כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון
‏הצגת רשומות עם תוויות לילה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות לילה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 22 באפריל 2016

ג'אז

הלהקה התחילה לנגן
צלילים בלי קול
ובשקט שניסינו לייצר
זה היה הרבה יותר ממה שיכולנו לצפות

כל הלילה שמענו את הג'אז
כמו אז כשהיינו צעירים
כשניסינו לחפש צלילים חדשים
אז תמיד חזרנו אל תחנות ברדיו

משקאות רצו מיד ליד
אנחנו ישבנו בפינה
שמענו את הגיטרה מייללת וצורחת
התופים באו לעזרתה

עוד מעט, כשהכל ייגמר
נלך ברגל אל התחנה
שם אנשי הלילה מבלים שעות נוספות
לא דופקים כרטיס, לא משאירים דבר לזיכרון

והכל עמום, הכל מעורפל
אני מצלם בשביל שנוכל לסדר את התמונה
כמה שירים אפשר לכתוב
על מציאות שמתרחקת ודמיון שמתרחב

כל הלילה הקשבנו לג'אז הזה
הקלידן דפק שם סולו
מלצרים ומלצריות עברו משולחן לשולחן
ואצלנו הכל היה כמו במקרה

עוד מעט נחזור לחדר
הג'אז הזה לא ייעלם
הוא לא יתפשט מעצמו
רק יתפתל בתוכנו עד הסיבוב הבא שלנו



זה כמעט אמיתי, זה כמעט קרה

יום חמישי, 25 בפברואר 2016

כל הדברים שהיו אמורים להתחבר

כל הדברים שהיו אמורים להתחבר נשארו בצד
אנחנו לא אחראים לכל מה שטוב
גם מה שרע כבר לא מצליח להזיז אותנו
אז אולי עדיף לא לנסות

המהפכות יתחילו בלעדינו
גם האורות החזקים מסנוורים בלי סיבה
ואנחנו עומדים בתחנה מחכים שמישהו יעצור
אולי נצליח להתקדם עוד קצת בטרם נעצור

כל הדברים שהיו אמורים להתחבר נשארו בצד
אין לנו הרבה ברירות
הרי הטוב והרע הם אותו דבר
מה נעשה שהכל יחשיך?

עומדים בקצה של הזמן
ליד הבית הישן
מהיכן שפעם יצאנו למסיבות של הלילה
בשביל לחזור מוקדם בבוקר

כל הדברים שהיו אמורים להתחבר
עכשיו אין עליהם שום תווית
המחיר בתג כבר השתנה כמה פעמים
ואנחנו נשארנו מרוקנים

אולי אם היינו יודעים
שהדרך הלוך היא כמו הדרך חזור
לא היינו מבקשים לנסוע בלי הפסקה
על אותו כביש ישן, בזמן שמסביב הכל מת כאן לאט 




כל הדברים שהיו אמורים להתחבר, אלה הדברים שהיו אמורים להישאר

יום רביעי, 21 בינואר 2015

משהו מפחיד הלילה

אני יושב במושב האחורי
מונית מספר חמש
עברתי את השדות
פנים מוכרות משתקפות בחלון
אני מנסה לומר משהו
הרדיו מקדים אותי

עוד מלחמה בצפון
והלב קופא
אני כבר לא זוכר מאיפה התחלתי
את אוספת את החפצים
נועלת את הדירה
והלילה
נראה שיכור

התעתוע של רגעים חולפים
אני מקשיח את עצמי
עד שאני נשבר לרסיסים קטנים
עברתי את השדות
עכשיו יכול לוותר על כול השאר

לילה, זה לילה אחר
יש משהו באור שמלטף
את יורדת לרחוב
מבטים של אנשים
הציניות שברגעים כאלה
כמו חותכת מאיתנו
כול מה שיכלנו לשמור לעצמנו

אני נלחם במחשבות
שאם הייתי יכול
הכול היה מחזיק
ואז חוזרים שנית
אל דברים שאף פעם לא היו

