לירון תמם - מי אני, מה אני...

אחרי למעלה משנה בה אני מפרסם בבלוג הזה שירים וסיפורים דרכם אני מספר על עצמי, אני רוצה לספר לכם מעט על עצמי, דברים חשובים יותר וחשובים פחות שאולי תרצו, ויש מצב שגם לא, לדעת עלי.  אני רוצה לקוות שאין ברעיון הזה שיגעון גדלות או משהו כזה.

אז הנה מי שאני, מה שאני. בקצרה. 

נולדתי בחולון בשנת 1979, הבן הקטן במשפחת תמם, יש לי שתי אחיות, אחת וטרינרית , השנייה דוקטור לפיזיקה. אבי היה חשמלאי ואמי עקרת בית שעובדת כיום בעיתון. מגיל צעיר אהבתי והתעניינתי במוזיקה, ספרים, קולנוע , ספורט ואקטואליה. מצד אחד הייתי ילד רחוב ,רוכב על אופניים ומשחק כדורגל וכדורסל, מצד שני הייתי קורא ספרים בלי הפסקה, ולא הפסקתי להאזין למוסיקה. מגיל צעיר אהבתי רוק על כל גווניו ובשלב מאוחר יותר התחברתי גם לסגנונות נוספים כמו ג'אז, בלוז ואחרים.

בין לבין כפי שאולי למדתם להכיר משיריי וסיפוריי עברתי שורה ארוכה של ניתוחים וטיפולים שונים כתוצאה מתסמונת איתה נולדתי, תסמונת קרוזון (מוזמנים לחפש עליה בגוגל). אני לא יכול לומר שהיתה לי ילדות מיוחדת יותר מדי, לא מהסוג שכותבים עליה בעיתונים, מלבד הניתוחים וכן הלאה, אני מניח שהילדות שהיתה דומה לזו של רוב הילדים , לימודים, משחקים בחוץ, משחקים בפנים, שוטטות, יציאות בשישי ועם הזמן התחלנו ללכת להופעות , פאבים, בנות, סיגריות, כל מה שעושים בגיל הנעורים.

אם הייתי צריך לבחור אירועים שהשפיעו על חיי אז אין ספק, ששניהם קרו בזמן התיכון.  הראשון בשנת 94, ניתוח  שעברתי בגיל 15 הסתבך ומשפיע עלי ברבדים שונים עד היום. האירוע השני היה רצח רבין.  אז הבנתי שכל מה שחשבתי והאמנתי בו, פשוט לא נכון. מאז שהכרתי את עצמי וזה לא השתנה עד היום, הייתי בעל דעות שמאלניות, ליברל, אתאיסט ומאמין גדול בדמוקרטיה וחופש. לצערי, חלק גדול מהערכים האלה נעלמים או נמצאים בתהליך התפוגגות מהציבוריות הישראלית. 

את שירותי הצבאי העברתי בחיל החימוש בתור גדרן, לאחר מכן נסעתי להודו, עוד אירוע ששינה במובנים רבים את המחשבה שלי על החיים, בעיקר על הפנטזיה הגדולה של מסעות ובריחה. לאחר נסיעתי השנייה למזרח , התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון מדעי המדינה, לאחר מכן התחלתי תואר שני דיפלומטיה אך עזבתי כעבור שנה. לימים חזרתי להשלים תואר שני בפתרון סכסוכים וגישור וכיום אני לומד תואר שני נוסף במדיניות ומיניהל ציבורי. יש לי עדיין לחלום לשנות משהו איפשהו. בין לבין עבדתי והייתי כותב במסגרות של עיתונות אזרחית.

במהלך תקופה זו עבדתי ואני עובד כעורך תוכן באינטרנט, ובנוסף יש לי אתר משלי בו אני מפרסם שירים חדשים ושירים ישנים שכתבתי במשך השנים. מאחר וכבר כתבתי על זה בעבר רק אומר שאני כותב מגיל 10, בתחילה הייתי כותב שירים, לימים התחלתי גם לכתוב סיפורים. התחלתי לפרסם את שיריי באינטרנט בשנת 2000, ובשנת 2013 החלטתי להקים אתר משלי, לשמחתי האתר תופס תאוצה ולאט לאט צובר קהל.

לשמחתי שיריי מתגלגלים בין מספר אמנים כרגע, בתקווה שיצא מזה משהו בעתיד. אני מאמין גדול בתהליך, ואין לי ספק שהתהליך הזה הוא רק בתחילתו. 

לפני מספר חודשים, בחג שבועות האחרון, התחתנתי עם אהבת חיי חגית, אותה הכרתי לפני שלוש שנים, אנחנו מתגוררים בכפר סבא ביחד עם הכלבה שלנו אמה ומאמינים שיום אחד יבוא השינוי הגדול ואנחנו נהיה חלק ממנו.

בפוסטים הבאים אספר יותר על עצמי, על אהבותיי ועל כתיבתי

יהיו שלום 

גם כשמרגישים טוב כותבים

בפוסט הראשון שלי באתר טענתי שאדם שטוב לו, לא יכול לכתוב.הוא לא צריך לכתוב. תכתוב כשרע לך, כשטוב לך תחייה. זה מה שכתבתי. זו מנטרה שהאמנתי בה במשך שנים רבות והבאתי אותה אל הכתב בפוסט אחד שביטא גם שירים רבים שכתבתי.

אחרי שפרסמתי את הפוסט, אדם קרוב טען בפניי שאני טועה בעמדתי. גם אנשים שטוב להם יכולים לכתוב ואפילו יפה, לא חייבים לסבול , לא חייבים לשקוע במרה שחורה בשביל לכתוב. הדמות של המשורר המיוסר היא רומנטית ונכתבת נפלא בספרים אבל הדמות לא חייבת להיות חלק מהמציאות בשביל להוציא מאיתנו מוזה, להיפך מוטב להיות מאושר ולכתוב מאשר להתייסר ולכתוב. זו בהנחה ואתם מאמינים שניתן להיות מאושרים.

אני מודה , בשבועות האחרונים אני מתלבט בשאלה האם צדק אותו אדם. האם גם כשמרגישים טוב אפשר לכתוב שירים ועוד יפים? נכון שהיצירות הגדולות נכתבו כשהיוצרים שלהן היו במצבים לא קלים וסביר להניח שלא רקדו מאושר ( גירושים קשים, מחלה, דיכאון, אובדן, מוות ועוד), כולן נכתבו בימים בהם השמש זרחה אבל ספק אם הציפורים צייצו להם.

אני מתלבט בשאלה הזאת, כי בתקופה האחרונה אני מרגיש טוב. זנחתי את הייסורים ואולי זו היתה רק דמות שאחזה בהן כל עוד לא היתה לה משהו לאחוז בו, הפסקתי להיות עצוב אחרי שעברתי תהליך גמילה ארוך, ואפילו הפסקתי לחטוא בכאבים. אז נכון נשארו ספקות ותהיות אבל כן , אני מרגיש טוב. אבל אני האישי, זה לא הנקודה כאן, טוב לא בדיוק, אני הכותב זה הנקודה. אני עדיין כותב, ומרבית שיריי אומנם אינם אופטימיים אך מצד שני הם גם לא פאסימיים כמו בעבר. שיר כמו טבעת מדבר על דמות והמסכה שזרקתי מעצמי ועל ההחלטה שקיבלתי, שיר כמו "כותב כשטוב לי" מסביר מצב חדש עבורי, בו אני מרגיש טוב אבל יחד עם זה מרגיש שאני משקר ואולי חייתי עם שקר איתו אני נאלץ להתמודד כעת. האם עכשיו אני משקר לעצמי או שאז שיקרתי ואולי בשני המקרים לא שיקרתי הרי אלא החיים. פעם אנחנו במצב טוב ופעם אנחנו במצב רע, והכתיבה היא בהתאם.

