מה יש לנו באתר?

במאי שנה שעברה הקמתי את האתר שלי , אתרשירים וסיפורים, במהלך החודשים הראשונים שיניתי את האתר מספר פעמים עד שמצאתי עבורו את המקום המתאים לו. עד להודעה חדשה.

במהלך השנה האחרונה שיניתי את העיצוב של האתר 3 או 4 פעמים, כולל את הרקע הכללי שלו (מרקע שחור לכחול) צבע וסוג פונטים (כתומים לאפורים, פונט אריאל לכל), את עיצוב עמוד הבית שלו (מתמונת רקע שלי, לתמונה לצד מלל, למלל עם גלריה של תמונות קטנות מתחלפות) ועוד.

מלבד העיצוב , שיניתי או יותר נכון הוספתי לו פונקציות רבות. בתחילה האתר כלל עמוד ביוגרפיה, עמודי יצירות, עמוד חדשות, עמוד בלוג , פורום , צור קשר ועמוד קישורים. מאחר והפורום לא היה פעיל הסרתי אותו מהאתר, לימים גם עמודי החדשות ירדו מאחר ומצאתי שזה המון זמן ועבודה לתפעל אותם כל שבוע (כל יום שבת הייתי מוסיף ידיעה והייתי צריך להעביר ידיעה מעמוד ראשי לעמוד אחר , זה לא פשוט כמו שזה נשמע), את הבלוג שיניתי במהלך השנה פעם אחת , בתחילה הוא עבד על אפליקציה של בלוגר מבית גוגל, לאחר מכן יצרתי בלוג עם אפליקציה של ויקס אבל היא היתה מסובכת והשימוש בה היה מועט אז החזרתי אותה לקדמותה. בין לבין הוספתי לאתר פונקציות של שיתוף ולייק של פייסבוק בכל עמוד, וכן כפתורים של גוגל פלוס,  טאמבליר, פיינטרסט, טוויטר ועוד.

עמודי היצירות עברו את השינוי הגדול ביותר. בתחילה היה מדובר בעמוד כללי עם רשימת יצירות והיצירות עצמן. לאחר מכן נוספו עמודים שאיפשרו למצוא יצירות על פי אותיות (במקרה של השירים הוספתי גם חיפוש על פי חודשים), ובמקום עמוד עם רשימה ארוכה של יצירות, יצרתי עמוד מרכזי עם יצירות מובחרות (שמתעדכן כל הזמן) שמפנה לעמוד עם הרשימה המלאה של היצירות. שוב במקרה של השירים, חילקתי את הרשימה המלאה למספר עמודים ובנוסף גם הוספתי עמוד עם רשימת שירים ישנים שנכתבו לפני שעלה האתר. כל זה בנוסף לכפתור חיפוש שנמצא באתר ומאפשר למצוא כל יצירה ולמעשה כל ביטוי שמופיע באתר בקלות. 

פרויקט הדגל של האתר , אותו עשיתי במשך חודשיים לערך היה, פרויקט מילות קישור, הרכבתי רשימה , בתחילה של 96 ביטויים (בשני חלקים) ולאחר מספר חודשים הסרתי 46 עמודים שלא היה בהם צורך, שחוזרות על עצמן ביצירות השונות או ביטויים משמעותיים שמופיעים באתר, בכל עמוד ביטוי יש קישור ליצירה ולביטויים אחרים שמופיעים באותן יצירות שהביטוי עצמו מופיע. בכל יצירה יש קישור לעמוד הביטוי עצמו, וכן לעמוד הכללי של הביטויים (כמו כן לעמוד האות והחודש של היצירה). כלומר יצרתי מערכת מסועפת שמאפשרת להגיע לכל יצירה מכל יצירה וביטוי. עוד על מערכת הקישורים תוכלו לקרוא בפוסט שפירסמתי כאן לפני מספר חודשים.

כל השינויים והפרויקטים הנ"ל, היו בד ובד עם עדכון האתר ביצירות חדשות וישנות ובהעלאת תמונות שצילמתי אך ורק באמצעות הפלאפון שלי עם פילטרים של מערכת העריכה של האתר. אני דואג שבכל עמוד יהיו מספר תמונות שיתנו לאתר גיוון ויזואלי ורקעים שונים.

אחרי מספר חודשים בהם האתר התנהל בצורה שוטפת של עדכון יצירות, בחודש האחרון הוספתי פונקציה נוספת של תגובה על יצירה, , כרגע האפשרות הזאת קיימת רק בשירים מחודש יולי האחרון אך בהמשך אוסיף את זה לעוד עמודי יצירות. אתם מוזמנים להיכנס לשיר חדש, לקרוא ולהגיב עליו. אני אקבל את התגובה למייל שלי, ואוכל להגיב עליה ישירות לגולש. לא חייבים לציין שם או כל פרט מזהה אחר.

אני מזמין אתכם להשתמש באפשרות הזאת , כך אדע מה אתם חושבים על שיריי ואוכל להתרשם עד כמה נהניתם לקרוא אותם ולבקר באתר.

מקווה שתהנו

גם כשמרגישים טוב כותבים

בפוסט הראשון שלי באתר טענתי שאדם שטוב לו, לא יכול לכתוב.הוא לא צריך לכתוב. תכתוב כשרע לך, כשטוב לך תחייה. זה מה שכתבתי. זו מנטרה שהאמנתי בה במשך שנים רבות והבאתי אותה אל הכתב בפוסט אחד שביטא גם שירים רבים שכתבתי.

אחרי שפרסמתי את הפוסט, אדם קרוב טען בפניי שאני טועה בעמדתי. גם אנשים שטוב להם יכולים לכתוב ואפילו יפה, לא חייבים לסבול , לא חייבים לשקוע במרה שחורה בשביל לכתוב. הדמות של המשורר המיוסר היא רומנטית ונכתבת נפלא בספרים אבל הדמות לא חייבת להיות חלק מהמציאות בשביל להוציא מאיתנו מוזה, להיפך מוטב להיות מאושר ולכתוב מאשר להתייסר ולכתוב. זו בהנחה ואתם מאמינים שניתן להיות מאושרים.

אני מודה , בשבועות האחרונים אני מתלבט בשאלה האם צדק אותו אדם. האם גם כשמרגישים טוב אפשר לכתוב שירים ועוד יפים? נכון שהיצירות הגדולות נכתבו כשהיוצרים שלהן היו במצבים לא קלים וסביר להניח שלא רקדו מאושר ( גירושים קשים, מחלה, דיכאון, אובדן, מוות ועוד), כולן נכתבו בימים בהם השמש זרחה אבל ספק אם הציפורים צייצו להם.

אני מתלבט בשאלה הזאת, כי בתקופה האחרונה אני מרגיש טוב. זנחתי את הייסורים ואולי זו היתה רק דמות שאחזה בהן כל עוד לא היתה לה משהו לאחוז בו, הפסקתי להיות עצוב אחרי שעברתי תהליך גמילה ארוך, ואפילו הפסקתי לחטוא בכאבים. אז נכון נשארו ספקות ותהיות אבל כן , אני מרגיש טוב. אבל אני האישי, זה לא הנקודה כאן, טוב לא בדיוק, אני הכותב זה הנקודה. אני עדיין כותב, ומרבית שיריי אומנם אינם אופטימיים אך מצד שני הם גם לא פאסימיים כמו בעבר. שיר כמו טבעת מדבר על דמות והמסכה שזרקתי מעצמי ועל ההחלטה שקיבלתי, שיר כמו "כותב כשטוב לי" מסביר מצב חדש עבורי, בו אני מרגיש טוב אבל יחד עם זה מרגיש שאני משקר ואולי חייתי עם שקר איתו אני נאלץ להתמודד כעת. האם עכשיו אני משקר לעצמי או שאז שיקרתי ואולי בשני המקרים לא שיקרתי הרי אלא החיים. פעם אנחנו במצב טוב ופעם אנחנו במצב רע, והכתיבה היא בהתאם.

אם תשאלו אותי איזו יצירה אני יותר אוהב היום, יצירות שמחות או דיכאוניות, אני מניח שאם שתיהן באותה קומה בבניין היצירות , כלומר אי שם קומה עליונה, שתיהן אמיתיות ולא ילדותיות אז אבחר בזו העצובה יותר, אבל זה לא אומר שאני בהכרח חושב שזה הכרחי לוותר היצירה השמחה. היום, יותר מאשר בעבר, אני מוצא את עצמי מאזין שוב ושוב לשירים שאינם מבקשים לנגן על הנים של הדיכאון והעצבות , אני עדיין לא מחפש את השירים שינגנו על הנים של השמחה, אלא אני מחפש יצירות שאין מכריעות בעניין.

