בחייו של אדם עוברים לא מעט אירועים שיכולים להשפיע עליו, על התנהגותו
, תכונותיו, אורחות חייו, ואם הוא כותב אז בוודאי על כתיבתו. לתת לאירועים אישיים
להשפיע על חיינו זה קל, כמעט בלתי נמנע. אני עושה את זה לעיתים קרובות. לראייה כל
הטקסטים שנכתבו בהשפעת הניתוחים והאשפוזים, מערכת יחסים עם בת זוגתי, הוריי,
חבריי, תחביבים שלי ואפילו דברים מקריים.
לתת לאירועים חיצוניים להשפיע עלינו, זו כבר חצי אומנות.
לא אשקר אם אומר שרצח רבין היה האירוע חיצוני שהשפיע עלי יותר מכל
אירוע אחר. אולי זה בגלל שנולדתי כמה שנים אחרי מלחמת יום כיפור אז היא הצליחה
להשפיע עלי, הייתי ילד קטן במלחמת לבנון הראשונה וקצת פחות קטן ובכל זאת קטן
בתקופת האינתיפאדה הראשונה. ברצח רבין פשוט הייתי בגיל המתאים. בן 16. גם היום,
כשחלפו 18 שנה, אני זוכר כל פרט מאותו ערב , מהבוקר שאחרי, ועד ימים ספורים אחרי האירוע.
לזה כנראה התכוונו המשוררים כשהם אמרו, תמיד נזכור איפה היינו באותו יום.
למה אני חוזר על זה עכשיו ? השבוע העליתי טקסט שנקרא
"פיגוע" שמספר על תחושות על הרצח כמה שנים אחרי, כתבתי את הטקסט בעקבות
אמירה על עיתונאי בשם שאול ביבי, שטען שאנחנו נעים כמו בפיגוע מאז הרצח. לא הבנתי
למה הכוונה שלו אבל זה פשוט נשמע לי נכון. אז ישבתי בתאילנד באיזה גסט האוס, כן
אני יודע שזה נשמע מוזר שדווקא שם זה קרה, וכתבתי את הטקסט. אני לא מחפש להכניס את
עצמי לאירוע אבל יש דברים שאתה לא יכול להניח להם. גם 18 שנה אחרי, ולמרות שעברנו
אינספור דברים, הם עדיין אוחזים בך.
את הטקסט ההוא כתבתי בתחושה שלא למדנו כלום, מאז זה לא השתנה. לא
מדובר על רצח פוליטי קרוב, אלא על משהו רחב יותר. תחושה בלתי נגמרת שאם נצעק חזק
יותר נצליח, אם נרים יד ננצח, אסור לנו לפספס את המקום שלנו, אחרת נידחק ונידחה. אנחנו
כבר לא בני אדם, אין בנו את הערכים ואת היכולת לעמוד מול עצמנו חזקים מכל מה
שלמדנו , מכל מה שידענו להיות. בגדול זה לא מעט אם נצליח קצת.
בלא מעט מהטקסטים שלי , אני מנסה לעמוד על הנקודה הזאת. היכולת להבחין
בינינו לבין עצמנו, בין מי שאנחנו רואים במראה למי שאנחנו מציגים כלפי חוץ. אני
זוכר את הרצח כמו את הבוקר של הרצח, כי היה ברור שזו היתה התפוצצות, שנים שבעבעו ,
מאז נדמה שאיש לא מנסה לחזור לאחור ולומר, אולי נוכל לעמוד מול עצמנו ולשנות את
פנינו. בטקסטים זה קל, לכתוב בלי הפסקה על מקומות רחוקים, חמלה וגאולה, חטאים בלתי
פוסקים ועונש אחד גדול. כמה מזה אנחנו מרגישים ביום יום? זה הפיגוע עליו אני כותב.
על התחושה הבלתי נגמרת, שמותר לנו להרגיש ככה, יום אחד נשתמש בזכות הזאת. לעזאזל ,
הזכות הזאת כל כך גדולה שאנחנו לא מפסיקים להיאחז בה כמו מצאנו שלל גדול.
בבוקר של הרצח , חבר יקר אמר לי שהוא מתבייש, באותו יום מאוחר יותר,
מישהו טען שחבל שרצחו את רבין ולא את פרס. בדרך לירושלים לחלוק כבוד אחרון, אנשים
צחקו על דברים שונים. זה הפיגוע האמיתי. חוסר הבנה של המציאות, טקסטים לא מספיקים.
זה האירוע החיצוני שהשפיע עלי. מאז הכל נראה לי הגיוני יותר, במיוחד אם הוא מלווה
באלימות.