אם תשאלו אותי איזו יצירה אני יותר אוהב היום, יצירות שמחות או דיכאוניות, אני מניח שאם שתיהן באותה קומה בבניין היצירות , כלומר אי שם קומה עליונה, שתיהן אמיתיות ולא ילדותיות אז אבחר בזו העצובה יותר, אבל זה לא אומר שאני בהכרח חושב שזה הכרחי לוותר היצירה השמחה. היום, יותר מאשר בעבר, אני מוצא את עצמי מאזין שוב ושוב לשירים שאינם מבקשים לנגן על הנים של הדיכאון והעצבות , אני עדיין לא מחפש את השירים שינגנו על הנים של השמחה, אלא אני מחפש יצירות שאין מכריעות בעניין.

אני מסתכל על עצמי היום במראה ויודע שאני יכול לכתוב שירים גם כשלא עצובים. אפשר לחיות את החיים בזמן שמחה וגם למצוא מקום לכתיבה.אפשר לכתוב את המציאות לצד הפחד, את התנועה והזמן לצד ההרהור , ואת התחושה האינסופית שאולי , רק אולי משהו כאן לא אמיתי, לצד הוודאות ההכרחית, שזה לא באמת משנה, כי בסופו של דבר מדובר בחיים. אם תתלה באילנות גבוהים, אפשר לכתוב ולשיר "לפעמים אני מאושר" בלי לטעון בציניות שזו רק אשליה.

נקודה אחרונה, אני כותב כי אני נהנה לכתוב, כי זה מה שאני עושה הכי טוב בחיי. אם הייתי מוותר על זה רק בגלל שאני מרגיש טוב, הייתי עושה שהוא מבחינתי אסור ונותן לזה להשפיע על חיי בצורה לא נכונה. אם זה מה שאני טוב בו, אמצא את הדרך לשלב אותו גם כשטוב לי. איך אוכל לתעד את זה ולהאמין בזה אם לא אוכל לכתוב, מה הטעם בשירים שנכתבים רק כשרע? גם בטוב יש מקום לשירים, אפילו אם העבר משאיר אחריו סימן שאלה. 

הרצון להצליח או הפחד מהכישלון?

מה יותר מדרבן, הפחד מכישלון או הרצון להצליח? הרצון להיות שם כשה קורה או הפחד לגלות דלת נעולה? זו לא שאלה מאמן אישי , רוחני או איך שקוראים לזה היום, זו השאלה האמיתית בכתיבה ובכלל.


מלבד כתיבה אני עושה עוד הרבה דברים בחיים, לימודים, ריצה, עבודה, זוגיות. אם אני מסתכל רק על הכתיבה ועל האתר, מבנייתו ועד תפעולו היומיומי, אז יותר מהרצון להצליח, מה שמלווה אותי זה החשש להיכשל. החשש הזה לקום בבוקר ולגלות שאני נמצא אי שם מאחור. ההתמודדות עם הכישלון היא הרבה יותר משמעותית מאשר החיים עם ההצלחה.


אני קם כל בוקר מוקדם, לפני שאני יוצא לכיוון הרכבת בשביל להגיע לעבודה אני יושב על האתר. ברור לי שזה לא ישנה לאיש, מה עוד שבסך הכל נכנסים לאתר בין 5 ל-10 גולשים ביום, ככה שזה לא ממש משמעותי אם אוסיף שירים או לא. המחשבה שאני לא עושה את זה, תטריד אותי. המחשבה שאני מעדיף את הנוחות בלא לעשות כלום מפריעה לי. זו הסיבה שגם בימי שישי ושבת אני עושה את זה, באופן עקבי, בלי הנחות.


בלא מעט משיריי אני מתאר עבודה קשה,שירים שעוסקים בעבודה פיזית, מנטאלית או רגשית. אני מאמין שזו הדרך להצליח גם אם לעיתים נדמה שזה לא מוביל לשום מקום, גם אם בדרך סופגים כאבים. אני מאמין שהגישה הנכונה בסופו של דבר היא לא לתת לעצמך הנחות. ולא זה לא מסר לעולם ולא טיפ לחיים נכונים, זו רק מחשבה שעולה לנייר.


אני זוכר שפעם שמעתי שיש אמנים שיושבים בשעות מסוימים וכותבים, מעבר לכך הם לא עושים דבר. אני לא מאמין בגישה הזו, אני חושב שצריך לכתוב כל הזמן שיש מה. אך בזמן האחרון אני מבין את המשמעות של להושיב את עצמך ולכתוב. אחרת החיים לוקחים אותנו למקומות מסוימים ואז אנחנו נאבד את זה, לא את היכולת כמו את הרגע, את המילים , את הנהר הזה בתוכו אנחנו נסחפים בשביל לכתוב.

זה לא הפחד מכישלון כמו הפחד לא לעשות כלום, הפאסיביות של הכתיבה. אז אני כותב , ועובד על האתר, ועושה עוד מיליון דברים, כי בסופו של דבר, האופציה השנייה היא להיעלם, להינמק, ואת המחיר של זה אני לא מוכן לשלם.

כתיבה על אוטומט

לפעמים אני מביט באנשים שנמצאים בעסק שלהם הרבה זמן ואני תוהה אם הם אוהבים את מה שהם עושים או פשוט עושים את זה על אוטומט כי הם לא יודעים לעשות משהו אחר. היום זה כבר לא כל כך ברור, הרי קריירה שנייה, שלישית ורביעית היא דבר שכיח. ובכל זאת, יש מי שעושים שלושים שנה אותו דבר, הם באמת נהנים מזה? 

אני מתעסק בזה , לא רק בגלל שאני באמצע שנות השלושים שלי ותוהה אם מתישהו אמצא משהו שאוכל לעשות עשרים-שלושים שנה בלי להשתעמם ולהפסיק לאהוב, אלא גם בעיקר בגלל התחושה שמלבד האדם זה תלוי לא מעט במקצוע או בתחביב שהוא בוחר לעצמו. ואולי בכלל אני מנסה לשכנע את עצמי שזה ככה. 

אחד הספורטאים האהובים עלי היה דורון שפר, במיוחד בזכות העובדה שהוא כינס יום אחד מסיבת עיתונאים והודה שהלב הורה לו להפסיק לשחק כדורסל והוא הולך אחרי הלב. כמה ספורטאים שנמצאים במקום בו שפר היה יכולים לומר את זה? רובם מושכים את הקריירה שלהם עד הסוף המר או עד הפציעה שמכריחה אותם לפרוש. למזלם של ספורטאים אין להם ברירה אלא יום אחד לעבור קריירה. ההחלטה נעשית בשבילם. 

מוזיקאים, שחקנים בדרך כלל ממשיכים להופיע או לפחות להוציא דברים לאור כל עוד הקהל רוצה אותם ולפעמים אפילו מעבר. לא פעם שואלים זמרים עד מתי הם יופיעו והתשובה שלהם מתחלקת לשניים, יש מי שעונה , עד שהקהל לא ירצה לראות אותי, ויש מי שעונה, מה אני עוד יודע לעשות. התשובה הראשונה מוכיחה את אהבתם למקצוע, השנייה גורמת לחשוב שהם לא באמת אוהבים את המקצוע, פשוט אין להם ברירה. בדומה לאותם פקידים או בעלי עסקים, שמסתכלים עליהם מהצד ורואים את הייאוש על פניהם, הם כבר לא יכולים למצוא מקצוע אחר. 