אני מסתכל על עצמי היום במראה ויודע שאני יכול לכתוב שירים גם כשלא עצובים. אפשר לחיות את החיים בזמן שמחה וגם למצוא מקום לכתיבה.אפשר לכתוב את המציאות לצד הפחד, את התנועה והזמן לצד ההרהור , ואת התחושה האינסופית שאולי , רק אולי משהו כאן לא אמיתי, לצד הוודאות ההכרחית, שזה לא באמת משנה, כי בסופו של דבר מדובר בחיים. אם תתלה באילנות גבוהים, אפשר לכתוב ולשיר "לפעמים אני מאושר" בלי לטעון בציניות שזו רק אשליה.

נקודה אחרונה, אני כותב כי אני נהנה לכתוב, כי זה מה שאני עושה הכי טוב בחיי. אם הייתי מוותר על זה רק בגלל שאני מרגיש טוב, הייתי עושה שהוא מבחינתי אסור ונותן לזה להשפיע על חיי בצורה לא נכונה. אם זה מה שאני טוב בו, אמצא את הדרך לשלב אותו גם כשטוב לי. איך אוכל לתעד את זה ולהאמין בזה אם לא אוכל לכתוב, מה הטעם בשירים שנכתבים רק כשרע? גם בטוב יש מקום לשירים, אפילו אם העבר משאיר אחריו סימן שאלה. 

תגיד לי מי אתה ואגיד לך מי שירך

את הפוסט הנוכחי, אפתח בסיפור קצת אחר, לפני כמה שנים ראיתי פרק בסדרה "הבית הלבן" היה שם קטע בו  האחד מהיועצים של הנשיא הדמוקרטי לא הבין כיצד איש קונגרס הומוסקסואל יכול להשתייך למפלגה הרפובליקאית. התשובה של הקונגרסמן היתה, העובדה שאני הומוסקסואל איננה מגדירה אותי, בהגדרות שלי אני רפובליקאי. 

למה אני כותב את זה? כי הרבה פעמים עולה בי תהייה, האם ההגדרות שלנו , הן האופן בו החיים הגדירו לנו מי אנחנו (דת, לאום, מין, נטייה מינית) או הגדרות שאספנו במהלך החיים (דעות פוליטיות), צריכות להכתיב את מה שאנחנו עושים ואת הדרך שאנחנו עושים את זה, אם ניקח למשל את התחום עליו אנחנו מדברים, האם זה אמור להשפיע על הכתיבה שלנו. האם זה אומר שאנחנו גם צריכים לכתוב על זה, או שאנחנו יכולים לברוח מזה. 

ישנן לא מעט דוגמאות כיצד אנשים כתבו על ההגדרות שלהם את עצמם, למרות שבחלק מהמקרים זה לקח זמן עד שזה יצא , לא תמיד היה באופן מלא, ובחלק מהמקרים זה עם השאיר ריח של זיוף,. הדוגמאות הטובות לאופן בו הגדרות הכתיבו טקסטים הן במקרים של עברי לידר וקורין אלאל אחרי שיצאו מהארון, הם לא פחדו לומר מי הם, להוביל את ההגדרה שלהם אל הבמה ולכתוב מתוכה. לעומתם יש אמנים שגם אם הם יצאו מהארון בראיונות שונים או סרטים, עדיין הם בוחרים שלא לכתוב על זה ומבחינתם אולי, לא להפוך את ההגדרה שלהם לחזות הכל. דוגמאות אחרות באות מעולמות אחרים, אפשר לראות את זה בצורות שונות בטקסטים של קובי אוז שלא מפחד לשיר על  מוצאו (בניגוד אגב ,לכל האמנים הים תיכוניים שבורחים מזה), אמני ראפ (לדוגמא , פאבליק אנאמי, טופאק) שלקחו את הגדרת הצבע שלהם ולא חששו לשיר עליו, זמרות שלקחו את הנשיות שלהן ולא פחדו לבטא אותה על הבמה, אם תרצו אפילו יהודה  פוליקר באלבומו "אפר ואבק" לא חשש להוציא להגדיר את עצמו כדור שני לשואה , באחד האלבומים החשובים ביותר במוזיקה הישראלית. 

בעיניי, כפי שאתם בווודאי כבר יודעים , הדוגמא הטובה ביותר לאופן שבו אדם לקח את ההגדרה של מיהו וכתב עליה בצורה הישירה והאמינה ביותר,  היא גבריאל בלחסן, שלא חשש לכתוב על המחלה שלו. הוא לא ברח ממנה ולא ניסה להגדיר את עצמו אחרת. הוא גם לא המציא לעצמו הגדרות חדשות. 

לעומתם,  אפשר למצוא שורה של אמנים שמאוד חוששים לעמוד מאחורי ההגדרות שלהם עצמם, אלה מגדירים את עצמם אחרת או נמנעים מכל הגדרה. שתי דוגמאות לכך הן נשים שמפחדות לשיר מעמדה של כוח, אני אסתכן ואומר שהשיר חגיגה של שרית חדד הוא דוגמא טובה לכך (אלא אם מדובר באירוניה מצידה...) בין היתר מופיע שם הביטוי "אומרים שבעל זה אושר" דבר שספק אם אישה פמיניסטית תגיד את זה במאה ה-21. דוגמא אחרת היא של זמרים שבראיונות מודים שההגדרה הפוליטית שלהם היא שמאל והם נגד הכיבוש, אך לעולם הם לא יתבטאו כך בשירים שלהם.  לפני מספר שנים במסגרת לימודיי עשיתי עבודה שחקר את השפעת הסכסוך הישראלי-פלשתיני על המוזיקה הישראלית ושירי המחאה. את העבודה פתחתי בכך שבעצרת למען השלום שבסופה נרצח רה"מ יצחק רבין, השתתפו מספר אמנים מועט ביותר וכמעט אף אחד מהם לא היה  מהשורה הראשונה. לעומת זאת בעצרת הזיכרון שבוע לאחר מכן, כבר השתתפו כל האמנים הגדולים בישראל.  אחת המסקנות שעלתה בזמן העבודה היא, שיש מעט מאוד שירי מחאה נגד הכיבוש ורוב מי ששר אותם,  חדל לעשות זאת אחרי שיר אחד... 

אני בדעה שלבני אדם יש כמה הגדרות, תגיות איתן הוא הולך ועליו להתגאות בכך. אין זו בושה לשיר על דעות פוליטיות, נטיות מיניות, מחלות, ילדות קשה ועוד. בסופו של דבר זו מטרתה של אומנות.  לכתוב על מי שאתה ומה שאתה. לא לפחד להציף דברים, כי בסופו של דבר כמה אפשר לכתוב על ההוא שאוהב את ההיא?

איך מגיעים לכל יצירה מכל יצירה

לפני כמה שבועות סיפרתי כאן על פרויקט מילות חיפוש , פרויקט שנועד לעזור לגולשים באתר למצוא יצירות בצורה פשוטה וקלה דרך ביטויים שונים שמופיעים ביצירות השונות, שירים וסיפורים. מלבד העובדה שהפרויקט מאפשר למצוא יצירות בקלות, יש לו מטרה נוספת וזה ליצור מעגלים של קשרים בין היצירות השונות. 

לפני שאסביר כיצד זה עובד וכיצד עובדים מעגלים נוספים בין קשרים, אני רוצה להסביר נקודה שקשורה לקידום אתרים, נקודה מקצועית. אחת הדרכים של גוגל לבדוק את האיכות של האתרים היא לבחון כמה קישורים פנימיים יש באתר ובאיזו צורה. כלומר, האם העמודים באתר מקשרים ביניהם והאם יש היררכיה ברורה של קישורים ביניהם. זו הסיבה שתמצאו בעמוד מסוים קישור לעמוד מסוים אבל לא תמצאו קישור מאותו לעמוד שקישר אליו.  ככל שיש יותר קישורים פנימיים וככל שההיררכיה באתר ברורה ונכונה, אז האתר יותר איכותי. 

ועכשיו לעניינו. 

באתר שלי יש כמה מעגלים של קישורים, אני מסביר זאת על מנת שכל גולש שנכנס לאתר ידע בדיוק לאן הוא יכול להגיע מאיזה עמוד וכיצד. אם תרצו, זה מורה נבוכים לאתר. אעשה זאת בצורה פשוטה וברורה. בפוסט הבא אני מבטיח לחזור ולכתוב על כתיבה ולא על פרטים טכניים. 

