כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון

יום שבת, 3 בדצמבר 2016

העיירה שפעם היתה ביתך

אתה צועד ברחובות שלא השאירו לך דבר
קורא שלטים שלא הזמינו אותך להיכנס
אתה עומד מול דלתות נעולות
מאחוריהן בתים ערומים

זו העיירה שפעם האמנת שהיא הבית
אחר כך גילית שאתה לא מכיר
רק פנים בלי אנשים
שמות בלי כתובות על הקירות, מה אתה יכול עכשיו לזכור

מאחורי הגדרות, אין שום דבר אמיתי
צעצועים מפורקים, ואורות חזקים שמהבהבים בלי סיבה
אתה מטפס אל הגבעה שבקצה
מרחוק, העולם נראה מרחק נגיעה, מקרוב, אתה לא שייך לכאן

זו העיירה שפעם האמנת שהיא הבית שלך
תבעט, תצרח
היא לא תקשיב
דלתות נעולות, בתים ערומים

איך מרגיש אדם שלא עזב אבל לא נמצא
אך מרגיש אדם שכל החיים חי באותו מקום
אבל אין לו מקום משלו
אין לו אנשים שיושיטו לו יד

כל כך הרבה בדידות, כל כך מעט זמן
אין סיפור מאחורי המילים
רק שתיקות ומחילות על חטאים גמורים
אתה צועד ברחובות שלא הזמינו אותך, איך זה מרגיש שם להיות לבד 


זו העיירה שהיא כבר לא שלך, למרות כל מה שאתה חושב

חוזר אל מי שהייתי

לפעמים אני חוזר אל מי שהייתי
מתבונן במראה ומחכה שמשהו בי ישתנה
אולי משהו יסטה מן המסלול
במקום להגיע לכאן, אגיח במקום אחר

תמונות ילדות חוזרות וצפות
אני יכול לזהות את עצמי מרחוק
גשם חזק יורד ומכסה את הרחוב
אני נשאר בבית, שואל מתי אני יכול לברוח מפה

זוכר צעקות, זוכר אופניים
זוכר את עצמי ממציא משחקים בסלון הבית
ומדי פעם בורח לצד, שוכח שכל זה באמת קיים
כי החיים נמשכים במקום אחר, בזמן עבר

והתחושה עדיין מפעם
לא מסוגלת להשתנות
עוטף את עצמי בקולות של ילד
אף אחד לא מבין, איך זה שאי אפשר לצאת מהסרט

לא חוזר יותר לאחור, אל קירות חלקים ותמונות של אומנות חסרת טעם
מסדרונות בלי דלתות, ואנשים עם מסכות
ככה אני זוכר את ילדותי
ככה אני בונה את חיי, בין השבילים הארוכים

אי אפשר כל החיים להתפרק
אז אני כותב שירים ומנסה לחדד
טעויות של רגע, הבהרות של שנייה
אני לא מוכן להיות זה ששוכב בלי תזוזה

זוכר את ילדותי, אופניים, גן משחקים
זוכר את בגרותי, מסדרון ארוך, חדרים עם מספרים
ומשם הכל מתחבר, פעם אל הקצה הטוב ופעם לעזאזל
גשם חזק יורד, אני עומד בצד ומתבונן


 שיר על ילדותי, בגרותי ומה שביניהם 

חלום מתפרק

ראית את החלום מתפרק לשניים
ואז מתפורר לרסיסים
כל מה שניסית לעשות, לא עזר
בשביל להדביק את החיים, צריך לשלם מחיר

מילים ספורות, שורות בודדות
תיאחז איתן בשולי הדרכים
אתה רוצה ללכת עם האנשים
רוצה ליפול מבלי לראות

אורות חזקים, ימים יפים
כל כך הרבה זמן תלוי לנו על הקיר
תסביר לי אתה כמה רחוקים הם הגבולות
לאן זה לוקח אותך מפה

סימנים של זמן שחלף
אתה כבר לא זוכר לאן זה הולך
מילים ושורות, הכל מתפרק
ממילא שום דבר לא שייך באמת

תיאחז עם אנשים בשולי החלומות
מישהו יזכור אותך
אולי תתפרק, אולי תנסה, בסוף זה ייקח אותך  
עכשיו אתה בורח, עכשיו אתה מנסה

כמה רחוק אפשר להגיע בלי לראות את הקצה
מה עושים כשהחלום מתפרק אחרי שנגמרים השבילים
אל תיאחז בשולי המילים,
פתאום תגלה כמה טוב הוא הזמן שעומד ומחכה 


חשבתי שהחלום שלי מתפרק, הוא עדיין שלם, רק איבדתי זמן בדרך