לפעמים אני מתיישב לכתוב ובתחושה שלי , אני עושה את זה על אוטומט. כאילו מכריח את עצמי, חשש שאם לא אכתוב אשכח איך לעשות את זה ומה אעשה אז? אני לא יודע לעשות משהו אחר בצורה כזו. אבל לפעמים זה כמו ריצה, אני מגיע לשיא פעם אחת, וחושש שבפעם הבאה לא אוכל לשבור את השיא, אז אני רץ יותר מהר או יותר זמן רק בשביל להוכיח לעצמי שאני מסוגל. 

אז כן, אני כותב שירים כל הזמן, כי אני אוהב את זה ומפחד שיום אחד לא אדע איך לעשות את זה, או שיום אחד אתעורר ואגלה שאין לי את החשק ואני עושה את זה על אוטומט. לשמחתי, החשק לעולם לא נגמר. כתיבה היא לא כמו כל מקצוע, זה חיידק, מחלה, כל עוד יש מחשבות, דמיון, תחושות ורגשות, היא תהיה שם. 

זו כנראה אחת הסיבות שכמות הפורשים מרצון מהתחום של מוזיקה וכתיבה היא כנראה הנמוכה ביותר מבין כל המקצועות. יש דמויות שלא עובדות בתחום כי הקהל לא מתעניין בהן, אבל הם היו מתים להישאר על הגלגל. כמה אמנים הפסיקו לגמרי להופיע, לשיר, לנגן, לכתוב? יש מי שהפסיק להופיע אבל הוא לא הפסיק לשיר ולהקליט. כי אומנות זה לא כמו כל תחום. במובן מסוים זה דומה לספורט רק בלי ההגבלה הפיזית. תסתכלו, אפילו מפוליטיקה אנשים פורשים.

כוונת הכותב

אחד השיעורים האהובים עלי בתיכון היה שיעור ספרות. אהבתי את רוב החומר שלמדנו (סיפורי עגנון, התפסן של סילינג'ר, קופסה שחורה של עמוס עוז) ומאוד אהבתי את ניתוח הטקסטים שעשינו אחרי כל קריאה. 

קפיצה כמה שנים קדימה בסיום התואר שני, עשיתי עבודה במסגרת סמינר שעסק בסכסוך הישראלי פלשתיני בראי התרבות הישראלית, ובחרתי להתמקד במוזיקה הישראלית  (רוק, מוזיקה ים תיכונית והיפ הופ). בעבודה לקחתי מספר שירים וניתחתי אותם מבחינה טקסטואלית. זו היתה אחת העבודות שהכי נהניתי לעשות ולו מהעובדה שהייתי צריך להקשיב למוזיקה שאני אוהב ולנתח אותה. כך למשל לקחתי את "שיר האונס" מתוך מאמי וגיליתי בו רבדים שונים שבאזנה רגילה חולפים ליד האוזן (אחרי ניתוח שלו הבנתי שמדובר בשיר המחאה הגדול ביותר שנכתב כאן). אגב, לשאלתכם, כמעט ואין השתקפות לסכסוך בראי המוזיקה הישראלית אבל זה כבר נושא אחר שפעם עוד אכתוב עליו.

גם היום כשאינני צריך לעשות עבודות אקדמיות בנושא ואין לי שיעורי ספרות במערכת החיים, אני נוהג לקחת שירים, להאזין להם ולעבור על טקסטים שלהם במטרה לחפש בהם משמעויות ופרשנויות. מודה שלא תמיד מצליח לי, בוודאי לא משפטים שמתקשרים לחיים אישיים של הכותב אבל אני עדיין נהנה לשחק במשחק הזה.

למה אני מספר את זה. כשהקמתי את האתר, חשבתי שכל שיר צריך לקבל פרשנות מסוימת. לכן בכל עמוד שיר, לצד הטקסט, ניתן לראות הסבר קצר עליו בצד. לעיתים מסופר מתי ואיך נכתב השיר, לעיתים ההסבר נראה כמו המשך של השיר , אך לא כך. מדובר בפרשנות מסוימת שאני נותן לו.  

אני מניח שהקורא היה רוצה לגלות את זה לבד,אבל יש מקרים בהם זה יכול להקל או אפילו לעורר את הקורא לפעולה אחרת. לדוגמא, אם אני מסביר לקורא ששיר מסוים, דוגמא "מה את מבינה" נכתב בעקבות תרגיל בסדנת כתיבה, אז קל להבין מדוע הכנסתי את עצמי לשיר ומי הדובר בו. אם בשירים שנכתבו בהשראת שירים אחרים, דוגמא "רכב חדש" שנכתב בהשראת used car של ספרינגסטין, אני מציין זאת, אז אולי גם גרמתי לקורא ללכת לשמוע את השיר המקורי, מלבד להבין מהיכן נובע השיר. 

בחלק מהשירים כפי שציינתי, יש כביכול המשך של השיר אך מבחינתי גם אז מדובר בפרשנות שלו. למעשה אני לוקח את המהות של השיר ומוציא אותה החוצה. אני לא מזלזל בקורא שיוכל לעשות את זה בעצמו, אבל אני חושב שבתור הכותב יהיה לי קל יותר לעשות את זה. דוגמא טובה קיימת בשיר, "האם תאהבי אותי?" שם אמרתי בפירוש שאני לא זקוק לאהבתך אבל תוהה אם תוכלי לאהוב אותי בהיעדרי. אגב, הקורא יכול לקרוא את השיר ולפרש על מי ולמה אני מדבר. רוב הסיכויים שהוא יהיה צודק. 

כאן עולות שתי שאלות, האם יש צורך בכלל לפרש את השיר והאם על הכותב להשאיר משהו מהמסתורין שלו ולא להסביר אותו. בשני המקרים התשובה חיובית עם סייג. כל שיר ניתן לפירוש, כל שיר דורש את זה (בהנחה ולא מדובר בהמנון "פופ" לריקודים) אבל כל קורא יכול לפרש אותו בדרכו ולפי הבנתו. היו כבר מקרים שקוראים לקחו שיר מסוים והתייחסו אליו בצורה אחרת לגמרי ממה שאני התכוונתי (ואני מניח שזה נכון גם לגבי כותבים אחרים, ידוע המקרה בו השיר "ילדים הם שמחה" של הברירה הטבעית נתפס כשיר שמחה , בעוד שבמקור הוא נכתב כשיר מחאה לכל דבר).

לגבי המסתורין, אז כן. אני חושב שאין היגיון להסביר כל שיר וכל משפט , היופי בשיר שנשארת לו מעטפת של מסתורין על מנת שהקוראים יוכלו לקרוא אותו בלי להבין למה התכוון המשורר ולחשוב לבד מה כוונתו. מה עוד שלא כל משפט גורר עמו פרשנות אחת, וודאית וקיומית. אך לכותב זה קשה להימנע מפירוש של שיר. אני הרי רוצה שיבינו למה התכוונתי ולא יחשבו שאם אני כותב "תאהבי אותי בהיעדרי" אני מתכוון למולדת שתאהב את מי שעוזב אותה. או אם אני כותב "ארצות הברית עולה באש" אני מתכוון להססנות של המנהיגות הנוכחית שלה... (גם פרשנות כזו שמעתי כבר).  