הצורה הפשוטה ביותר לתאר את מעגלי הקישורים היא לפשט את התהליך לשלוש מעגלים נפרדים. 

מעגל ראשון, קישורים ראשיים. בכל האתר יש סרגל בחלקו העליון והתחתון שמפנה לעמוד ראשי באתר, כך אפשר להגיע מעמוד שירים לעמוד ביוגרפיה בקליק אחד. 

המעגל השני, הוא מעגל תת פנימי. תנסו לתאר זאת כך, אם היה מדובר בעסק, אז העמוד הראשי שתיארתי קודם לכן הוא הבעלים, הקישורים בו הם מנהלי מחלקות, המעגל השני מתייחס למנהלי תחומים. בעמוד שירים מדובר על אותיות, חודשים ורשימה מלאה. בעמוד יצירות מהמכונה מדובר על אותיות ורשימה מלאה, בעמוד סיפורים אני מדבר על אותיות (בעתיד זה יכלול גם רשימה מלאה). אתם בטח שואלים , לאן העלמתי את השירים, סיפורים ויצירות מהמכונה שנמצאים בעמוד הראשי, באותו מצב כמו אותיות, חודשים ורשימה מלאה? 

כאן אני מגיע למעגל השלישי, מעגל העובדים. החיילים הפשוטים. בלעדיהם כל העסק היה קורס אבל וכמו עובדים טובים הם נותנים את כל מה שהם יכולים ומעבר לכך. למעגל זה אני משייך את השירים, סיפורים, יצירות מהמכונה ותגיות. הערת אגב, השירים , והיצירות שנמצאות בעמוד הראשי הם המובחרים שביניהם וכל חודש מתחלפים, אבל עדיין הם עובדים ולא מנהלי מחלקות או מנהלי תחומים. לגבי הטענה שמילות החיפוש נמצאות באותה סיטואציה כמו היצירות, ובכן אנחנו מדברים על מחלקה מיוחדת ולכן הם מופיעים כך. 

מה עושים העובדים מבחינת קישורים? ובכן, הם המקשרים העיקריים. בכל יצירה, לא משנה שיר, סיפור או יצירת מהמכונה (ולמעשה גם פוסטים בבלוג למרות שבצורה מעט שונה של קישור מתוך הטקסט ולא באופן חיצוני), יש קישורים הן לעמוד הראשי, הן לאות של היצירה (במקרה של שירים גם לעמוד חודשים), הם מקושרים למילות החיפוש וכן לעמוד תגיות ראשי.  בצורה כזו ניתן להגיע מיצירה מסוימת, נגיד שיר,  דרך מילת חיפוש ליצירה אחרת שהיא סיפור, או דרך קליק לעמוד האות של היצירה, אל יצירות אחרות מאותה אות. 

אגב, מילות חיפוש מקשרות, הן לעמוד ראשי (שירים, סיפורים, יצירות מהמכונה, ביוגרפיה, חדשות, בלוג), הן ליצירות (בהן המילים מופיעות) ולמילות חיפוש שמופיעות ביצירות בהן מופיעה המילים. לכן באופן תיאורטי דרך מילות חיפוש ניתן להגיע לכל היצירות כמעט בלי להגיע בכלל לעמודים הראשיים באתר.

לסיכום, אני רוצה להראות בקצרה את הדרך שניתן לעבור באתר. אני אעשה את זה בעזרת סימני הפרדה שאחד מוביל לשני כמו חץ, תסלחו לי אם זה לא מסוגנן מספיק. 

עמוד ראשי ß שירים עמוד מרכזי ß שיר ß תגית 1 ß סיפור ß אות של סיפור ß סיפור 2 ß תגית 2 ß יצירה מהמכונה ß תגית 3 ß שיר 2 ß חודש של השיר ß שיר 3 ß תגית 4 ß בלוג ß שיר 4 (קישור פנימי) ß חודש של השיר 2 ß חודש הבא ß שיר 5 ß תגית 5 ß ביוגרפיה. 

אני מניח שהבנתם את הרעיון... אז תבואו לעשות את הסיבוב באתר.

על תמונות וכתיבה

באתר שלי,  נכון לתחילת אוקטובר, יש למעלה מ-100 תמונות. את רובן אני צילמתי (אם זכור לי טוב רק תמונה אחת באתר אני לא צילמתי), באמצעות מכשיר פלאפון. חלק מהתמונות מציגות חפצים, נופים, אנשים, מקומות וגם יצירות אומנות (בעיקר של בת זוגתי).  התמונות עברו תהליך פילטור לפני פרסום, ואפשר לראות שהן לא צולמו כפי שהן מופיעות באתר.

בתחילת הדרך הופיעו באתר תמונות רק בעמודים הראשיים, שירים, יצירות מהמכונה וסיפורים. במהלך הזמן האתר שודרג ואז עמודים נוספים קיבלו תמונות, היום בכל עמוד מרכזי, רשימת יצירות מלאה ובעמודים החיפוש (אותיות וחודשים) יש תמונות. מה שהקפיץ את כמות התמונות פי 2 לפחות. כל תמונה מקושרת ליצירה מסוימת ולכן היא נושאת את השם שלה. 

עכשיו לשאלות החשובות, כיצד אני בוחר איזו תמונה לפרסם באתר , למה ועם איזה פילטר אני משתמש. לפני שאענה על השאלות אציין שגם תהליך פרסום התמונות עבר שינוי. בתחילת הדרך כל התמונות היו שחור לבן מתוך מחשבה שכך התמונות יציגו בצורה נכונה יותר את רוח האתר. היום מופיעות באתר תמונות צבעוניות.

אני בוחר לצלם כל מה שנראה לי מעניין ושונה. זה יכול להיות פסנתר בלב תל אביב, גל בים, קבוצה של סלעים או כתובת גרפיטי מעניינת. מאז שהאתר עלה לאוויר, אני מודה שאני מסתובב ברחובות עם עין יותר פקוחה והפלאפון מוכן לצילום. עבור המביטים מהצד , זה בטח נראה מוזר לראות מישהו מצלם רצפה, אבל אני יודע שיש לזה מטרה, בסוף בתמונה תופיע באתר. 

התמונות מבקשות להעביר את רוח האתר, רוח השירים. חוסר שלמות, לכלוך, כתם. הפילטור של התמונות בצבעים דהויים, עם זה של נעלי מרטנס כמו בעמוד הראשי של שירים או תמונות חודש יוני, מבקשות להשלים עם חוסר השלמות, אין כאן זוהר נוצץ, אין כאן רצון להציג עולם מבריק. השירים לא כאלה ולכן גם התמונות לא יכולות להיות כאלה. הרצון שלי הוא ליצור תחושה של חורבן וסוף, ואם אני מצליח להעביר את זה בתמונות, אני שמח.

אתן כמה דוגמאות של קבוצות תמונות כדי להסביר על מה אני מדבר. הקבוצה הראשונה אליה אתייחס היא של תמונות נהר. תמונות אלו צולמו ברובן , במהלך טיול שערכתי בפארק הירקון. התמונות מופיעות בעמודי שירים, ויצירות מהמכונה. התמונות באות להציג את הנהר כפי שאני רואה אותו, מתפתל ומטהר, מקום להתחבא בו, לצלול לתוכו ולהיעלם, שם ילדים משחקים, שם יש סירות ששטות לאורכו ולרוחבו. בחירת הצבעים הדהויה של הנהר וסביבו, באים להראות את הישנות שבנהר, חוסר הברק שלו, הספק והאימה.  

קבוצה שנייה של תמונות היא של חפצים שונים, דוגמא קישוט גיטרה שמופיע בעמוד שירים חודש יולי, שם גם מופיעה תמונה של פסל חייל קטן, משקפת שמופיעה בעמוד שירים נ', או טלפון ישן שמופיעה ביצירות מהמכונה אות א'. הרעיון הוא להציג את החפצים שנראים ברורים לכל, בצורה שונה. להוציא אותן מהקונטקסט, ולהציג אותן באור אחר. הרי מה לבובה של חייל ולשירים? או לטלפון ישן וליצירה שכתבתי לפני יותר מעשר שנים ועוד לקרוא לה "אלך כשתלכי"? אין קשר. הניסיון הוא להוציא אותן מהקונטקסט שלהן ולהציג אותן בצורה אחרת. שוב באמצעות פילטר מתאים, בדרך כלל כהה יותר, לעיתים שחור לבן ולעיתים דהוי. 