הנהג פונה ימינה
ברקע יכול להרגיש את המכה חזק
רוצה לדעת
ולא שומע שום דבר
את עולה לאוטובוס מספר 83
לצד השני של העיר

מתפנה מושב בסוף
את נלחמת באלף שדים
והצלילים אותם צלילים
יש משהו באור שמלטף אותי
הרגשה של חום

ואני מכיר את הפנים האלה
לא מהיום
מבקש לא להרגיש דבר
ואת יורדת אחרי שתי תחנות
בית גדול, מה הסיפור שייכתב

אני ממשיך לנסוע עד
שהנהג עוצר בפתאומיות
מעיר אותי
הפנים מוכרות
הרגש ישן
לא יכלנו להחזיק דבר

אין שום מילים להתחיל עימן
את מה שרצינו
אני סוגר עוד לילה
ואת מביטה סביב
יש משהו מפחיד
בגודל הזה

יש משהו מפחיד שאת לא יכולה לצעוק
רוצה להאמין שאף פעם לא ידענו את ההרגשה הזאת
אין בנו שום השראה עכשיו
רק פנים מוכרות
שיצאו מתוכנו התחלפו באחרות

וראיתי אותך מתאבלת
וראיתי אותי צולל
המצולות ביתי
אני עומד מול עיר כבויה
עם סיד מתקלף ותקרה נמוכה
עומדת מול הרחוב השקט
שואלת מאיפה זה יגיע הפעם

וראיתי אותנו מתענגים על אורו של הלב
יש בנו ציניות שלא ידענו להעריך
יש בנו משהו אחר גם שאנחנו לא ביחד
עכשיו לוקח מונית מספר חמש
אל אותה התחלה

את נרדמת בסלון
מפחדים ומאלף תחושות רעות
הוילון נסגר על אורו המלטף של הלילה
אני מכיר את הפנים שנרדמות
גם הפעם



שיר משנת 2002, גם היום יש מלחמה בצפון או שזה רק תעתוע של לילה

יום שבת, 17 בינואר 2015

לעבור את המינוס

במועדון לילה
עומדת ליד הבר
משקה אחד
ועוד אחד
מחייכת לעצמה

היא יודעת
גם היום הזה יעבור לה בלי שתרגיש
כן
היא כותבת לעצמה ביומן
מה היא מרגישה

לוקחת כדור
נגמר הערב
היא זוכרת אורות
רקדנים
שמרצדים מולה
מסכים

ואת עצמה היא רוצה לשמור
בשקט
הכול יפה יותר
אין צורך לשמוע את קולות הכאב
זה מפחיד לדעת שככה הכול נגמר
באמצע השיר
היא קמה והולכת
מחייכת לכול עבר
כאילו מבטי האנשים
הם מצלמות בעצם

היא לא יכולה להבחין
שמשהו אחר קורה סביבה
יש שמיים שחורים בלילה שכזה
והיא שותה עד הסוף
הכול נראה ישן
בשביל לשרוד

כן, היא מרגישה איך מבטי האנשים עוקבים אחריה
מחכים שתיעלם
ילחשו מאחורי גבה
עצב ובדידות, אוסף כאבים
שהיא שומרת לעצמה את הזכות
להפעיל אותם

בכול רגע שיהיה לה
קשה להרגיש טוב
אנשים מביטים בה
תמונה מתוך עיתון
הם נזכרים איך פעם היו מביטים
על הילדים החלשים

ואז היו צוחקים
היום הם כבר לא צוחקים
אבל היא יודעת שבפנים
זה מחניק
עוד כוסית

ובדרך לשירותים יש מראה
היא יכולה להביט בעצמה
לגעת בפניה ולחייך
העצב הזה עולה לה הרבה
עוד כדור אחד

והיא תעבור את המינוס
בלי לראות את ההמשך
במועדון לילה
שכול החנויות סגורות בחוץ
וכולם ישנים

היא עם עצמה
נוגעת
ונשברת
חלקיקים קטנים על הבר
מועדון לילה
אם יש לבד, למה זה כול כך נורא?