כאן נכנס למשחק משתנה נוסף. כל שיר ניתן לפרש בצורות שונות. הכל תלוי מנקודת המבט של הקורא. לכן זה לא באמת משנה מה אכתוב, יהיו שיטענו שהם מצאו בשיר פירושים אחרים. יכול להיות שישתכנעו שזו לא היתה כוונתי אבל זה לא באמת משנה. אני שמח לספק לפחות קרקע נוחה להתחיל איתה את מסע הניתוח.  

לסיום אציין שבעמודי סיפורים ויצירות מהמכונה אין פירושים ליצירות, מאחר ולדעתי הסיפורים מפרשים את עצמם, ואת היצירות מהמכונה כתבתי לפני עשרים שנה, לך תזכור מה חשבתי כשכתבתי אותם. 

מקורות ההשראה שלי

מי שביקר באתר שלי ודפדף בין העמודים השונים , שם לב, שיש לא מעט אזכורים לאמנים שונים באתר. הן בתוך היצירות, לצידן בפירושים שלהן, בפוסטים בבלוג וכן בעמוד אודותיי. זה לא מקרי. 

זה נובע משתי סיבות, הראשונה,  כמו שהסבירו לנו לא פעם באקדמיה, אתם לא תמציאו שום דבר חדש לגמרי אתם רק תוסיפו ותבנו על מה שאחרים חקרו והוכיחו לפניכם. במילים אחרות, אני לא המצאתי שום מילה או משפט, רבים כתבו לפניי, רבים יכתבו אחריי. אני בסך הכל ממשיך מורשת עתיקה של כותבים ונותן לאלו שהשפיעו עלי את הכבוד שמגיע להם. 

הסיבה השנייה היא, גם היוצר הכי טוב בעיניי עצמו, כזה שלא מסוגל לשמוע או לקרוא שום דבר של  אמנים אחרים (אל דאגה אני לא משתייך לז'אנר הזה), הושפע מיוצרים אחרים, במודע או לא במודע. פרסום גיבורי ההשראה שלי היא לא בשביל לתת להם כבוד (רובם לא יידעו שהוא כלל ניתן) אלא פיסת מידע נוספת, הסבר, נימוק , זווית נוספת להבין את מה שאני כתבתי.

בפוסטים קודמים וגם באתר , סיפרתי על מקורות השראה רחבים שיש לי מרגעים שונים בחיים, זיכרונות, חלומות, מפגשים עם אנשים, סרטים, תוכניות טלוויזיה ועוד. לצידם יש יוצרים מישראל ומחו"ל שמשמשים כמקורות כאלה. הנה כמה דוגמאות בולטות:

ברוס ספרינגסטין – מודה השירים שלו הם מקור ההשראה הכי גדול לכתיבה שלי. התחלתי לשמוע אותו בתיכון ונכנסתי לטקסטים שלו עם הזמן. בפעם ראשונה שראיתי אותו בהופעה בטלוויזיה, שנת 2000, הופעה בניו יורק, האיחוד עם האיי סטרייט בנד, הבנתי איך מוזיקה אמורה להישמע ולהיות מוגשת. אז הרגשתי כאילו שמעתי לראשונה מוזיקה בחיי. 

הכתיבה שלו, שנעה בין שירים אישיים לשירים בעלי אופי חברתי, החיבור בין הכתיבה למקום, לאדמה בו הוא חי, המרחבים,  הפנטזיה הבלתי נגמרת על חיים טובים יותר בלי לאבד קשר למציאות, ובעיקר האמונה בדרך בה נוסעים שבסופה מגיעים לאן שמתכוונים. זה מעורר בי תמיד השראה. פעם אמרתי למישהו, כשאני כותב שיר,  אני מדמיין איך ספרינגסטין היה שר את זה ואיך עמיר לב היה שר את זה, וכאן אני מגיע למקור ההשראה השני. 

עמיר לב – התחלתי לשמוע את עמיר בסוף התיכון , תחילת הצבא. אז יצא הדיסק שלו "פעם בחיים". לא יכולתי להניח אותו. אז הבנתי איך אני רוצה לכתוב באמת. כתיבה מינימליסטית, פשוטה, לא מתחכמת, אישית, ששמה לב לכל פרט. לספר סיפור. כשעמיר כתב "בסיפורי הילדות לא יכול להתערב" יש בזה יותר מכל שיר אחר שהכרתי. אני מודה בפניכם, לא מעט שירים כתבתי בזמן שהאזנתי לו. מבחינתי הכתיבה והמוזיקה שלו היא השלמות בהתגלמותה. מקור השראה גדול עבורי.

שלמה ארצי – למרות שיש לי לא מעט ביקורת על האלבומים האחרונים שלו, אני עדיין מוצא בשירים הישנים שלו מקור השראה שלא נגמר גם היום. היכולת לבטא אהבה שאיננה ורודה, אהבה אמיתית ולא כזו שמוכרים לנו בסרטים, זוגיות שאפשר להכיר ולהבין, היכולת לכתוב על פגיעות גם מהצד הגברי. זה דבר מבורך ומעורר השראה. אני מכיר בעובדה שיש לא מעט משפטים חסרי היגיון אבל הם משלימים יופי של סיפור.

לאונרד כהן – אם בארצי מצאתי את האהבה הפגיעה אז בלאונרד אני מוצא את היכולת לכתוב אהבה בלי לחשוש מאיך שזה ייראה. היכולת לכתוב אוהב באלף צורות בלי להיות קיטשי. אני לא מהגברים האלה שיחטבו עצים או יבנו את הבית מאפס, אני אוהב לכתוב על זה אבל אני רחוק מכך. ואין לי בעיה לבקש ממך להיות הגבר שלך, לאונרד לימד אותי את זה.

גבריאל בלחסן – אם בין האמנים הראשונים יש קשר מסוים (שלמה ארצי ועמיר לב הקליטו ביחד שיר משותף, ושניהם רואים בספרינגסטין ובלאונרד מקורות השראה עבורם), אז אין ספק שגבריאל הוא היוצא דופן בחבורה. אומנם בעבר הוא השתתף בפרויקט תרגום שירים של לאונרד לעברית, אך עדיין הוא נפרד מהם. נחשפתי אליו אחרי שהתחלתי לשמוע את להקת אלג'יר בה היה חבר, והאזנתי לו באופן כמעט יום-יומי אחרי שהוציא את האלבום "עתיד", אלבום שלדעתי הוא אחד מהטובים ביותר שיצאו ברוק הישראלי. גבריאל לימד אותי לכתוב בצורה ישירה, בוטה לפעמים, בלי לפחד להיחשף ולהישרף, בלי לחשוש לאבד עניין או להתחרט, כתיבה מהמעמקים של הבטן. הרבה יותר אמיתי מכל שיחה עם חברים או פסיכולוגית.  

אלו רק חלק ממקורות ההשראה שלי, באתר תוכלו למצוא תחת מילות חיפוש מקורות השראה נוספים, שמפוזרים בעמודים השונים וביצירות.

על שירי אהבה כבר דיברנו?

מתי נכתבים שירי האהבה הטובים ביותר? זו שאלה שמטרידה אותי לא פעם, יותר נכון לומר שמטרידה אותי השאלה שיר אהבה טוב. יש כותבים שמתארים את אהבה בצבעים, ריחות וצלילים, מציגים אותה באופן כזה שאפילו סרטים דביקים מהוליווד יתקשו להכיר אותה. אני לא מאמין בזה. 