אפשר למצוא עוד שתי קבוצות של תמונות באתר. הראשונה היא של מאכלים. במקום לעלות תמונות של אוכל לאינסטגרם, אני מעלה אותן לאתר. אחרי שהן עוברות תהליך של פילטור, הן מקבלות משמעות שונה. מי שלא מאמין שיכנס לעמוד שירים חודש יולי ויראה אם הוא מצליח לזהות איזה מאכל מוצג שם. לעיתים זה ברור , כמו בעמוד שירים חודש ספטמבר, עם התמונה של המולים ולעיתים התמונה של האוכל יכולה לבטא דברים שונים.

קבוצה אחרונה של תמונות שמוצגת באתר היא של חלקי גוף. בעיקר פנים. גם כאן, בדומה לתמונות מאכלים, נועדו התמונות להציג מראה אחר. אף אחד לא יכול לדעת שהתמונה בעמוד שירים אות ג', היא בעצם של זקן (שלי למעשה) ולא איזה קשקוש שמישהו צייר.

לסיכומו של דבר, זה היופי, בצילום כמו בכתיבה, לקחת את המובן מאליו , לשחק איתו, ולהפוך אותו למשהו לא ברור שגורם לצופה או לקורא לחשוב מה זה, לחשוב שהוא יודע, ואז לגלות שהוא טעה.

על כתיבה מתכוננת

בפוסט של שבוע שעבר כתבתי על כתיבה אימפולסיבית, כזאת שנוצרת ברגע אחד, יושבים מול המסך, שופכים את המילים והנה לנו שיר. ציינתי שכתיבה של שירים בצורה כזו מגיעה מהבטן, היא שולפת מתוכנו את כל הזעם והכאב, ולא מפספסת שום נקודה. 

בפוסט הנוכחי, אעסוק בסוג השני של כתיבה, כתיבה מתוכננת, כתיבה שמגיעה מהראש או לכל הפחות משתפת אותו ביצירה. למי שלא קרא את הפוסט משבוע שעבר, ולפני שהוא ייגש לעשות זאת הנה הסבר קצר על כתיבה מתוכננת כפי שאני רואה אותה. מדובר בכתיבה שנוצרת ממשפטים שנכתבים בלי קשר ביניהם, מתוך רגע בחיים, חוויה או מחשבה. אחרי שנוצרים כמה משפטים, אני מתיישב ליד המקלדת וכותב את כל המשפטים , מחבר אותן בעזרת משפטים נוספים, עורך ומשנה את המשפטים המקוריים כך שיתאימו לרוח של השיר כפי שאני מעוניין להראות אותה. לבסוף כאשר יש שיר שלם, אני חוזר לתחילתו ומתחיל לערוך אותו על מנת שאוכל לפרסם אותו כטקסט שלם. 

כתיבה מתוכננת מתחשבת בטקסט שמולה ומחשבת איך אמורים לצאת המשפטים. היא בודקת חזרות, אלגוריות, מטאפורות ומושגים אחרים מעולם הספרות. המטרה שלה היא לגרום להבין את השיר, אם לא בקריאה ראשונה אז בשנייה או שלישית, לעיתים תוך במאמץ מחשבתי. להבדיל מכתיבה אימפולסיבית, יש כאן רעיון מסוים איך השיר אמור להיראות ומה הוא אמור להציג. בכתיבה אימפולסיבית יש רצון להוציא הכל החוצה. אם ההייתי מבקש צריך לעמוד על אחד ההבדלים בין שני סוגי הכתיבות בכל הקשור לרצון הזה, להוציא הכל החוצה, אז הייתי אומר שבכתיבה מתוכננת מדובר ברצון להוציא כאבים, סיוטים, טראומות שמבעבעים מתחת לפני השטח וצצים באותו רגע. לעומת זאת בכתיבה מתוכננת מדובר על מחשבה שנוצרת , ייתכן כתוצאה מסיוט או כאב אבל עדיין היא נוצרת ברגע מסוים בהווה, והמילים שמוציאות אותה החוצה נבנות בתהליך איטי ומסודר. זה נכון גם אם מדובר בשיר שנכתב מתוך מחשבה שאין בה שום קשר לטראומה , סיוט או כאב. 

יש לי לא מעט דוגמאות לכתיבה מתכוננת, אבל אני בוחר להתמקד בשירים מהתקופה האחרונה, גם בגלל שיותר קל לי לזכור אותם וגם בגלל שאין טעם לחזור יותר מדי לאחור. דוגמא אחת היא "מילים קצובות", השיר נכתב בזמן שקראתי את הביוגרפיה שכתבה סילבי מונס על לאונרד כהן (מומלץ מאוד), מחשבות שעלו בי בזמן הקריאה, הפכו למשפטים שכתבתי בזמן הקריאה. אחרי שהיו לי יותר מעשרה משפטים (אפשר לשים לב שמדובר בשיר מאוד ארוך יחסית), התיישבתי מול המסך והתחלתי לחבר אותם , הוספתי להם בתים , מחקתי , ערכתי ונוצר שיר. הרעיון היה לבטא את הרצון שלנו בחופש, דרך מילים, שירים, אפילו דרך ריקוד. כשידעתי שזה הרעיון, המילים שנוספו, עלו וירדו, נותבו למימוש הרעיון הזה. 

דוגמא אחרת, הוא השיר "הזדמנות שנייה" , הפעם זה היה קשור לצפייה בסדרת מתחת (הסמויה), שעסקה בסמים, שחיתות וכדומה. כשציפיתי בסדרה, שאלתי את עצמי מדי פרק, מה גורם לבן אדם לחשוב שמה שהחברה מגדירה כפשע הוא דווקא דבר טוב, ומתי אנחנו זכאים להזדמנות שנייה. כאן המשפטים שכתבתי בזמן הצפייה היו יכולים בקלות להישמע כמו המנון, דבר שלא פעם אני חרד ממנו, מצד שני כשאני כותב על אנשים שמחפשים הזדמנות שנייה לא יכולתי להתחמק מזה, לא לגמרי לפחות. המחשבה על בריחה, ייסורים, פרחים שנבלו. 

דוגמא אחרונה הוא השיר "דרך ימיי חיי הקצרים". השיר נכתב תחילה בשורות בודדות בזמן שביקרתי בחולון , עיר הולדתי, ועברתי בגינה ציבורית בה נהגנו לבלות בימי התיכון, ובחדר נעוריי בבית הוריי. תיארתי תחילה את המפגשים ולאחר מכן את התחושה. השיר נכתב תוך כדי הליכה בפועל, אך את תהליך הבנייה והעריכה עשיתי כבר מול המחשב. 

לפני שאסיים אני רוצה לציין, ששני סגנונות הכתיבה אהובים עלי ואין אחד טוב מהשני, לכל אחד יש גם חסרונות רבים, בכתיבה אימפולסיבית נוצרים לא פעם משפטים ילדותיים ומלאי חרטה, בכתיבה מתכוננת נוצרים לא פעם משפטים מלאי פאתוס מיותר. ובכל זאת, אלו סגנונות הכתיבה שיש לנו, וזה לא מעט.

על כתיבה אימפולסיבית

בין מגוון הדרכים בעזרתן אוכל לחלק את שיריי לקטגוריות שונות, אחת מהדרכים תהיה שירים שנכתבו באופן יצרי, אימפולסיבי, יצירה של רגע אל מול שירים מתוכננים, כאלה שנכתבו תוך מתן דגש על בתים, משפטים, המשכיות וקשר בין החלקים השונים שלהם.

בפוסט זה אני רוצה להסביר על ההבדל בין שתי צורות הכתיבה ולפרט על כתיבה יצרית. בפוסט הבא אשים דגש על שירים מתכוננים. אגב, התוצאה בוודאי נראית שונה אך לדעתי, במלוא הצניעות, האיכות איננה נפגמת בכתיבה כזו או אחרת.

אתחיל בהסבר על כתיבה מתוכננת למרות שההתייחסות אליה באופן נרחב תהיה בפוסט הבא. כתיבה מתכוננת זו כתיבה שנוצרת בעזרת יצירה של משפטים חלקיים או בתים בטיוטה, בטרם הם עוברים למסך הלבן, בדרך כלל הטיוטה נכתבת בזמן נסיעה, הליכה , צפייה בסרט ואפילו קריאת ספר. אני כותב כמה משפטים שעולים לי בראש, לאחר מכן מעתיק אותם למסך הלבן, שם אני מחבר את כולם, מוסיף משפטים ובתים, מוחק את מה שלא מתאים, מתקן את מה שדרוש תיקון ולבסוף עורך את השיר, ורק אז מפרסם אותו כיצירה שלמה.

