גיל 16-17, 1996, אחרי רצח רבין מעט לפני הבחירות, עברתי ניתוח
ואישפוז של יותר משבוע בבית חולים אשר אחריו הייתי מושבת חלקית וביליתי לא מעט
בבית. על מנת להקל על שהותי, קנו לי הוריי
מכונת כתיבה ישנה. אין לי תמונה שלה (באותם ימים לא היה פייסבוק ואינסטגרם, אז לא
היה נהוג לצלם כל דבר), אני זוכר שהיא היתה ירוקה דהויה, בתוך מזוודה שחורה.
עד אז הייתי כותב במחברות ובדפדפות. הייתי כותב ושומר. לימים זרקתי
כמעט את כל מה שכתבתי. הרוב לא היה ראוי למאכל אדם ובטח לא לקריאה. את מה שכתבתי
במכונת הכתיבה כן שמרתי. הרגשתי שלטקסטים האלה יש יותר ערך ואמירה יותר ברורה מאשר
למה שכתבתי בנייר רגיל. זו לא רק הפוזיציה של כתיבה במכונת כתיבה, אלא באופן כללי
, כל מה שאני כותב במקלדת, אם זו מקלדת של מכונת כתיבה, מחשב או אפילו פלאפון,
יוצא לי הרבה יותר ממוקד, ברור וספרותי מאשר מה שאני כותב על נייר, שגם כך לא ממש
ברור לי, בגלל כתב לא עדין שיש לי, בלשון המעטה.
בימים אלו אני מעלה את הטקסטים ממכונת הכתיבה לאתר שלי, כמעט כל יום
אני מקליד את הטקסטים למחשב ומעלה 4 טקסטים. משנה מעט מאוד מהטקסט המקורי, בעיקר מסיבות
של שגיאות כתיב או משפטים לא ברורים. בכל פעם שאני מקליד את הטקסט ומעלה אותם, אני
מגלה אותם מחדש, אחרי שנים בהן לא קראתי ולא התייחסתי אליהם כלל. אינני מתרגש, יש
טקסטים הרבה יותר חדשים שלי שגורמים לי להתרגש (לדוגמא הטקסטים "אין שידור חוזר" או
"התחיל דיכאון נגמר" שלא מופיע אצלי באתר אלא בבמה חדשה), מה שכן הם
גורמים לי להרגיש דברים אחרים בעיקר תהייה ואכזבה.
התהייה היא על מה חשבתי כשכתבתי אותם. מאיפה לקחתי את אותם משפטים אז
והחלטתי להפוך אותם לסיפור, מה בדיוק הוביל אותי לכתוב את אותם דברים אז. זה לא
המרחק של 20 שנה מהטקסטים שגורמים לי להרגיש את התהייה, זו התחושה שהנער שכתב את
הטקסטים, תקע דגלים באדמה ונעלם. אומנם פה ושם נשארו עקבות, יש דמיון מסוים
לטקסטים מהשנים האחרונות, אבל לא ברור לי מה ניסיתי לומר אז ולמה כתבתי את זה. למה
בחרתי לכתוב על אנשים מבוגרים, מלך המוות או שירי אהבה בצורה שכתבתי. מה הוביל
אותי לכך.
כאן אני מגיע לאכזבה. האכזבה מעצמי. באותם ימים עברתי את אחת התקופות
המשפיעות בחיי, ללא ספק תקופה שעד היום משפיעה עלי ברבדים שונים, מן הסתם לא ידעתי
את זה אז, אבל לא הייתי צריך להיות גאון גדול כדי להבין את זה, ובכל זאת העדפתי
להדחיק את זה, לדלג על פני זה ולכתוב על דברים אחרים. פה ושם יש ביטויים, אזכורים,
אך הטקסטים לא עוסקים במי שהייתי בגדול, אלא הם התעסקו בדברים אחרים לגמרי. זו כבר
לא תהייה למה זה ככה, אלא בעיקר אכזבה שכך בחרתי לנהוג.
יהיו שיטענו שזה בכוונה, וזה מובן מאליו, אבל היום ברור לי שזו היתה
טעות. טקסטים כמו שכתבתי אז, יכולתי לכתוב בכל תקופה בחיי, לפני ואחרי, אבל טקסטים
כמו שיכולתי לכתוב באותה תקופה בגלל הנסיבות, לא בטוח שהייתי מסוגל ומוכן לכתוב,
היתה לי הזדמנות ופספסתי. סביר להניח שמאותן סיבות שבגללן לא כתבתי טקסטים דומים
גם בתקופות מאוחרות יותר, אלא רק בגיל שלושים.
אני חוזר אל הטקסטים ההם, בידיעה ברורה שאינני מכיר ואינני זוכר עוד
את מי שכתב אותם ויוצא מהם באכזבה, עבור מי שקורא אותם בעמוד יצירות מהמכונה באתר, זו פגישה ראשונה עם
הטקסטים, בלי שהוא ידע על מה ולמה, הוא מקבל אותם כלוח חלק. עכשיו גם הוא יודע,
שהוא רשאי להתאכזב מהם.
ובכל זאת... אתם מוזמנים להיכנס ולקרוא.