פעם כתבתי, אולי אפילו יותר מפעם אחת שיר שנקרא "כמה שירי אהבה אפשר לכתוב" זו שאלה אמיתית, הרי אמר כבר שלום חנוך פעם ששירי אהבה נשמעים תפלים, אז מה נחזור לעוד שיר שלא נגמר וגם לא מספר הרבה על חיינו. עם כל הכבוד לשירי אהבה, אגדות נכתבו מספיק ואף אחת מהן לא דומה למציאות. 

אני מאמין ששיר אהבה צריך ליצוק מתוך הסלעים, לעמוד על הצוק ולגעת בתהום, להזיע. כדי לגעת בריאליזם , הוא צריך להציג צלקות, להיות אחוז חרדות, בינינו כולנו היינו שם, לא משנה אם בתור אוהבים, נאהבים, או בתור כאלו שרק צפו בפרס הגדול ולא זכו בו. גם אם זכינו, זה לא אומר שזה שלנו ואם זה שלנו, אנחנו מרגישים כמו זוכים? אם אני מצליח לעלות את החוויה כפי שתיארתי אותה כעת בחצי מהשירים שאני כותב, עשיתי את שלי.

לפני שאני ממשיך, יש שירי אהבה שמתארים אהבה בצורה קסומה ומעבר לכך שאני מאוד אוהב, לדוגמא "אהבה בת עשרים", "פגישה לאין קץ" ואפילו "סיבה להמשיך" של שלמה יידוב. אבל אינני כותב כך, אני לא מסוגל (לא רק מבחינת הרעיון גם מבחינת הטקסט, אינני ברמה כזו). מצד שני שירים כמו נבראתי לך של שלמה ארצי, משבר אמון של דני ליטני, אל תדאגי או הורס של עמיר לב, כבר יותר מדברים אלי. 

מאחר וברשימת השירים באתר שלי יש למעלה מ-150 שירים, ורובם עוסקים באהבה, בחרתי להציג 3 דוגמאות שונות כדי להסביר את הנקודה. הראשונה, הגבר שלך הוא לא. שיר שבא לתאר לאישה מה בדיוק הגבר שלה בדרך השלילה. אם היא מחפשת את גבר החלומות שלה רצוי שתדע מה הוא במציאות, ואם היא אוהבת אותו, זה לא סימן לשום דבר , הוא לא ישתנה בגלל זה כנראה. מי שקורא את השיר נחשף לגבר שהוא לא חזק  "אין לו כוונות בעיניים", הוא לא נשאר במקום , בשיעור ספרות המורה תספר שהוא לא נאמן "כותב בדרכים", והוא גם לא חולם חלומות ויגשים לך אותן. במקרה ואת רוצה לברוח מהמציאות. 

שיר אחר, הוא בדידות פתאומית. זה שיר אחד אבל הוא משקף לא מעט שירים. השיר מתעסק באמת החבויה של כל סיפור אהבה, בדידות שמרגישים בה. יש רגעים טובים, יש ימים יפים, אבל בסוף בכל אהבה מרגישים איזו בדידות מסוימת. בשיר כותרות, כתבתי שהחלפנו בדידות אחת באחרת. ובכן, זה לפעמים מרגיש ככה, מבדידות של מצב אפס, להיות לבד,  לבדידות ביחד, אחד מהשני. לא בטוח שזה פחות בעייתי. את הבדידות הזאת אפשר לראות בצורות שונות, דוגמא לכך זה השיר "תיפגשי אותי בקצה הרחוב", שמתאר גבר שמבקש לפגוש את האישה שלו כדי להכיר אותה. 

דוגמא שלישית, זו החולשה. בדרך כלל הגברים הם החלשים והנשים חזקות, ככה לפחות זה בשירים (זה לא רחוק מהמציאות אני חושב). אז בתגובה כתבתי שירים כמו "תנצחי אותי בדרכך" על אישה שתשיג בסוף מה שהיא רוצה או על גבר שיצטרך לוותר, בעיניי גם שירים כמו "לומד אותך", "בין המילים שלך ", " לא עומד בקצב" מציגים חולשה מסוימת של הגבר מול הכוח של האישה. 

בכוונה לא ציינתי שירים שמדברים על הקשיים באהבה, שירים שמתעסקים בשאלה האם בכלל יש אהבה, דוגמא תוצאה קבועה, שקרים, לחפש את השמיים , אל תהמרי עלינו, אחרי שהאהבה נגמרת ועוד. שירים כאלו הרי כותבים כולם, גם מי שאוהב וגם מי שלא. והם כנראה יותר אמיתיים מכל שיר אהבה, לא?

לסיכום, שירי אהבה לא חייבים להיות דביקים , הם יכולים גם להציג את הדמויות בגודל טבעי, עם הכשלים והפגמים שלה. אחרת איך נדע שזו אהבה אמיתית?

על פרויקט מילות חיפוש

אחרוג ממנהגי הפעם ובמקום לכתוב על כתיבה אספר על פרויקט שלאחרונה סיימתי ועלה לאתר, פרויקט מילות חיפוש. אסביר בקצרה למה עשיתי אותו, איך וכיצד הוא משרת את הגולשים שנכנסים לאתר שלי. 

תחילה אציין, שהפרויקט בגדול הסתיים, אך בימים אלו אני עובד על סגירות אחרונות שלו, עניין של יום-יומיים עד שהוא יושלם לגמרי ולאחר מכן רק יהיה צורך בעדכונים בכל פעם שאעלה שיר או סיפור שיש בהם מילת חיפוש שמופיעה באתר. 

בקצרה על הפרויקט. הרעיון היה לקחת ביטויים שחוזרים על עצמם בשירים, סיפורים וטקסטים אחרים באתר, וליצור להם עמודים משלהם, שם יופיעו כל הטקסטים בהם הביטויים הנ"ל מופיעים. כך לגולש קל למצוא ולגלות טקסטים שונים. 

כאן אני מגיע להסבר למה עשיתי את זה, לפני שאסביר כיצד. הסיבה הראשונה היא שלצערי כרגע אין באתר מערכת חיפוש, עם הזמן אמורה להיות (זה לא תלוי בי אלא בחברה ממנה רכשתי את המערכת של האתר) אז אני מניח שמערכת ידנית עדיפה על אתר בלי מערכת חיפוש בכלל.  הסיבה השנייה, מאחר והרבה טקסטים מכילים ביטויים דומים, דוגמא, ים, אוטובוס, ואחרים, חשבתי שיהיה נכון ליצור עמודים שיכילו את כל הטקסטים שכוללים את אותם ביטויים. סיבה שלישית, הביטויים, לפחות בחלקם, אמורים לקדם את האתר כולו במנועי החיפוש השונים. 

בניית המערכת לא היתה פשוטה. היא התחלקה לשני חלקים, חלק אחד של 72 ביטויים ולאחר חודש עשיתי את החלק השני, 24 ביטויים. הרשימה של הביטויים נלקחה הן מהזיכרון והן ממעבר על טקסטים שונים. לאחר שיצרתי רשימה ארוכה של ביטויים, בחנתי כמה חיפושים יש לכל ביטוי בגוגל (ביטוי שלא זכה לחיפושים מצד גולשים, לא מופיע ברשימה) , רוב הביטויים גם זכו לבדיקה כמה פעמים הם מופיעים בטקסטים, יש מקרים בודדים בהם ביטוי מופיע רק פעם אחת אך החלטתי להשאיר אותם ברשימה. 