כתיבה אימפולסיבית, יצרית, נכתב ברגע מסוים, מתוך תחושה, הרגשה, מצב רוח. כמו חצים שנזרקים אל המטרה, אני כותב משפט אחרי משפט. אם תרצו זה כמו לכתוב מכתב מלא אשמה, רגש, כעס, כאב או כל דבר אחר שחווים באותו רגע, בלי לחשוב על התוצאות מה המילים והמשפטים יכולים לעשות למי שיקרא אותם. מצד אחד זה אימפולסיבי, מצד שני מלא כוח ותעוזה. אגב , זה שהשיר לא מתוכנן לא אומר שהוא יהיה כתוב בצורה לא תקנית או ילדותית. האיכות נשמרת.

אם אצטרך להציג דוגמא קלאסית מצידי לכתיבה אימפולסיבית, אבחר בשיר "קרב מוחות מול אלוהים". רקע קצר, השיר נכתב בתקופה בה הייתי בדיכאון ובהשפעת השיר ""כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן, שבלי להכיר את הנסיבות והדרך בה הוא נכתב אני יכול להעריך שהוא נכתב באופן דומה, בלי תכנון מוקדם. ככה לפחות הוא נשמע ונקרא, מכאן הכוח והאמינות שלו.

את השיר "קרב מוחות", כתבתי כאשר הצבתי לעצמי למטרה להעמיד את אלוהים וצבא מאמיניו מולי ולהוכיח שאני לא החוטא. השיר נכתב במהירות, כל משפט שעלה בראשי הגיע לדף, תוך שאני שומר שלא יגיע אליו קללות או ניבולי פה, אלא רק כעס וכאב טהורים. אם יורשה לי לומר, מכאן נובעת איכותו. הוא לא מבקש להוכיח את אלוהים בצורה ילדותית בנוסח "אני לא מאמין בך ואתה חתיכת המצאה מטומטמת" אלא ממקום בו אני מבקש להוכיח אותו ואת מאמיניו על חטאיהם. הוא נבנה לאט תוך כדי כתיבה בלי הפסקה, בלי לחזור אחורה, אין פזמון ואין שמירה על כללי כתיבת שירים מוכרים. 

דוגמא נוספת הוא השיר "אין שידור חוזר". שיר שנכתב גם באותם ימים. השיר לכאורה נראה כמו רשימת מכולת שעשיתי לעצמי כתזכורת למה שעברתי. אך לא, השיר נשלף משפט אחרי משפט תוך כדי כתיבה בשביל לפרק את רשימת המלאי של פרק ארוך בחיי. בלי מטאפורות, בלי סיפורים צדדיים, ואין בו גם משפטים מתוחכמים שנועדו לגרום לאנשים להרהר בשאלה "למה הוא התכוון". אני מניח שהמשפטים הפשוטים כפי שנכתבו ובפרט משפט הסיום "אין שידור חוזר", הם מספיק חזקים כדי לגרום לקורא להרהר בסיטואציה שמוצגת לפניו.

לא במקרה השירים שציינתי נכתבו בתקופה ספציפית בחיי. אומנם באותה תקופה נכתבו גם שירים מתכוננים (לדוגמא "לספר לילד"), אך רוב השירים על המצב או שירים שהתייחסו למה שהוביל למצב, נכתבו באופן לא מתכונן, יצרי, תנועה מהירה של משפטים, היד כתבה מה שהראש ראה, והיא כתבה את זה מהר בלי להביט לאחור ובלי לערוך דבר. זו היתה תקופה שהיה הרבה רצון לכתוב, היה הרבה מה לכתוב, וכמו בכל צורת התבטאות אחרת, הזעם והכעס השתחררו לחופשי ולא עצרו בשביל לבדוק איך לצאת החוצה ומה לעשות עם עצמם בחוץ.

אני מזמין אתכם לקרוא במאמר הבא על כתיבה מתוכננת.

הגיע הזמן לכתוב

כשיוצא שיר חדש זה תמיד מעורר התרגשות, העבודה עליו גורמת להתרגשות בפני עצמה, גם אם התוצאה לא יוצאת בהכרח כמו שמצפים. בחצי מהמקרים ואולי אף יותר, השיר לא יוצא כמו שמצפים ממנו לצאת. 

אני בדרך כלל כותב שירים בשני מצבים, מצב ראשון, יושב מול המסך ומתחיל לכתוב מילים עד שיוצא שיר. לרוב יש לי משפט אחד או שניים ומשם אני ממשיך בתקווה שהם יצליחו למשוך אחריהם 5-6 בתים שלמים, של 4-5 משפטים. המצב השני, אני כותב בפלאפון שורות , לעיתים בלי שום קשר ביניהן וכשאני מגיע הביתה אני מחבר את המשפטים באמצעות מילים או משפטים אחרים. שוב, בתקווה שהמשפטים שכתבתי בפלאפון ואלו שהצטרפו אליהם מאוחר יותר יצליחו להחזיק שיר שלם של 5-6 בתים. כשזה מצליח, התחושה היא טובה. כך היה למשל בשיר "חוזר אל העיר" ובעוד עשרות שירים אחרים. 

ניק קייב פעם אמר בראיון, שהוא מגיע למשרד שלו בשמונה ויוצא בחמש. אחרי זה הוא לא כותב יותר. שמעתי שיש לא מעט אמנים כאלה, בעיקר אמנים מבוססים. צעירים כנראה רעבים יותר אז הם יכולים לקום גם באמצע הלילה בשביל לכתוב. זה לא קרה לי, למרות שלא פעם לפני שאני הולך לישון, כשאני שוכב במיטה, אני מצליח למצוא משפט אחד או שניים, כותב אותם בפלאפון ומקווה שבבוקר עוד אזכור למה התכוונתי. המצבים הכי גרועים זה שבאמצע הלילה עולה משפט ואני מתעצל לקום ולכתוב אותו, לך תיזכר בבוקר על מה חשבת באמצע הלילה. סיינפלד עשה מזה פרק שלם. זה לא פחות מעצבן להתעורר בבוקר ולא לזכור למה התכוונת כשכתבת את המשפט ההוא. משפט יפה אבל לך תוכיח מה הוא אומר. 

לא במקרה חלק גדול מהשירים שלי כוללים רכבות ואוטובוסים. חלק גדול מהשירים נכתבים בעת נסיעה, מכאן אני רוצה להודות לממציאי הפלאפון ולגאונים שהתקינו בו אפשרות לכתוב תזכורות לעצמך. פעם הייתי צריך לשלוח לעצמי SMS. היום הכל שמור בתזכורות ואפילו בקבצי וורד מוכנים. זה בהנחה ויש לי מספיק כוח לכתוב שיר שלם בנסיעה. המכשיר גם עוזר כשאני צופה בסרטים , סדרות טלוויזיה או קורא בספרים,  למשל את השיר "מה את מגלה" כתבתי בזמן קריאת ביוגרפיה של לאונרד כהן. קריאה וצפייה בחיים של אחרים, אמיתיים ודמיוניים, מספקת השראה ולעיתים אף יוצא מזה שיר מוצלח.  

אני מנסה לכתוב כל יום, גם מתוך מחשבה שאם אכתוב שיר גרוע זה עדיף על לא לכתוב בכלל. ימים של שירים גרועים לא שונים במהותם מימים של שירים טובים, הפחד שהשירים הטובים לא יבואו כבר לא קיים. פעם הייתי חרד מזה, היום אני יודע ששירים טובים יכולים לבוא, גם אחרי מאה שירים גרועים. הם פשוט מחכים לרגע הנכון, לתמונה ברורה יותר. 

אז כותב שירים, ולפעמים יש ימים שהם לא יוצאים. רק משפטים, אז חוזר אל שירים ישנים. מנסה לשחזר את התחושה והמחשבה, בתקווה לכתוב בצורה דומה. זה לא חייב להופיע בשום מקום וזה יכול להתפרסם בכל אתר, מה זה משנה אם זה שיר טוב? רגעים הרי חוזרים בחיים, פעם כשאנחנו ילדים ופעם כשאנחנו מבוגרים. זו כמו נסיעה באוטובוס, אותו קו, אותו מושב, אותה דרך, אבל הפנים שאנחנו רואים והקולות שאנחנו שומעים משתנים. אז גם השיר יוצא קצת אחרת. 

