ואחרי ביקור אחד בניו יורק יכול לומר שמעולם לא הייתי בעיר עוצמתית כל כך כמוהה.  

גיבורי ילדות

היו לי כמה גיבורי תרבות, אורי מלמיליאן, מיקי ברקוביץ, לארי בירד לימים זה עבר לתיסלם (אחרי האיחוד הראשון), הדלתות, אריק איינשטין, שלמה ארצי, מייקל ג'ורדן ועוד.

אנשים שאני מקנא בהם

אני מניח שכל אדם שראה את ג'ורדן משחק ואת ג'ים מוריסון מופיע. אני גם מקנא בכל אסטרונאוט שיוצא מכדור הארץ, במיוחד בשלישיה שהיתה על הירח.

אנשים שהייתי שמח לפגוש

לא הייתי מתנגד לאכול עם גידי גוב. נראה לי בן אדם מאוד מאוד נחמד. הייתי שמח גם לדבר עם שלמה בראבא, האיש הכי מצחיק בעיניי.

הומור

אין כמו טיפשות של אנשים בשביל הומור טוב. ציניות ושנינות זה שם המשחק.

פוליטיקה

מגיל צעיר אני מתעניין בפוליטיקה. רוב העמדות שלי נוטות שמאלה. מצד אחד אני מיואש מהמצב, מצד שני יש לי תחושה שעם הזמן, הציבור יתעורר ויעשה כאן מהפכה. אני רוצה לקוות ככה. אני בעד החזרת שטחים אך לא בגלל הפלשתינים אלא בגללנו. אני מאמין שפרופסור ליבוביץ' תמך, וככל שהכיבוש נמשך החברה הישראלית הופכת אלימה יותר ויותר. אני בעד שוק חופשי אך עם יד קשה של המדינה נגד מי שמפר אותו והדבר העיקרי והחשוב לי מכל זו הפרדת דת ומדינה וסילוק המוסדות הדתיים מהחיים שלנו.

חיות

מגיל 9 יש לי לפחות כלב אחד. היום לאישתי ולי יש כלבה בשם אמה. למרות שלפעמים אני מלגלג עליה, אני אוהב אותה

אמונה

אני לא מאמין באלוהים ולא מקיים מצוות דתיות מהרבה סיבות. אני נוטה להאמין שאלוהים זו המצאה של אנשים שצריכים להאמין שמישהו מסדר את הדברים. אני גם חושב שמצוות והלכות זו הדרך של אנשי דת לשלוט באנשים ולהחזיק בכח.

אין לי ספק שאם אלוהים קיים, הוא רוצה שנהיה טובים לעצמנו ולזולת, ובזה צריכה להסתפק האמונה.

אהבה

הכרחית, היא הופכת את הקיום שלנו כאן לבעל משמעות רבה יותר.

פינוק

ארוחה טובה, יכול גם להסתפק בקפה ועוגה טעימה.

חלומות

פעם בתקופות הקשות שלי, חשבתי שתפקידם לא להתגשם בשביל לא להיהרס במציאות. היום אני יודע שהם שם בשביל להתגשם, ובכל פעם כשאנחנו מגשימים חלום אחד, זה הזמן ליצור לעצמנו חלום אחר.

החלומות שלי שתהיה לאישתי ולי משפחה משלנו, בריאה וטובה, שהשירים שלי יצליחו, שאצליח לעמוד בכל המטרות שהצבתי לעצמי, ושאגיע לגיל 70 מסופק מהחיים.

למי הייתי רוצה לכתוב שיר

נגיד זאת כך, אם עמיר לב ישיר שיר שלי, אני אדע שעשיתי את זה. אם ספרינגסטין יעשה את זה, אני אדע שאני יכול לפרוש בשקט.

פחדים

אני מפחד המון, יש לי התקפי חרדה לעיתים קרובות, אני מפחד שמשהו רע יקרה. בסוף זה משתחרר.

בני אדם

בניגוד למה שאולי חושבים, אנחנו לא יצורים מורכבים מדי. אני מאמין שרובנו רוצים להיות חופשיים, (אך כמו שברי שאל ובצדק, ממה אלוהים, ממה) וזו הטעות של העריצות הפיזית והתודעתית, שנוטה לחשוב שבני אדם מוכנים לחיות תחת שלטון עריץ. רובנו יצורים תבונתיים, פועלים בחוכמה, מחפשים את הנחלה שלנו, שקט ושלווה.