החלק הבא היה מעבר על כלל הטקסטים שמופיע באתר, הן באמצעות מערכת חיפוש של מערכת WINSOWS והן באופן רנדומאלי. המטרה ליצור אקסל בו לצד כל ביטוי מופיעים הטקסטים בהם הוא מופיע. באותו שלב גם יצרתי טבלה שמציינת אלו ביטויים מופיעים בכל טקסט. כך יכולתי בהמשך ליצור קשר בין הביטויים השונים וכן לפרסם בכל יצירה , רשימה של ביטויים שמופיעים בה. בשלב הזה יכולתי להתחיל בבניית העמודים לכל ביטוי. 

מה כולל עמוד ביטוי?

כל עמוד כולל שני חלקים, חלק טקסטואלי בו אני מסביר מה אני מרגיש כלפי הביטוי , לעיתים תוך כדי העלאת זיכרון ישן נושן מחיי ולעיתים משהו מהדמיון. 

החלק השני כולל שורה של קישורים, הראשון לעמודים הכלליים בו מופיע הביטוי, נגיד שירים, סיפורים, ביוגרפיה ועוד. לאחר מכן את הטקסטים בהם מופיע הביטוי, ולבסוף תגיות קשורות , ביטויים נוספים שנמצאים באותן יצירות בו הביטוי מופיע. בסוף יש כפתור חזרה לעמוד התגיות הכללי. 

בצורה הזאת, כל מי שנכנס לעמוד של ביטוי מסוים, נגיד זיכרונות או אלוהים, יכול למצוא את כל היצירות בהן הביטוי מופיע ואיזה עוד ביטויים מופיעים שם. 

החלק הבא בפרויקט היה לפנות לכל יצירה ולציין ברשימה נפרדת , אילו ביטויים מופיעים בה ולקשר לעמוד שלהם. 

העמודים היחידים בהם הרשימה לא מופיעה הם ביוגרפיה, בלוג, פורום וחדשות. ההסבר הוא טכני ונראות.  יצירות בהן אין ביטויים מתוך הרשימה, זה מצוין גם בעמוד היצירה. 

מי שמסתכל על הרשימה, יתקשה אולי להבין את הקשר שלה ליצירות, יש שם יבשות (כולן מופיעות בסיפור "האנשים שמכרו את העולם לשטן"), דמויות מוכרות (שלום חנוך, עמיר לב ועוד) ומצבים שונים בחיים (חטאים, זיכרונות) ההסבר הוא שכולן  מופיעות ביצירות, יותר מפעם אחת לרוב ולכן יש להן מקום ברשימה. 

אני מזמין אתכם להיכנס לעמוד מילות חיפוש, להיכנס לביטוי מסוים, לפנות ליצירה מסוימת וממנה להתגלגל דרך הביטויים השונים. אשמח לשמוע מה דעתכם על הפרויקט, אם הוא מקל או מקשה על החיפוש ומה אפשר לשפר בו.  

מחכה לשמוע מכם

על הסיפורים

כשטיילתי במזרח הרחוק בפעם הראשונה, הסתובבתי עם מחברת באופן קבוע. את הראשונה קניתי בארץ, את האחרות קניתי שם. עד היום אני שומר עליהן. כבר למעלה מ-13 שנה הן איתי. 

במחברות כתבתי 4 סוגי טקסטים. יומן מסע בו ציינתי כל יום במסע, כל מקום בו טיילתי, חוויות ועוד. סיכומים חודשיים כמו ההייתי עיתונאי בגיליון ראש השנה, שירים וסיפורים. עד אז כתבתי מעט סיפורים בחיי, למען האמת כתבתי 3 סיפורים גדולים. לדעתי כולם נמצאים אצלי באותן מגירה עם היומנים. 

סיפור אחד היה גרסה שלי ל"רופא וגרושתו" של עגנון. הסיפור שלי סיפר על גבר המשחזר את סיפור יחסיו עם אישתו לשעבר עד שהגיע לבית חולים פסיכיאטרי בגלל מעשיו כלפיה. הסיפור השני היה נקרא מהפכת הקיר, הסיפור באורך ספר מלא דיבר על בחור בן 18 , אח לחייל שנפל במלחמה, שמחליט לנסוע לאילת ולחיות שם במקום ללכת לגיבוש של חיל האוויר, והוא חוזר מאילת יום אחרי תאריך הגיוס שלו. הסיפור השלישי, נקרא מלחמת 82, סיפור על גבר שבעת מלחמת לבנון הראשונה השתמט מהצבא והפגין יחד עם מספר מחבריו נגד המלחמה ונגד צה"ל. כאשר בנו מגיע לגיל 18, הוא לוקח אותו לטיול בארץ לפני הגיוס במקום לאירופה, כדי לפגוש את החברים שלו מאותה תקופה. המסע גורם לבן ללכת הכי רחוק מאביו. את שני הסיפורים שלחתי להוצאות ספרים, אך אף אחת לא הסכימה לפרסם אותן. 

לסיפורים שכתבתי במזרח לא היתה מטרה. למען האמת, הם לא היו אמורים להיות שום דבר. בסך הכל ניסיון כתיבה אחר, ארוך יותר, מפורט וממוקד יותר. זה מה שמבדיל בין שיר לסיפור, שיר נגמר בחמש דקות,  הוא פחות ממוקד ויכול להיות פחות רציף.  בסיפור , גם אם הוא קצר, יש משמעות לפרטים, על מנת שהעלילה תהיה אחידה צריך לזכור כל פרט שכתבנו, אחרת הוא יהיה לא אמין והקורא לא יצליח לעקוב אחריו. 

קריאה קצרה בסיפורים מהמזרח (אותם ניתן לקרוא אצלי באתר בעמוד סיפורים) מעלה מספר נקודות, להן שמתי לב כאשר התחלתי לפרסם אותם באתר. ראשית, בחלק גדול מהסיפורים אין לגיבור שם. למשל בסיפורים כמו חוזר, ערב יורד על השרון, והתיק, אין לגיבור שם. זה לא בכוונה אבל זה גם לא מקרי. יש כאן ניסיון להביט על בן אדם מהצד, כמו מישהו שיושב בשולחן לידכם וצופה בכם, הוא רואה מה אתם עושים, שומע עם מי אתם מדברים (למרות שבסיפורים הנ"ל גם כמעט ואין דיאלוגים והגיבורים לא מוציאים מילה מפיהם) אבל אותו צופה לא יודע איך קוראים לכם. 

שנית, בכל הסיפורים יש לפחות דמות אחת, בדרך כלל הגיבור , שהוא סובל, עצוב, המצב הנוכחי פשוט לא טוב לו. משהו מהעבר, מההווה ואפילו מהעתיד מטריד אותו. במובנים מסוימים זה דפוס שחוזר גם בשירים שאני כותב. עלי האשמה. 

נקודה שלישית, לסיפורים אין סוף מוגדר. נכון ,מר קנז נסע בסוף של שום דבר לא בורח, וההוא מהסיפור "חוזר" ראה את הבית של ילדותו ואפילו יואן יודע שהבחורה שניצחה אותו בביליארד הלכה, אבל הסוף לא קבוע , לא ברור, זה כבר נכתב בכוונה ככה. בעיניי יותר יפה סיפור שאין לו סוף, וניתן לקחת אותו למקומות שונים, מאשר סיפור שמישהו מכתיב לו את הסוף שבדרך כלל הוא גם יפה ומנומס. 