מה התחושה ששיר טוב יוצא? כמו יום טוב בעבודה. אולי ניק קייב צודק כשהוא הולך למשרד , עובד שמונה עד חמש וחוזר הביתה. מצד שני, יש מי שלוקח את העבודה איתו לכל מקום, בכל שעה.

כל חשיפה היא עירום?

יש הטוענים שאומנות נועדה לחשוף את עצמנו, מי שטוען כך סבור שאומנות שאיננה חושפת את יוצרה היא אוננות. מנגד יש מי שסבור שעצם החשיפה היא פורנוגרפיה שנועדה למכור את האומנות. שאלת החשיפה תמיד הטרידה אותי, ואני מודה שעברתי מצד אחד אל הצד השני, וכחוזר בתשובה, אני קרוב מאוד לקיצוניות בצד החדש שלי.  

כדי להתמודד עם השאלה הזאת, אני חייב לומר שיש שתי זוויות בחשיפה שצריכות להילקח בחשבון. הראשונה, לא משנה באיזו סיטואציה מדובר, סביר להניח שלא היינו בה לבד, לכן עולה השאלה האם מותר לנו, בשם האומנות שלנו, לחשוף את מי שהיה איתנו, גם בלי שהוא ירצה בכך? הזווית השנייה, היה האופן בה אנחנו מסתכלים על הסיטואציה בעת שאנחנו כותבים עליה. סביר להניח שהיצירה נעשית מנקודת מבט שונה מזו שהיינו בה בעת שעברנו אותה. על הקהל לדעת זאת. 

עד לפני כמה שנים כמעט ולא כתבתי על עצמי. אם כתבתי זה בעיקר היה מרחוק, כמו הייתי נקודה באופק , תיארתי את התחושה הכללית שרווחה סביבה. לעולם לא התקרבתי, לא העזתי לכתוב עליה דבר. נקודת משבר אישית שקרתה לי בשנת 2010, שינתה הכל. אז הבנתי שאני משקר לעצמי כשאינני כותב על מה שעובר עלי באופן ישיר, בכך אני משקר גם לכל מי שקורא את שיריי. זו נקודת הזכות הראשונה שעומדת לזכות החשיפה. אנחנו יכולים להסתתר מאחורי מילים ומשפטים אבל בסוף אנחנו מתגלים ואז מה, נגיד שזה לא אנחנו? שיש שתי דמויות? שתי פרסונות? השקר כאן גדול מההגנה על עצמנו באי החשיפה.  זכותו של הקהל לדעת מי היוצר ומה עובר עליו. 

כאשר התחלתי לכתוב על עצמי, ובאותה תקופה כתבתי הרבה ואם יורשה לי לומר, זו היתה התקופה בה כתבתי את הטקסטים הטובים ביותר שלי, הוצאתי החוצה את כל מה שהיה לי, מטענים של שלושים שנה כמעט, ובאופן מפתיע ואולי לא, הם גילו לי מטענים חדשים ותובנות כבדות משקל. 

כאן אני מגיע לנקודה שבוודאי נדוש כבר לעסוק בה אבל היא נכונה תמיד. כתיבה טובה מגיעה כשרע לך. כתבתי על זה באחד הפוסטים הראשונים שלי, כשאתה שמח תשמח אל תכתוב תחיה את השמחה שלך, תכתוב כשרע לך. אז הכל יוצא, ברור, טהור, חלק, מה שתרצו. כאן יש את הצד השני של המטבע, או השלישי, כבר הפסקתי לספור, כדי שהכתיבה בזמן סבל תהיה טובה, צריך להיחשף, להתפשט, לקחת סכין ולחתוך בעור הדק מול כולם עד שהדם והעצמות יוצאים החוצה. 

בפוסט מלפני שבועיים כתבתי שבזמן התיכון עברתי תקופה קשה של אשפוזים וניתוחים , אך במקום לכתוב על כך, כתבתי טקסטים על אהבה (את הטקסטים ניתן לקרוא בעמוד יצירות מהמכונה באתר). אז תמכתי בגישה  שאסור להיחשף, גישה ילדותית שטוענת שאיש לא אמור לדעת מה אני עובר (פסיכולוג בגרוש שאנחנו כל כך אוהבים יטען שזה מפלטו של האדם שעובר טיפולים רפואיים, הרצון להידמות לכל אחד אחר)

זו היתה טעות, ראשית, כי באותה תקופה עברתי המון דברים ובמקום לכתוב על כך כתבתי על דברים אחרים שבכלל לא היו קשורים אלי, אסקפיזם של נער בן 15-16. איש לא ידע מה עברתי באמת. שנית, אי הכתיבה ואי החשיפה מנעה ממני התמודדות נכונה עם המצב. גם היום אינני יודע מה בדיוק עברתי, כי לא תיעדתי את זה, במובן האישי אין לי ספק שמה שעברתי בשנים מאוחרות יותר, נבע בין היתר בגלל שלא התמודדתי אז עם המצב ורק עסקתי בשאלה ההיפותטית למה היא לא באה. אז במילים אחרות, בתקופות רעות תכתוב על עצמך, אחרת אתה מבזבז תקופה טובה לכתיבה על כלום.

יש מחיר מסוים לטקסטים חושפניים , אני לא מדבר על המחיר שאתה מוצא את עצמך ערום ביצירה שלך (אני לפחות נהנה מכך שאיש לא מכיר אותי, מניח שעבור יוצרים מוכרים זה יותר קשה) אלא בעיקר המחיר של התמודדות עם מי שאתה ומה שעשית. ובכן, זה המחיר שכולנו משלמים על היותנו בני אדם, לא? לפחות למי שיוצר יש את הזכות להציג את זה בצורה אומנותית...

מי שרוצה לקרוא טקסטים חושפניים מוזמן לקרוא את "אין שידור חוזר", ואת "קרב מוחות מול אלוהים".

למה לי פוליטיקה עכשיו

לפני מספר שבועות שאלה אותי אהובתי, למה אני לא כותבים שירים פוליטיים. היא כמו כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי דעות פוליטיות מגובשות מוצקות כמעט בכל נושא. יש לי דעה ברורה על דת (נגד) על נישואים חד מיניים (בעד), על הכיבוש (נגד) ועל חופש האזרח (בעד). אז למה אני לא כותב על זה שירים? 

אפתח בהגנה על עצמי כי בכל זאת ההתקפה הטובה ביותר היא ההגנה. אני כן כותב שירים שמציגים עמדות מסוימות. שירים כמו "הידיים שמשחררות אותנו לחופשי" או "התשלום האחרון" הם בעיניי שירים בעלי עמדה ברורה. הם כאלה כי זו היתה כוונתי ולמזלי גם הצלחתי להציג אותה בצורה רהוטה. מלבדם יש שירים נוספים שפה ושם כוללים עמדות בנושאים שונים, אפילו שיר ישן כמו "אל תחפשי את בוקובסקי" מציג עמדה מסוימת על התרבות בת ימנו, וגם שיר כמו "קרב מוחותמול אלוהים" הוא כזה . מלבדם, אפשר למצוא שירים נוספים בהם יש משפטים בודדים או בתים שלמים שמציגים נושא ומבקרים אותו. בשביל לכתוב שיר עם עמדה וביקורת, לא חייבים לכתוב על הכיבוש או על דת. מבחינתי משפט שמבקר ילדות בנות 12 שמבקשות להיות נשים או לתאר עיר שהפכה להיות קניון גדול, זו גם ביקורת חברתית ראויה. 

אך האמת היא שאינני יודע לכתוב שירים פוליטיים וחברתיים. אינני שלום חנוך ולצערי אינני כותב כמו עמיר לב. אני יכול להתבטא בנושאים כאלה במאמר או בפוסט בפייסבוק אבל קשה לי להפוך אותם לשיר. יותר קל לכתוב שיר על זוגיות או על בני אדם מאשר שיר על המצב החברתי. 