רציונאליות או אמוציונאליות

אני רוצה לחשוב שאני רציונאלי, לרוב אני חושב מהראש ולא מהבטן. אך מי אמר שהרציונאליות שלי טובה יותר משל אחרים? מי אמר שהאדם שהצביע כמו שהצביע, עשה את זה מטעמים לא רציונאליים ואני עשיתי את זה כן מטעמים רציונאליים?

תסמונת

יש לי תסמונת קרוזון, היא לא משפיעה עלי מבחינה פיזית או מנטאלית, הדבר היחידי שהיא משפיעה עליו זה על המראה שלי. עברתי הרבה ניתוחים וזה גרם לי לטראומות והוביל אותי לטיפול פסיכולוגי ארוך. בניגוד למה שאולי יכול להשתמע או למה שאנשים עלולים לחשוב, אני לא קורבן, אני לא שואל את עצמי למה אני עברתי את זה ואחרים לא, אני לא בוכה על מצבי ולא כועס. אני גם לא מרגיש שאני מנצח מישהו בזה שאני עושה דברים למרות מה שעברתי. בן אדם נלחם נגד עצמו, נגד עצמו בלבד. החברה? היא לא אמורה להשפיע.

זיקנה

היא באה ולא הולכת לשום מקום

ישראליות

יש בנו נטייה מגוחכת, מעצבנת ועצובה להרגיש קורבנות. אנחנו לא כאלה, אין סיבה שנרגיש ככה. מה שהקמנו כאן בשבעים שנה כמעט זה בגדר נס, מה שאנחנו עשינו כאן יש מדינות שלא עשו גם במאתיים שנה. אם רק נצא מתחושת הקורבנות, נלמד להכיר את האחר ולקבל אותו, נבין שאנחנו לא לבד באזור ובעולם, ונשלים שאנחנו צריכים לצאת מהגטו, אז מצבנו יהיה טוב יותר.

שירים או סיפורים

שירים הם סיפורים קצרים. למי שאין זמן או כוח שיכתוב שיר, מי שיש לו, שיכתוב סיפור.

כל אחד יכול לכתוב

לא כל אחד יכול לכתוב יפה או טוב, אבל כל אחד יכול לכתוב. הוא רק צריך לרצות את זה

מה זה שיר טוב

שיר שאפשר לעצום עיניים ולראות את התמונה בראש. זה שיר טוב.

בעוד עשרים שנה

סביר להניח שאהיה כאן, רק הרבה יותר זקן. 

מוזמנים להיכנס לאתר שלי, שירים חדשים, שם תוכלו לקרוא עוד שירים שכתבתי במהלך השנים 