שיר משנת 2002, על הרייקנות של מועדוני הלילה והבדידות הגדולה 

יום רביעי, 30 ביולי 2014

אהיה בן ארבעים

עוד מעט אהיה בן ארבעים
את יכולה להתרגל לזה?
מכבים את האור והולכים לישון
בלי לדבר, בלי להגזים

מתעורר באמצע הלילה
רואה אותך מתהפכת מצד לצד
נעמד ליד החלון
מחכה , אולי מחפש, בלי הסברים

עוד מעט אהיה בן ארבעים
את יכולה לקבל את זה?
הולכים לעבודה, חוזרים אחרי עשר שעות אל החיים
זה לא מנחם יותר

את יושבת מול המסכים
אני מול המילים
משהו בינינו עדיין מקביל
לעיתים אנחנו גם מדברים

אז עוד מעט אהיה בן ארבעים
לא יכול להסתיר יותר את הקצב
דברים מתרחשים, דברים קורים
אנחנו מביטים מהצד בשביל להרגיש מוגנים

שומעים את הזמר שר ועוצרים
גם אצלנו השעון מתקתק על אוטומט
הולכים לישון, קמים, זה לא מנחם, זה לא מייאש
עוד מעט אהיה בן ארבעים, אין לי מה לספור יותר

את יכולה להתרגל לזה?
מביטה מהצד, אחר כך מסיטה את המבט
אני לא יודע לקרוא אותך אבל אני נשאר
גם את עוד מעט בת 40, חולפת לאט ליד כמעט שוכחת לגעת


עוד מעט, אפשר כבר לראות את זה, זה ממש קרוב 

יום שישי, 6 ביוני 2014

לילה אחרון בעיר

זה לילה אחרון בעיר
בבוקר נתכנס בתוך הבית
נביט זה בעיניי זו
ומשהו יתגשם בנו
הכל תלוי בטעויות

עכשיו אנחנו הדבר הרציני
הדבר האמיתי שאנשים מדברים עליו
זה לילה אחרון בעיר
אחריו השער נסגר
ובחלומות יש סימן למשהו חדש

מביטה בי מרחוק
עוצמת עיניים בשביל לאהוב
מחשב מרחקים בשביל לקצר
חרטות וספקות הן לא חלק מהסיפור
זה לילה אחרון בעיר, אנחנו צריכים להחליט

כתובות של אש
לא הוספנו שום דבר רק את עצמנו
לילה אחרון בעיר, כל אחד עם עצמו
מחר בבוקר נתחבר בחזרה
מכאן הדרך אל האינסוף קצרה

יש רעשים בצד השני של הבניין
עושים את עצמנו לא שומעים
זה לילה אחרון בעיר ואנחנו צריכים להיות מרוכזים
מה שלא עשינו עד עכשיו כבר לא יהיה לו סיכוי
אין מקום לחרטות ,גם לא לוידוי



זה לילה אחרון בעיר יקירתי, אחריו נמצא את המקום שלנו 

יום רביעי, 23 באפריל 2014

שלוש בלילה

שלוש בלילה בתוך חדר קטן
לא מצליח לישון
הייתי פעם כאן אולי בגלגול אחר
אני תמיד חוזר למצוא את עצמי

בחוץ אנשי הלילה מרגישים שזה יום
בפנים הכל מתכנס למסדרון ארוך
הלבן מתערברב עם הירוק
ומדי פעם צרחה חותכת את הקול

שלוש בלילה לא נרדם
מחפש את התנוחה הנכונה
ומחשבות כמו מלבישות אותי
עכשיו זה תורי להתפשט

לא זוכר סיפורים
לא מעלה זיכרונות
הכל צף מעצמו בלי שיש לי שליטה
בסוף אני זז בלי תנועה

שלוש בלילה , לא נרדם
מנהל שיחות עם אבא שלך
שנינו משחררים את המפלצות
אני רוצה להגיע לבוקר לראות מי נשאר חי