יש בוודאי מי שתוהה, למה בכלל אחשוב על זה, הרי אמן צריך להיות אמן ולא פעיל פוליטי או תעמולן. ובכן, אני כן מאמין שאמן צריך ליצור יצירות פוליטיות ואם לא הוא בוודאי צריך לומר את אשר על ליבו על המצב. הגישה הטוקבקיסטית לפיה "מי הוא בכלל האמן שיגיד מה צריך להיות, מה הוא מבין בכלל" זו גישה שאיננה מתאימה למי שמאמין שחופש הביטוי הוא הדבר היקר ביותר שיש לאדם. לא משנה אם יש לו אותו כי הוא חי תחת משטר דמוקרטי או אם הוא נלחם על החופש הזה, כי הוא חי במשטר שאוסר עליו להתבטא בחופשיות. ראשית, אמן הוא אזרח וכמו כל אזרח עליו למלא את חובתו האזרחית ולנצל את חופש הביטוי כדי למחות. שנית, מעצם היותו אמן, עליו לעורר תהודה , לשקף מציאות ולהציג גם הצדדים הבזויים שלה במטרה להילחם נגדם. גם אם המחיר הוא להפסיד קהל. 

אומנות היא איננה רק בידור, אומנות משקפת מציאות בדרכים שונות ועל אמן להשתמש בכח הזה. כל מי שחושב שלא כך הדבר, צריך לשאול אותו האם תנועת זכויות האזרח שפעלה בשנות השישים היתה מצליחה אלמלא אמנים היו עוזרים לה, האם הקהילה ההומו-לסבית היתה מצליחה להגיע להישגים אלמלא אמנים מהקהילה ומחוץ לה היו מרימים את קולם, ובמקום אחר, האם גרמניה של שנות השלושים היתה נראית אחרת במידה והאמנים הגרמנים היו עושים מעשה נגד היטלר והמפלגה הנאצית ולא נכנעים לה מסיבות כלכליות ואחרות. 

לפני מספר שבועות טענתי ששירים לא משפיעים, הבאתי לדוגמא את "תנו צ'אנס לשלום" של ג'ון לנון. אני עדיין חושב כך. שום שיר לא שינה מציאות, שום סרט לא גרם לעולם להתעורר בוקר אחד ולהחליט להשתנות. יונתן גפן מגדולי האמנים בישראל אמר פעם על הדור שלו, שהם חשבו לשנות את העולם אבל העולם לא רצה להשתנות. ובכן זה נכון. אבל זה לא אומר שעלינו לא לכתוב שירים בעלי עמדה פוליטית, חברתית. השירים מעלים דברים על השולחן, נותנים תקווה לאנשים, וברמת הפרט הם כן יכולים לשנות. אם יש מנהיג אחד שקם בבוקר והחליט לעשות מעשה , אפילו קטן, בגלל טקסט שקרא, שיר ששמע או סרט שראה, הרי שהאמן עשה את שלו. 

אז למה אני לא כותב שירים כאלה? כמו שאמרתי אני לא מספיק טוב בשביל זה. מה שבטוח, המציאות דורשת את זה. למזלי ולצערי, המציאות הנוכחית תישאר כפי שהיא מספיק זמן, אז יש לי עוד זמן להשתפר. 

עוד שירים פוליטיים ולא, ניתן למצוא כאן

אכזבה מאוחרת

גיל 16-17, 1996, אחרי רצח רבין מעט לפני הבחירות, עברתי ניתוח ואישפוז של יותר משבוע בבית חולים אשר אחריו הייתי מושבת חלקית וביליתי לא מעט בבית.  על מנת להקל על שהותי, קנו לי הוריי מכונת כתיבה ישנה. אין לי תמונה שלה (באותם ימים לא היה פייסבוק ואינסטגרם, אז לא היה נהוג לצלם כל דבר), אני זוכר שהיא היתה ירוקה דהויה, בתוך מזוודה שחורה. 

עד אז הייתי כותב במחברות ובדפדפות. הייתי כותב ושומר. לימים זרקתי כמעט את כל מה שכתבתי. הרוב לא היה ראוי למאכל אדם ובטח לא לקריאה. את מה שכתבתי במכונת הכתיבה כן שמרתי. הרגשתי שלטקסטים האלה יש יותר ערך ואמירה יותר ברורה מאשר למה שכתבתי בנייר רגיל. זו לא רק הפוזיציה של כתיבה במכונת כתיבה, אלא באופן כללי , כל מה שאני כותב במקלדת, אם זו מקלדת של מכונת כתיבה, מחשב או אפילו פלאפון, יוצא לי הרבה יותר ממוקד, ברור וספרותי מאשר מה שאני כותב על נייר, שגם כך לא ממש ברור לי, בגלל כתב לא עדין שיש לי, בלשון המעטה. 

בימים אלו אני מעלה את הטקסטים ממכונת הכתיבה לאתר שלי, כמעט כל יום אני מקליד את הטקסטים למחשב ומעלה 4 טקסטים. משנה מעט מאוד מהטקסט המקורי, בעיקר מסיבות של שגיאות כתיב או משפטים לא ברורים. בכל פעם שאני מקליד את הטקסט ומעלה אותם, אני מגלה אותם מחדש, אחרי שנים בהן לא קראתי ולא התייחסתי אליהם כלל. אינני מתרגש, יש טקסטים הרבה יותר חדשים שלי שגורמים לי להתרגש  (לדוגמא הטקסטים "אין שידור חוזר" או "התחיל דיכאון נגמר" שלא מופיע אצלי באתר אלא בבמה חדשה), מה שכן הם גורמים לי להרגיש דברים אחרים בעיקר תהייה ואכזבה. 

התהייה היא על מה חשבתי כשכתבתי אותם. מאיפה לקחתי את אותם משפטים אז והחלטתי להפוך אותם לסיפור, מה בדיוק הוביל אותי לכתוב את אותם דברים אז. זה לא המרחק של 20 שנה מהטקסטים שגורמים לי להרגיש את התהייה, זו התחושה שהנער שכתב את הטקסטים, תקע דגלים באדמה ונעלם. אומנם פה ושם נשארו עקבות, יש דמיון מסוים לטקסטים מהשנים האחרונות, אבל לא ברור לי מה ניסיתי לומר אז ולמה כתבתי את זה. למה בחרתי לכתוב על אנשים מבוגרים, מלך המוות או שירי אהבה בצורה שכתבתי. מה הוביל אותי לכך.

כאן אני מגיע לאכזבה. האכזבה מעצמי. באותם ימים עברתי את אחת התקופות המשפיעות בחיי, ללא ספק תקופה שעד היום משפיעה עלי ברבדים שונים, מן הסתם לא ידעתי את זה אז, אבל לא הייתי צריך להיות גאון גדול כדי להבין את זה, ובכל זאת העדפתי להדחיק את זה, לדלג על פני זה ולכתוב על דברים אחרים. פה ושם יש ביטויים, אזכורים, אך הטקסטים לא עוסקים במי שהייתי בגדול, אלא הם התעסקו בדברים אחרים לגמרי. זו כבר לא תהייה למה זה ככה, אלא בעיקר אכזבה שכך בחרתי לנהוג. 

יהיו שיטענו שזה בכוונה, וזה מובן מאליו, אבל היום ברור לי שזו היתה טעות. טקסטים כמו שכתבתי אז, יכולתי לכתוב בכל תקופה בחיי, לפני ואחרי, אבל טקסטים כמו שיכולתי לכתוב באותה תקופה בגלל הנסיבות, לא בטוח שהייתי מסוגל ומוכן לכתוב, היתה לי הזדמנות ופספסתי. סביר להניח שמאותן סיבות שבגללן לא כתבתי טקסטים דומים גם בתקופות מאוחרות יותר, אלא רק בגיל שלושים. 

אני חוזר אל הטקסטים ההם, בידיעה ברורה שאינני מכיר ואינני זוכר עוד את מי שכתב אותם ויוצא מהם באכזבה, עבור מי שקורא אותם בעמוד יצירות מהמכונה באתר, זו פגישה ראשונה עם הטקסטים, בלי שהוא ידע על מה ולמה, הוא מקבל אותם כלוח חלק. עכשיו גם הוא יודע, שהוא רשאי להתאכזב מהם. 

ובכל זאת... אתם מוזמנים להיכנס ולקרוא. 

הטקסט הוא מה שחשוב

לפני שהתחלתי לבנות לעצמי אתר אינטרנט שישמש אותי לפרסום טקסטים שלי וגם אחרי שהוא עלה לאוויר והתחלתי לתפעל אותו מדי יום, עלתה ונשארה בי השאלה, את מי זה בכלל מעניין? למה שאנשים בכלל ייכנסו לאתר , מדוע  טקסטים של אדם לא מוכר, בטח לא חשוב, צריכים לזכות למקום של כבוד כמו אתר משלהם. 