מנצחים ומפסידים

בסוף נצטרך להודות

לא אנחנו מנצחים

מישהו אחר זוכה בפרס הגדול

ואנחנו נשארים מחוץ לדלת

נשענים על הקיר בתחושה של החמצה

בסוף נצטרך להודות

הרי זה עולם של מנצחים ומפסידים

אנחנו נמצאים בצד השני של המתרס

מדי פעם זוכים להצצה חטופה מעבר לגדר

לא עוצמים עיניים , מתפללים שזה לא יברח לנו

חולפים על פני מחסומים

עוברים בגשרים אל הצד השני

משאירים מאחורינו לכלוך ופחדים ישנים

בסוף גם אנחנו נצטרך להודות

לא אנחנו מנצחים

יש סימנים על הכביש , על הקירות ברחובות

שלטים מהבהבים , ומחסומים מול הבתים

מישהו אחר לוקח את הפרס

מביט עלינו מהצד, כמו על משחק

אנחנו יכולים להישען על הקירות בתחושה של החמצה

נוסעים לאט, מפחדים לטעות

החטאנו את כל המטרות

ונשארנו עם שק של חצים על הגב

אצלנו בחיים אין הזדמנות שנייה

בסוף נצטרך להודות , לא אנחנו מנצחים

יושבים בסוף היום על המדרגות

צופים אל הרחוב ומחפשים לאן ללכת

כאן עוברים כולם, אלה שאיתנו

ואלה שלעולם לא נדע לאן הם הולכים

גם הם מודים בשתיקה , לא הם מנצחים

מישהו אחר לוקח את הפרס

משאיר אותו אצלו ומחכה שיתנו לו עוד קצת

לנו לא נותר דבר מכל זה

לא מבקשים , לא מצפים למשהו אחר

בסוף גם אנחנו מודים

זה עולם של מנצחים ומפסידים

ואנחנו נמצאים בצד השני של המתרס

זוכים להצצה חטופה מעבר לגדר

דואגים לא לעצום עיניים

לא רוצים שזה ייעלם לנו

ספרינגסטין פעם כתב שזה עולם של מנצחים ומפסידים ואסור להיתפס בצד הלא נכון 

אנחנו לומדים כל יום שאנחנו בצד הלא נכון,  רק מבקשים לא להודות בכך 

על החשיבות של המוזיקה

כשהייתי ילד, הדבר הכי חשוב לי בחיים היה מוזיקה. הייתי מקשיב למצעדים שבועיים ושנתיים, מקליט הופעות ותוכניות מוזיקה מהרדיו, רוכש קלטות ודיסקים, קורא ואוסף פיסות מידע על אמנים שאהבתי. לא הפסקתי לחקור ולחפש אלבומים ומידע של אמנים מוכרים יותר ופחות. כשהגעתי לגיל המתאים התחלתי ללכת להופעות . אני זוכר תקופות שכל חודש הייתי קונה כמה וכמה דיסקים, והולך למספר הופעות. אני זוכר את הימים של לפני הפסטיבלים הגדולים. ההתרגשות והציפייה.  

אני לא מספר את זה כדי לעורר בכם התרגשות או זיכרונות לילדות אלא כי השבוע יצא לי לקרוא שיחה שניהל בן שלו, המבקר המוזיקלי של עיתון "הארץ" עם גולשים באתר של העיתון והוא הסביר בצורה יפה שהבדל הגדול ביחס למוזיקה הוא, שפעם מוזיקה נתפסה כדבר חשוב, משמעותי. ואילו היום אנשים כבר לא מסתכלים עליה כדבר חשוב. קראתי את דבריו, הסכמתי איתו ונזכרתי איך פעם היא היתה כל עולמנו. 

אני מניח שעבור חבר'ה צעירים שמנגנים מגיל צעיר וחולמים להופיע יום אחד על במה מול קהל, היא עדיין משמעותית (בהנחה והם רוצים לנגן בשביל לעשות מוזיקה ולא רק בשביל לתפוס זיונים ולהרשים את החבר'ה), אבל עבור רוב בני האדם, גם כאלה שאוהבים לשמוע מוזיקה באופן תדיר, היא פשוט פחות חשובה. מדובר באותם אנשים שישיבו שהם שומעים הכל או שומעים גלגל"צ, אם ישאלו אותם איזו מוזיקה הם אוהבים, לא תהיה להם בעיה לשלב בין המוזיקאים החביבים עליהם את כל המיינסטרים המוכרים והידועים, רובם יבחרו לענות רק דברים עכשוויים כאילו כל מה שנוצר משנות האלפיים ומטה הוא היסטוריה רחוקה. חלקם ישיב שהוא הולך להופעות, בקיסריה או בפארק. סביר להניח שהם לא יישארו אחרי ההופעה לחכות לאמן מאחורי הקלעים כדי לברר למה בחר לשיר שיר מסוים ולא שיר אחר.  

אין לי שום בעיה עם זה, זכותם של אנשים לאהוב מוזיקה לרוחבה ולא לעומקה, סביר להניח שמהיום בו החלה תופעת הערצה למוזיקאים, רוב האנושות העריצה מוזיקה באופן כזה. בסופו של דבר גם הערצה לעומק יותר מדי היא בעייתית שלא נגיד מסוכנת. אך מוזיקה דורשת תשומת לב גם לעומק. 

מוזיקה דורשת אהבה לעומק ולא רק לרוחב, לא בגלל משמעותה אלא בגלל שאהבה לרוחב פוגעת בה ובהשפעתה. כוחה ומשמעותה של המוזיקה יורדים הן באופן כללי והן בעולם התרבות. בני המחזור שלי עוד זוכרים את תחילת שנות התשעים, המהפכה הגדולה של המוזיקה שחלק ממחולליה עדיין איתנו. הדור המבוגר יותר זוכר את שנות השמונים ובוודאי את מהפכת שנות השישים. אז אמנים הוציאו אלבומים בעלי משמעות על הפרט ואפילו על החברה. עכשיו תסתכלו סביב ותשאלו את עצמכם, מתי לאחרונה אלבום שאנחנו זוכרים אחרי שנים, שלא נגיד אלבום מהפכני? אפילו האלבום מנועים קדימה של להקת אלג'יר שנחשב לאחד האלבומים הטובים שיצאו ברוק הישראלי, לא הצליח לחולל מהפכה מוזיקלית או תרבותית , שלא נדבר שמלבד מעריצים שרופים, הוא לא מוכר בציבור הרחב. 