אגב, אחרי שכתבתי את אותם סיפורים במזרח, כתבתי עוד סיפור אחד, פוליטי דווקא. גם הוא אגב היה סיפור ארוך, אותו דווקא לא ניסיתי לפרסם אלא שלחתי רק לכמה חברים. הסיפור מספר על שאלה מוסרית של עיתונאי, האם מותר לפרסם הכל או שיש גבולות לפרסום גם בידיעה שהמחיר לכך הוא כבד? יום אחד אולי אפרסם את הסיפור ואם מישהו ירצה , הוא יכול לענות על כך. 

מילה אחרונה על סיפורים, העובדה שכתבתי פחות סיפורים משירים גורמת לי הרבה הנאה גדולה לקרוא אותם. למה אני לא כותב היום סיפורים? כי להבדיל מכתיבת שירים, אני כלל לא בטוח שאני יודע איך כותבים סיפור טוב. 

כל שבוע סיפור חדש בעמוד סיפורים

כל חשיפה היא עירום?

יש הטוענים שאומנות נועדה לחשוף את עצמנו, מי שטוען כך סבור שאומנות שאיננה חושפת את יוצרה היא אוננות. מנגד יש מי שסבור שעצם החשיפה היא פורנוגרפיה שנועדה למכור את האומנות. שאלת החשיפה תמיד הטרידה אותי, ואני מודה שעברתי מצד אחד אל הצד השני, וכחוזר בתשובה, אני קרוב מאוד לקיצוניות בצד החדש שלי.  

כדי להתמודד עם השאלה הזאת, אני חייב לומר שיש שתי זוויות בחשיפה שצריכות להילקח בחשבון. הראשונה, לא משנה באיזו סיטואציה מדובר, סביר להניח שלא היינו בה לבד, לכן עולה השאלה האם מותר לנו, בשם האומנות שלנו, לחשוף את מי שהיה איתנו, גם בלי שהוא ירצה בכך? הזווית השנייה, היה האופן בה אנחנו מסתכלים על הסיטואציה בעת שאנחנו כותבים עליה. סביר להניח שהיצירה נעשית מנקודת מבט שונה מזו שהיינו בה בעת שעברנו אותה. על הקהל לדעת זאת. 

עד לפני כמה שנים כמעט ולא כתבתי על עצמי. אם כתבתי זה בעיקר היה מרחוק, כמו הייתי נקודה באופק , תיארתי את התחושה הכללית שרווחה סביבה. לעולם לא התקרבתי, לא העזתי לכתוב עליה דבר. נקודת משבר אישית שקרתה לי בשנת 2010, שינתה הכל. אז הבנתי שאני משקר לעצמי כשאינני כותב על מה שעובר עלי באופן ישיר, בכך אני משקר גם לכל מי שקורא את שיריי. זו נקודת הזכות הראשונה שעומדת לזכות החשיפה. אנחנו יכולים להסתתר מאחורי מילים ומשפטים אבל בסוף אנחנו מתגלים ואז מה, נגיד שזה לא אנחנו? שיש שתי דמויות? שתי פרסונות? השקר כאן גדול מההגנה על עצמנו באי החשיפה.  זכותו של הקהל לדעת מי היוצר ומה עובר עליו. 

כאשר התחלתי לכתוב על עצמי, ובאותה תקופה כתבתי הרבה ואם יורשה לי לומר, זו היתה התקופה בה כתבתי את הטקסטים הטובים ביותר שלי, הוצאתי החוצה את כל מה שהיה לי, מטענים של שלושים שנה כמעט, ובאופן מפתיע ואולי לא, הם גילו לי מטענים חדשים ותובנות כבדות משקל. 

כאן אני מגיע לנקודה שבוודאי נדוש כבר לעסוק בה אבל היא נכונה תמיד. כתיבה טובה מגיעה כשרע לך. כתבתי על זה באחד הפוסטים הראשונים שלי, כשאתה שמח תשמח אל תכתוב תחיה את השמחה שלך, תכתוב כשרע לך. אז הכל יוצא, ברור, טהור, חלק, מה שתרצו. כאן יש את הצד השני של המטבע, או השלישי, כבר הפסקתי לספור, כדי שהכתיבה בזמן סבל תהיה טובה, צריך להיחשף, להתפשט, לקחת סכין ולחתוך בעור הדק מול כולם עד שהדם והעצמות יוצאים החוצה. 

בפוסט מלפני שבועיים כתבתי שבזמן התיכון עברתי תקופה קשה של אשפוזים וניתוחים , אך במקום לכתוב על כך, כתבתי טקסטים על אהבה (את הטקסטים ניתן לקרוא בעמוד יצירות מהמכונה באתר). אז תמכתי בגישה  שאסור להיחשף, גישה ילדותית שטוענת שאיש לא אמור לדעת מה אני עובר (פסיכולוג בגרוש שאנחנו כל כך אוהבים יטען שזה מפלטו של האדם שעובר טיפולים רפואיים, הרצון להידמות לכל אחד אחר)

זו היתה טעות, ראשית, כי באותה תקופה עברתי המון דברים ובמקום לכתוב על כך כתבתי על דברים אחרים שבכלל לא היו קשורים אלי, אסקפיזם של נער בן 15-16. איש לא ידע מה עברתי באמת. שנית, אי הכתיבה ואי החשיפה מנעה ממני התמודדות נכונה עם המצב. גם היום אינני יודע מה בדיוק עברתי, כי לא תיעדתי את זה, במובן האישי אין לי ספק שמה שעברתי בשנים מאוחרות יותר, נבע בין היתר בגלל שלא התמודדתי אז עם המצב ורק עסקתי בשאלה ההיפותטית למה היא לא באה. אז במילים אחרות, בתקופות רעות תכתוב על עצמך, אחרת אתה מבזבז תקופה טובה לכתיבה על כלום.

יש מחיר מסוים לטקסטים חושפניים , אני לא מדבר על המחיר שאתה מוצא את עצמך ערום ביצירה שלך (אני לפחות נהנה מכך שאיש לא מכיר אותי, מניח שעבור יוצרים מוכרים זה יותר קשה) אלא בעיקר המחיר של התמודדות עם מי שאתה ומה שעשית. ובכן, זה המחיר שכולנו משלמים על היותנו בני אדם, לא? לפחות למי שיוצר יש את הזכות להציג את זה בצורה אומנותית...

מי שרוצה לקרוא טקסטים חושפניים מוזמן לקרוא את "אין שידור חוזר", ואת "קרב מוחות מול אלוהים".

הטקסט הוא מה שחשוב

לפני שהתחלתי לבנות לעצמי אתר אינטרנט שישמש אותי לפרסום טקסטים שלי וגם אחרי שהוא עלה לאוויר והתחלתי לתפעל אותו מדי יום, עלתה ונשארה בי השאלה, את מי זה בכלל מעניין? למה שאנשים בכלל ייכנסו לאתר , מדוע  טקסטים של אדם לא מוכר, בטח לא חשוב, צריכים לזכות למקום של כבוד כמו אתר משלהם. 

אפתח ואומר שאינני חושב שאני חשוב. אני לא רואה את עצמי כמשורר , התואר הזה גדול עלי בעשרות מידות, ייתכן שיום אחד אזכה לתואר הזה בכבוד, אולי אפילו אסכים לקרוא לעצמי כך, בינתיים אני מסתפק בתואר הפשוט של כותב. כרגע אני לא משורר. לטוב ולרע. בעיקר, כי אני פשוט לא עומד במקום הזה כרגע. 

