כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון
‏הצגת רשומות עם תוויות ילדות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ילדות. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 3 בדצמבר 2016

חוזר אל מי שהייתי

לפעמים אני חוזר אל מי שהייתי
מתבונן במראה ומחכה שמשהו בי ישתנה
אולי משהו יסטה מן המסלול
במקום להגיע לכאן, אגיח במקום אחר

תמונות ילדות חוזרות וצפות
אני יכול לזהות את עצמי מרחוק
גשם חזק יורד ומכסה את הרחוב
אני נשאר בבית, שואל מתי אני יכול לברוח מפה

זוכר צעקות, זוכר אופניים
זוכר את עצמי ממציא משחקים בסלון הבית
ומדי פעם בורח לצד, שוכח שכל זה באמת קיים
כי החיים נמשכים במקום אחר, בזמן עבר

והתחושה עדיין מפעם
לא מסוגלת להשתנות
עוטף את עצמי בקולות של ילד
אף אחד לא מבין, איך זה שאי אפשר לצאת מהסרט

לא חוזר יותר לאחור, אל קירות חלקים ותמונות של אומנות חסרת טעם
מסדרונות בלי דלתות, ואנשים עם מסכות
ככה אני זוכר את ילדותי
ככה אני בונה את חיי, בין השבילים הארוכים

אי אפשר כל החיים להתפרק
אז אני כותב שירים ומנסה לחדד
טעויות של רגע, הבהרות של שנייה
אני לא מוכן להיות זה ששוכב בלי תזוזה

זוכר את ילדותי, אופניים, גן משחקים
זוכר את בגרותי, מסדרון ארוך, חדרים עם מספרים
ומשם הכל מתחבר, פעם אל הקצה הטוב ופעם לעזאזל
גשם חזק יורד, אני עומד בצד ומתבונן


 שיר על ילדותי, בגרותי ומה שביניהם 

יום שבת, 4 באפריל 2015

הסרט הרץ על הזמר המת

מהסרט הרץ יכולנו לשמוע את הקול של הזמר המת
על רקע של תמונות מעיירה לא מוכרת
כאן שום דבר לא זז
לא הצלחנו לחזור לאחור, לא התקדמנו לשום מקום קדימה

ברקע ניסינו להיזכר בשירים של הזמר המת
עטיפות של תקליטים הבהבו לנו בעיניים
זכרנו איך הוא חי, זכרנו איך הוא מת
ובין לבין, זכרנו שלא נגענו בו אף פעם

הרבה זמן לא הסתכלנו על הילדות שלנו
היא עדיין מחכה לנו שם
בפנים חתומות, בכריכה רכה
גם כשמשהו בתוכנו מת מזמן

הנה אנחנו חוזרים לסיבוב נוסף
מהסרט הרץ יכולנו לשמוע את הקול של הזמר המת
המראיין שאל אותו על אהבה
והוא התאבד בשתיקה

התחלנו למלמל לעצמנו כל מיני מחשבות מקריות
אהבה, צבא, רחמים אבודים
רצינו לדעת שזה אמיתי
אבל משהו כאן מתקרב ומשהו אחר נשרף

הזמר המת חי בתוכנו זה מכבר
הילדות שלנו עדיין מחכה שנגיע אליה
אנחנו כאן מחזירים זיכרונות קדומים
כשנחזור נבין, כמה קרובים היינו לדברים 



השיר נכתב אחרי צפייה בסרט על קורט קורביין, ומתוך ערימת זיכרונות על שנות התשעים

יום שלישי, 3 בפברואר 2015

איש עם כלב

איש עם כלב מסתובב בשכונה
מביט על השמיים, גשם חזק עומד לרדת
כך אמרו החזאים
ואז יהיה יותר חשוך, לא נוכל ללכת

אין יותר קולות של ילדות רק בועות אוויר
מתפוצצות בידיים שלנו , רחוק מהגוף שלנו   
ועל כל מה שנעשה תמיד נדמיין ,
שזה הדבר האחרון שלנו

הייתי רוצה להאזין למוזיקה ולכתוב את המילים
בלי להרגיש חרדה
קצף לא יצא לי מהפה
אוכל להמשיך הלאה

איש עם כלב מסתובב בשכונה , מביט בו ונרגע
הכל אותו דבר גם אצלנו
בסוף נהיה כמו הזוגות שמתעוררים בבוקר
בשביל לחתוך בבשר בלי פחד