אפתח ואומר שאינני חושב שאני חשוב. אני לא רואה את עצמי כמשורר , התואר הזה גדול עלי בעשרות מידות, ייתכן שיום אחד אזכה לתואר הזה בכבוד, אולי אפילו אסכים לקרוא לעצמי כך, בינתיים אני מסתפק בתואר הפשוט של כותב. כרגע אני לא משורר. לטוב ולרע. בעיקר, כי אני פשוט לא עומד במקום הזה כרגע. 

ובכל זאת כן חשבתי ואני עדיין חושב שהטקסטים שכתבתי ועודני כותב זכאים להופיע באתר אינטרנט. מן הסתם, אחרת לא הייתי מקים אתר ועובד עליו שעות רבות. ההסבר שלי הוא פשוט. טקסטים צריכים להתפרסם, אחרת אין להם מקום. האדם שכותב אותם פחות חשוב, הוא חשוב, אני לא אומר שלא, הרי שאנחנו ניגשים לקרוא טקסט, חשוב לנו לדעת מי כתב אותו, מה הביא אותו לכתוב אותו, למה הוא כתב כך ולא אחרת, הפרופיל שלו אומר לא מעט על הטקסט. אבל מה שחשוב זה הטקסט. המילים, המשפטים, מה שיש במילים, מה הן מציעות ומציגות לנו. 

אם טקסט נשאר במגירה, הוא מאבד משהו מערכו בעיניי. זה לא שהוא פחות טוב או פחות חשוב, בוודאי שלא כל טקסט שמוצג עונה באמת להגדרות כאלה. אך אם טקסט נשאר במגירה ואיש לא יודע ממנו, הוא בבחינת לא אמרת –לא עשית. זה לא עצם הפרסום והחשיפה כמו עצם הידיעה שהצגת משהו לעולם, נתת משהו משלך וחשפת אותו בפני כולם. 

אני מאמין בחשיפה, עד גבול מסוים כן, אבל אני מאמין בה. כי ברגע שהטקסט יוצא לחלל האוויר, הוא זוכה למשמעויות שונות, עיניים בצבעים ובגוונים מגוונים עוברים וקוראים אותו, מכאן יוצאת המחשבה מה בדיוק אומר הטקסט. ומטקסט פשוט שנכתב בזמן , במקום ובאירוע מסוים, הוא הופך מגוון יותר, מקבל חיים משל עצמו. זה כבר לא קשור ליוצר, זה אך ורק של הטקסט. 

אם נחזור רגע לנושא בו התחלתי, ברור לי שאני לא אדם חשוב, ברור לי גם שמי שקורא את שיריי בטח תוהה , למה לעזאזל אני חושב כך, הרי אם לא הייתי חושב ככה לא הייתי מקים אתר. נתחיל מזה, שלשמחתי אינני כותב טוקבקים, אני כותב טקסטים, מכאן החשיבות שלהם. לטוב ולרע. יכול להיות שיאהבו את זה, יכול להיות שלא, ייתכן ואגרום למישהו להזדהות ואולי מעבר לכך, אולי גם לא. בסך הכל מציג נקודה, שריטה קלה לא מעבר לזה.

נמשיך בזה שאנחנו מוקפים טקסטים, חשובים יותר וחשובים פחות, לכל טקסט יש את המקום שלו, אם כל אחד יחכה שהוא ירגיש חשוב או שאחרים יגידו לו שהוא חשוב, נמצא את עצמנו בלי טקסטים ובלי יוצרים שיכתבו אותם. האינטרנט לא יהיה אינטרנט וחופש הביטוי יאבד מהמשמעות האמיתית שלו. נסיים בזה, שאני לא חשוב, זה הטקסט שחשוב.  

מה אתם חושבים? הטקסט חשוב, הכותב חשוב, כל הטקסטים ראויים לפרסום או שאנחנו צריכים לחשוב פעמיים לפני שאנחנו מפרסמים טקסטים באתרים שונים ועוד משלנו.

כאן תוכלו לקרוא טקסטים שונים שלי, בין היתר  שירים , סיפורים ועוד.

האם לשירים יש השפעה על חיינו

אנשים רבים שואלים את עצמם, האם שירים משנים משהו, האם יש להם השפעה על חיינו, על עולמנו. הרבה אנשים, בעיקר כותבים אני מניח, אוהבים לחשוב שקיימת השפעה כזאת. אני לא אחד מהם. 

ייתכן ואני יורה עכשיו ברגליים שלי ובגב של אחרים, אך אני פשוט לא מאמין בזה. לא מאמין שלשירים יש השפעה מלבד על הפרט שכותב אותם , ואולי על הפרט שקורא אותם. אך על חברה שלמה שמורכבת מפרטים , יש לשירים השפעה מועטה. 

כשאנשים טוענים שיש לשירים השפעה על החברה, אני אוהב לתת את הדוגמא של ג'ון לנון כהוכחה לכך שאין זה כך. לנון כתב ב-69 את "תנו צ'אנס לשלום" מאז נתנו יותר צ'אנס למלחמות מאשר לשלום. זה כולל גם מנהיגים שאוהבים את לנון או נהנים לצטט את השיר הזה מעל כל במה. 

ההסבר לכך ולעובדה ששירים אחרים הם נטולי השפעה סביבתית על חיינו כחברה הוא, שהמציאות, לצערנו, גדולה מכל שיר. פוליטיקה, כלכלה, דת, אינטרסים, אגו, גדולים מכל שיר שפרט מסוים כתב וחלק מהחברה מקשיבים לו ואפילו מצליחים להפנים את המשמעות שלו. 

אז נכון, יש שירים ואמנים שהצליחו לאחד חברה, ואפילו סימלו תקופה של שינוי. רק לאחרונה נחשפנו לסיפור של רודריגז, הסונג-רייטר האמריקאי הנשכח שהיה גיבור הלבנים בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד נגד המשטר הגזעני. אך האם מישהו חושב שבגללו או בגלל שיריו ,המשטר הגזעני נפל? שיריו כנראה היו פסקול של הלבנים באותה תקופה, אך אי אפשר לחשוב שהוא גרם לנפילת המשטר או לחילופין, שבלעדיו זה לא היה קורה. זה היה קורה, פשוט עם פסקול אחר. 

אני כן חושב שלשירים יש השפעה על חיינו, כפרטים. אני מוכן להעיד שיש לא מעט שירים שהשפיעו עלי בצורות מסוימות, בתקופות שונות בחיים. שירים שגרמו לי להסתכל אחרת על החיים, על אהבה, היחס לעצמי ולסביבה, ממסד וכדומה. באופן אישי הם גם השפיעו על הדרך בה אני כותב או מסתכל על כתיבה. משלמה ארצי, דרך שלום חנוך, עמיר לב, גבריאל בלחסן, אהוד בנאי, ברי, דילן, וכמובן ספרינגסטין, ששיריו משפיעים עלי גם היום. אני רוצה לקוות , למרות שאינני מאמין בזה, שמישהו הושפע גם משיר מסוים שאני כתבתי. אך כאן זה נגמר. לא חברנו ביחד כל מעריצי כתיבתו של שלום חנוך ושינינו את יחס המוסדות הדתיים במדינה, אפילו שירי האהבה של לאונרד כהן לא גרמו לגברים לשנות את גישתם לנשים שלהם. מספיק לצפות במהדורת חדשות אחת כדי להבין שזה לא קרה. 

אינני מבקש להסיר כאן אחריות מהכותבים או מהשיר, למרות שגם על שאלת האחריות ניתן להתווכח, ונעשה את זה. אני בסך הכל בא מהמציאות ואליה אני חוזר. מי שקורא שיר או מאזין לו, עושה את זה במשך חמש דקות , בהנחה והוא חוזר אליו שוב ושוב אז מצטבר לו זמן האזנה יפה. בינינו, החיים נמשכים קצת יותר משיר שנשמע פעם אחת או כמה פעמים. המציאות חזקה מהשיר ומהמשמעות שאנחנו מעניקים ומושכים ממנו, היא נמשכת גם אחרי שאנחנו עוברים לשיר הבא. עם כל הכבוד לכל אמן ולכל שיר , תלוש המשכורת אנחנו מקבלים כל חודש, צו המילואים שמזמין אותו להתאמן לקראת המלחמה הבאה, ונורמות חברתיות איתן אנחנו חיים, חיים מכל אחד מהם. לצערנו. 

ובכל זאת לא נפסיק לקרוא שירים, אז מזמין אתכם לעמוד השירים שלי