ובכל זאת כן חשבתי ואני עדיין חושב שהטקסטים שכתבתי ועודני כותב זכאים להופיע באתר אינטרנט. מן הסתם, אחרת לא הייתי מקים אתר ועובד עליו שעות רבות. ההסבר שלי הוא פשוט. טקסטים צריכים להתפרסם, אחרת אין להם מקום. האדם שכותב אותם פחות חשוב, הוא חשוב, אני לא אומר שלא, הרי שאנחנו ניגשים לקרוא טקסט, חשוב לנו לדעת מי כתב אותו, מה הביא אותו לכתוב אותו, למה הוא כתב כך ולא אחרת, הפרופיל שלו אומר לא מעט על הטקסט. אבל מה שחשוב זה הטקסט. המילים, המשפטים, מה שיש במילים, מה הן מציעות ומציגות לנו. 

אם טקסט נשאר במגירה, הוא מאבד משהו מערכו בעיניי. זה לא שהוא פחות טוב או פחות חשוב, בוודאי שלא כל טקסט שמוצג עונה באמת להגדרות כאלה. אך אם טקסט נשאר במגירה ואיש לא יודע ממנו, הוא בבחינת לא אמרת –לא עשית. זה לא עצם הפרסום והחשיפה כמו עצם הידיעה שהצגת משהו לעולם, נתת משהו משלך וחשפת אותו בפני כולם. 

אני מאמין בחשיפה, עד גבול מסוים כן, אבל אני מאמין בה. כי ברגע שהטקסט יוצא לחלל האוויר, הוא זוכה למשמעויות שונות, עיניים בצבעים ובגוונים מגוונים עוברים וקוראים אותו, מכאן יוצאת המחשבה מה בדיוק אומר הטקסט. ומטקסט פשוט שנכתב בזמן , במקום ובאירוע מסוים, הוא הופך מגוון יותר, מקבל חיים משל עצמו. זה כבר לא קשור ליוצר, זה אך ורק של הטקסט. 

אם נחזור רגע לנושא בו התחלתי, ברור לי שאני לא אדם חשוב, ברור לי גם שמי שקורא את שיריי בטח תוהה , למה לעזאזל אני חושב כך, הרי אם לא הייתי חושב ככה לא הייתי מקים אתר. נתחיל מזה, שלשמחתי אינני כותב טוקבקים, אני כותב טקסטים, מכאן החשיבות שלהם. לטוב ולרע. יכול להיות שיאהבו את זה, יכול להיות שלא, ייתכן ואגרום למישהו להזדהות ואולי מעבר לכך, אולי גם לא. בסך הכל מציג נקודה, שריטה קלה לא מעבר לזה.

נמשיך בזה שאנחנו מוקפים טקסטים, חשובים יותר וחשובים פחות, לכל טקסט יש את המקום שלו, אם כל אחד יחכה שהוא ירגיש חשוב או שאחרים יגידו לו שהוא חשוב, נמצא את עצמנו בלי טקסטים ובלי יוצרים שיכתבו אותם. האינטרנט לא יהיה אינטרנט וחופש הביטוי יאבד מהמשמעות האמיתית שלו. נסיים בזה, שאני לא חשוב, זה הטקסט שחשוב.  

מה אתם חושבים? הטקסט חשוב, הכותב חשוב, כל הטקסטים ראויים לפרסום או שאנחנו צריכים לחשוב פעמיים לפני שאנחנו מפרסמים טקסטים באתרים שונים ועוד משלנו.

כאן תוכלו לקרוא טקסטים שונים שלי, בין היתר  שירים , סיפורים ועוד.

כל ההבדל בין שירים לסיפורים

אני יוצא מנקודת הנחה שזה מטופש להסביר את ההבדל בין שיר לסיפור ובכל זאת אני מתעקש לעשות את זה, הרי לפעמים אנחנו עושים גם דברים מטופשים... 

כאשר מתיישבים לכתוב סיפור, לעיתים זה זורם במשפט הראשון או בעמוד הראשון, אך לאחר מכן צריך ליצור תוכנית כתיבה ברורה, מה הגיבור אמור לייצג, כיצד לאפיין אותו, מה יהיו המעשים שלו, איך ישתלבו גיבורים אחרים בעלילה ועוד. בכתיבת סיפורים, אפילו קצרים, דרוש מחקר לגבי עובדות היסטוריות או אקטואליות, אחרת הסיפור יגיע למעמקי המדע הבדיוני גם בלי שממש רצינו בכך. 

בעמוד סיפורים שמתפרסמים באתר, מעט מאוד מחקר מקדים נעשה בסיפורים השונים ולו מהסיבה שמדובר בסיפורים קצרים, אין בהם הרבה עובדות ובוודאי שלא מקרים מההיסטוריה שדרשו את זה. סיפור גם נבדל בכך , שיש חשיבות לסדר העלילתי שלו, גם בעידן בו סיפור יכול להתחיל מהסוף או מהאמצע, צריך שיהיה רצף הגיוני אחרת הגיבור שבפרק ראשון סופר שנולד בתל אביב, יתברר בפרק שני שהוא בכלל אמריקאי מלידה. 

ובכל זאת יש דבר אחד דומה בין סיפורים לשירים, וזו העובדה שכל שיר הוא סיפור. בהנחה ואנחנו לא כותבים משפטים נטולי הקשר הרי שמאחורי שירים יש סיפור, גלוי גם אם יש בו אלמנטים מוסתרים. קחו לידיכם שירים של עמיר לב, אהוד בנאי, לאונרד כהן, נועם רותם ועוד, אתם תגלו בעצם שירים שהם סיפור. 

ההבדל הוא בתמצות. סיפור שיכול להימשך 300-400 עמודים, נמשך בשיר כמה בתים, סיפור שיכול להיקרא במשך ימים או שבועות, נשמע או נקרא במשך דקות בודדות ,בהן אנחנו אמורים להציג למאזין או לקורא, סיפור , לעיתים הוא יכלול מאפיינים של הגיבור, תכונות אופי, מאפייני חזות ועוד. הרי אי אפשר לכתוב עלילה בלי לספר מעט על הגיבורים שלה , נכון? מה שכן, בשיר לא נכתוב על הילדות שלו, על יחסיו עם אימו , וגם לא איך הוא אוהב לשתות את הקפה שלו. אלא אם זה מתחבר לעלילה. 

ישנן עוד שתי נקודות שמבדילות בין שירים וסיפורים. העיקרית בעיניי, שיר יכול להיכתב בגוף ראשון, למעשה מדובר במהפכה הגדולה ביותר של הכתיבה , בוודאי בישראל החל משנות השבעים. אז אמנים כמו שלום חנוך, מתי כספי, שלמה ארצי, הרשו לעצמם לכתוב שירים בגוף ראשון ולעזוב את הכתיבה הקולקטיבית. אנחנו נראה אבל פחות, סופרים שכותבים בגוף ראשון. 

נקודה שנייה שמבדילה שירים וסיפורים, היא החזרה. שיר בנוי מבתים ופזמון, לכך הוא נועד. סיפור לא מחזיר פרקים ישנים, אם הוא יחזיר הקוראים ינטשו אותו משעמום.  

כמובן שיש הבדלים בסוג הכתיבה, בכוונת המשורר או הפזמונאי, וכן באופי ההגשה. אך האמיתי שמה שניסיתי להציג כאן זה שיש קשר הדוק בין שירים לסיפורים, אם תרצו סיפור הוא שיר הלל לספרות ולמילה הכתובה, נדוש אבל נכון, וכל שיר טוב הוא סיפור, שאפשר להרחיב אותו ומי יודע,  אולי יום אחד יעשו ממנו סרט.