את בטח ישנה
בחלום הרביעי או החמישי
שוקעת לעצמך בתוך דמיונך
אל תיתני לי להפיל בך חללים

שלוש בלילה, מה כבר יש לעשות
הולך מקיר לקיר
כל מה שעשיתי עד היום משתנה
אני תמיד חוזר אל נקודת הבסיס

ועדיין תוהה, כמו אז, כמו עכשיו
אם הם רואים את מי שנמצא מתחת למדים
אם הם יודעים שהידיים הם כמו שלהם
והפנים לא שונות, גם בשלוש בלילה


  שלוש בלילה, בתוך חדר קטן, זו אותה תחושה כל הזמן 

יום שבת, 22 במרץ 2014

לדבר

בואי נדבר עכשיו
עד שידעכו המילים
מבטים יחליפו את המשפטים
בסופנו, הסיפור הרי ידוע

בואי נישאר ערים עד שלא נרגיש יותר צורך
בסוף נירדם
באמצע הלילה או בתחילת היום
כשמנקי הרחובות יעלימו את מה שליכלכנו

כשנצא מחדש, נוכל שוב לצלול אל הקרקעית
שם נמצא את כל הרמזים
רק כתמי דיו ישנים יישארו עלינו סתם
בואי נשאיר משפטים שלמים , שישמשו לנו ערובה

אם תרצי, נוכל להמשיך ולגשש בעירום
לחכות שיתפזרו מעלינו העננים
תגידי לי את, אם אנחנו שייכים לכל זה
יש לנו כללים ברורים, ויש כאן מאבק שלא נגמר

בואי נדבר עד שידעכו המילים
ולא תהיה לנו סיבה עוד להמשיך
השירים הרי נכתבים מעצמם
אז בואי נדבר עכשיו

גם אני רוצה לנסוע יום אחד עד הסוף
להמשיך בנסיעה בלי לעצור
ואז לכבות את האור לפני שמחשיך
תגידי לי אם אנחנו שייכים לכל זה

מדי פעם מציצים מהחלון
תספרי לי איפה החיים האחרים שלך עכשיו
כל מה שנעשה כעת
יחזיק את העבר שלנו מעל המים ולא יתן לנו לטבוע

בואי נישאר ערים כל הלילה
אין לנו סיבה להירדם
הלכנו רחוק מדי בשביל לחזור בשביל זה 
והבוקר הזה כל כך יפה 

לא תמיד צריך לדבר אבל כשמדברים הכל מסודר עד שדועכים 

יום שישי, 7 במרץ 2014

אתה עצוב

באמצע הלילה, כשאני מתעורר
את שואלת אם אני עצוב
בשעה שחיילים ישנים ליד הגבול
וגברים בוגדים חוזרים הביתה בחשכה

כלבה שוכבת על הספה
ואת צופה בסרטים של לילה
מנסה לא להירדם
לפני שאמצא לך תשובות

אתה עצוב, אתה בודד
כמה פגיעות יש בבן אדם
החולשות מתגלות בכוונה
אנחנו לא מוגנים בשום צורה

באמצע הלילה, את שואלת פתאום
אם אני מרגיש לבד
הציפורים לא עפות עכשיו לשום מקום
ויש חתול שמסתובב בשירותים בחרדה


אני חושב על כל האנשים שהכרתי
איפה הם עכשיו
גם אנחנו רחוקים מעצמנו
ולעיתים אנחנו נוסעים רק בשביל לחזור


את שואלת אותי אם אני עצוב
בסוף הלילה אין לי תשובה
לאט , אנחנו נרדמים לאט
ואני מתעורר כמעט בבת אחת


כל כך הרבה שאלות
את מניחה לצידי
לא סוגר את הדלתות
ולא נשאר עד מאחור


באמצע הלילה את שואלת
אם אני עצוב
אני חוזר אלייך בשתיקה
את לא זקוקה לתשובה, ואני לא זקוק להגנה


השאלות של אמצע הלילה חוזרות אלי כל היום