החיבור למוזיקה הופך פחות ופחות אומנותי ורגשי ויותר חיבור אד הוק. יש את העניין הערצה , מעריצי אלביס מעריצים אותו גם היום, מעריצי ביטלס לא מפסיקים להקשיב להם גם היום. יש לזה השפעה. הערצה הזאת  דוחפת לגלות דברים "חדשים" שלא התגלו עד היום, מביא למחקרים אודותיהם והשפעתם התרבותית לא פוסקת. עם כל הכבוד לאמנים של היום, ספק אם מישהו מהם ייזכר עוד שנים. השפעתם פחותה ומכאן שגם החשיבות שהם מקנים למוזיקה שהם יוצרים, יורדת.

נקודה אחרונה ומשמעותית, החשיבות של המוזיקה כמוצר מצטמצמת. אומנם אנחנו ממשיכים לרכוש מוזיקה (פחות מבעבר), דרך אייטונס או בהופעות, אך כמוצר ערכה יורד. אנשים לא מתחברים לטקסט, סביר להניח שרובנו לא נזכור טקסטים שיצאו לפני שנה או שנתיים (מיותר לציין שגם אין כל כך מה לזכור), מה שהיום משודר ברדיו מחר נשכח, וכך ערך המוצר, יורד. אם מחר לא נקשיב לאמן ולא נזכור  את השיר, אז למה שהוא יצטרך להתאמץ? בשביל שאמן יתאמץ, הקהל צריך להיות מוכן להתאמץ.  זה פותח פתח, לצערנו, ל"זמרים" בעיניי עצמם. גיבורי ריאליטי למיניהם שלהבדיל מזמרים וזמרות, יש להם כמה נישות פרסום ולכן לא יישכחו אותם בקלות (שוב לצערנו). גם אם ממש נתעקש. 

זו הסיבה שמוזיקאים צריכים ללכת לעוד נישות ולעיתים קרובות, לעשות מעצמם צחוק כדי להישאר בתודעה.

אפשר לומר ובצדק במידה רבה שהמוזיקה פשוט התדרדרה, ואין לזה קשר לקהל אלא רק לאמנים. לראייה אין יותר אלבומים גדולים, שלא נדבר על יצירות פאר, וזו אשמת האמנים, אם אמן רוצה שנתרגש לקראת פרסום יצירה שלו הוא צריך לעבוד ולהוכיח לנו שהוא שווה את זה. יכול להיות. אבל גם מוזיקאים צריכים לחיות, ומאחר והם יודעים מה הקהל מחפש, אז הם בוחרים ללכת על בטוח ולא לנסות דברים חדשים, מהפכניים, מעוררי השראה ובעלי חשיבות. 

במילים אחרות, כשאנחנו לא נותנים חשיבות למוזיקה, לטקסט ולצליל, זו התמורה שאנחנו מקבלים.

עוד פוסטים בנושאים שונים אפשר למצוא כאן

מקורות ההשראה שלי

מי שביקר באתר שלי ודפדף בין העמודים השונים , שם לב, שיש לא מעט אזכורים לאמנים שונים באתר. הן בתוך היצירות, לצידן בפירושים שלהן, בפוסטים בבלוג וכן בעמוד אודותיי. זה לא מקרי. 

זה נובע משתי סיבות, הראשונה,  כמו שהסבירו לנו לא פעם באקדמיה, אתם לא תמציאו שום דבר חדש לגמרי אתם רק תוסיפו ותבנו על מה שאחרים חקרו והוכיחו לפניכם. במילים אחרות, אני לא המצאתי שום מילה או משפט, רבים כתבו לפניי, רבים יכתבו אחריי. אני בסך הכל ממשיך מורשת עתיקה של כותבים ונותן לאלו שהשפיעו עלי את הכבוד שמגיע להם. 

הסיבה השנייה היא, גם היוצר הכי טוב בעיניי עצמו, כזה שלא מסוגל לשמוע או לקרוא שום דבר של  אמנים אחרים (אל דאגה אני לא משתייך לז'אנר הזה), הושפע מיוצרים אחרים, במודע או לא במודע. פרסום גיבורי ההשראה שלי היא לא בשביל לתת להם כבוד (רובם לא יידעו שהוא כלל ניתן) אלא פיסת מידע נוספת, הסבר, נימוק , זווית נוספת להבין את מה שאני כתבתי.

בפוסטים קודמים וגם באתר , סיפרתי על מקורות השראה רחבים שיש לי מרגעים שונים בחיים, זיכרונות, חלומות, מפגשים עם אנשים, סרטים, תוכניות טלוויזיה ועוד. לצידם יש יוצרים מישראל ומחו"ל שמשמשים כמקורות כאלה. הנה כמה דוגמאות בולטות:

ברוס ספרינגסטין – מודה השירים שלו הם מקור ההשראה הכי גדול לכתיבה שלי. התחלתי לשמוע אותו בתיכון ונכנסתי לטקסטים שלו עם הזמן. בפעם ראשונה שראיתי אותו בהופעה בטלוויזיה, שנת 2000, הופעה בניו יורק, האיחוד עם האיי סטרייט בנד, הבנתי איך מוזיקה אמורה להישמע ולהיות מוגשת. אז הרגשתי כאילו שמעתי לראשונה מוזיקה בחיי. 

הכתיבה שלו, שנעה בין שירים אישיים לשירים בעלי אופי חברתי, החיבור בין הכתיבה למקום, לאדמה בו הוא חי, המרחבים,  הפנטזיה הבלתי נגמרת על חיים טובים יותר בלי לאבד קשר למציאות, ובעיקר האמונה בדרך בה נוסעים שבסופה מגיעים לאן שמתכוונים. זה מעורר בי תמיד השראה. פעם אמרתי למישהו, כשאני כותב שיר,  אני מדמיין איך ספרינגסטין היה שר את זה ואיך עמיר לב היה שר את זה, וכאן אני מגיע למקור ההשראה השני. 

עמיר לב – התחלתי לשמוע את עמיר בסוף התיכון , תחילת הצבא. אז יצא הדיסק שלו "פעם בחיים". לא יכולתי להניח אותו. אז הבנתי איך אני רוצה לכתוב באמת. כתיבה מינימליסטית, פשוטה, לא מתחכמת, אישית, ששמה לב לכל פרט. לספר סיפור. כשעמיר כתב "בסיפורי הילדות לא יכול להתערב" יש בזה יותר מכל שיר אחר שהכרתי. אני מודה בפניכם, לא מעט שירים כתבתי בזמן שהאזנתי לו. מבחינתי הכתיבה והמוזיקה שלו היא השלמות בהתגלמותה. מקור השראה גדול עבורי.

שלמה ארצי – למרות שיש לי לא מעט ביקורת על האלבומים האחרונים שלו, אני עדיין מוצא בשירים הישנים שלו מקור השראה שלא נגמר גם היום. היכולת לבטא אהבה שאיננה ורודה, אהבה אמיתית ולא כזו שמוכרים לנו בסרטים, זוגיות שאפשר להכיר ולהבין, היכולת לכתוב על פגיעות גם מהצד הגברי. זה דבר מבורך ומעורר השראה. אני מכיר בעובדה שיש לא מעט משפטים חסרי היגיון אבל הם משלימים יופי של סיפור.

לאונרד כהן – אם בארצי מצאתי את האהבה הפגיעה אז בלאונרד אני מוצא את היכולת לכתוב אהבה בלי לחשוש מאיך שזה ייראה. היכולת לכתוב אוהב באלף צורות בלי להיות קיטשי. אני לא מהגברים האלה שיחטבו עצים או יבנו את הבית מאפס, אני אוהב לכתוב על זה אבל אני רחוק מכך. ואין לי בעיה לבקש ממך להיות הגבר שלך, לאונרד לימד אותי את זה.

גבריאל בלחסן – אם בין האמנים הראשונים יש קשר מסוים (שלמה ארצי ועמיר לב הקליטו ביחד שיר משותף, ושניהם רואים בספרינגסטין ובלאונרד מקורות השראה עבורם), אז אין ספק שגבריאל הוא היוצא דופן בחבורה. אומנם בעבר הוא השתתף בפרויקט תרגום שירים של לאונרד לעברית, אך עדיין הוא נפרד מהם. נחשפתי אליו אחרי שהתחלתי לשמוע את להקת אלג'יר בה היה חבר, והאזנתי לו באופן כמעט יום-יומי אחרי שהוציא את האלבום "עתיד", אלבום שלדעתי הוא אחד מהטובים ביותר שיצאו ברוק הישראלי. גבריאל לימד אותי לכתוב בצורה ישירה, בוטה לפעמים, בלי לפחד להיחשף ולהישרף, בלי לחשוש לאבד עניין או להתחרט, כתיבה מהמעמקים של הבטן. הרבה יותר אמיתי מכל שיחה עם חברים או פסיכולוגית.  

אלו רק חלק ממקורות ההשראה שלי, באתר תוכלו למצוא תחת מילות חיפוש מקורות השראה נוספים, שמפוזרים בעמודים השונים וביצירות.