עטוף במעיל שקניתי בשביל להרגיש מיוחד
מחכה לגשם שירד ולחשכה הגדולה
לא מוכן שייכנס שום דבר
חושב, עוד מעט הכל נגמר, מתחילים מחדש

מביט על האיש עם הכלב שמסתובב בשכונה
חושב עלינו, כמה הרבה יש לנו במעט וכמה מעט יש כאן
אנחנו תמיד מוצאים את הדבר הנכון לומר
חותכים בבשר בלי פחד, מאזינים למוזיקה בלי חרדה 



האיש זה אני או מישהו אחר, עדיין לא החלטתי באמת מי אני רוצה להיות 

יום שלישי, 27 בינואר 2015

תכף ארבעים, תכף משבר

אתה משוטט במחוזות ילדותך
בתים שלווים
שלא נפלו קורבן
לכרזות וחלומות

אתה מביט בילדים שחולפים
אחד מהם שלך
אחד מהם כמוך

במגרש איפה שהיית משחק
והנערה שלך היתה מעודדת אותך
בנו עכשיו גן משחקים לילדים

אתה נזכר איך ימי הגשם כאן
גרמו לך להסתתר
בחדרי מדרגות חשוכים

אתה מדליק סיגריה
והנעליים שלך עושות צורות בחול
איש לא מכיר אותך
אתה יכול לרוץ מהר
איש לא יבחין בך

אתה עומד מתחת לסככה
מביט בנשים הצעירות המסיעות עגלות עם תינוקות
בגיל עשרים חלמת מה אתה הולך להיות
דיברת על העולם הגדול, הרים, גבעות

עכשיו בגיל ארבעים
תכף משבר
הילדים לבושים צבעים לא מוכרים

האישה קוראת ספרים
על אהבות אחרות
ואתה שואל את עצמך
לאן נעלמו עשרים שנה,
מה יכולת להיות, ומה עכשיו?

תכף גשם
ואתה כמו אז
רץ מהר לחדר המדרגות

עכשיו אתה לבד שם
הילדים רצים לכיוונים שונים
כמו אחרי הפצצה

אחרי שנים
אתה מגלה
שנעלמו כול העקבות

החשש לא מתפוגג ממך
גם לא הצורך
לדעת איפה כול דבר מונח היום

אתה מלטף את הקרחת
הבטן, מוחזקת ערובה בתוך החולצה השחורה
מרחוק אפשר לראות שני נשים מביטות עלייך
ומדברות בקול

ראשך נוטף גשם
ואתה שואל אם ככה
נראה חלום שלא התגשם

אתה יוצא משם, מוכן להיאבק על הכול
מביט בגדרות הרחוקות של התיכון
בפינה שלך ושל כול החברים
איפה שהייתם יושבים ומעשנים

יושבת עכשיו בחורה צעירה
מסדרת ילדים קטנים בשורה אחת
אתה שומע ברקע
קולות מאז
והגשם נפסק

בגיל עשרים רצית להשיג את הכול
לכול מי שרק רצה לשמוע
אמרת, שאתה יכול לעשות את הכול
תכף ארבעים, תכף משבר

אתה חוזר למכונית
זורק את הבדל לרצפה,
בדירה שגרת נדלק האור
והגבר צועק על האישה

בדירה מעל ילד קטן יוצא למרפסת,
מתיישב על הרצפה הקרה
אתה מביט בהם,
תכף ארבעים
תכף משבר

יכלת להיות הכול אתה אומר לעצמך
לאן כול זה נעלם? למה זה תמיד הולך?
אתה נכנס למכונית
מביט מן החלון
השביל שצעדת קודם נראה רחוק

אתה מתניע, מתחיל לנסוע
ובטייפ אתה שומע
את השיר שלך ושל הנערה שלך
רקדתם אז, עם מי אתה רוקד היום?



שיר משנת 2002, הייתי אז בן 23 וחשבתי על משבר גיל 40

יום שבת, 8 בנובמבר 2014

לירון תמם - מי אני, מה אני...

אחרי למעלה משנה בה אני מפרסם בבלוג הזה שירים וסיפורים דרכם אני מספר על עצמי, אני רוצה לספר לכם מעט על עצמי, דברים חשובים יותר וחשובים פחות שאולי תרצו, ויש מצב שגם לא, לדעת עלי.  אני רוצה לקוות שאין ברעיון הזה שיגעון גדלות או משהו כזה.

אז הנה מי שאני, מה שאני. בקצרה. 

נולדתי בחולון בשנת 1979, הבן הקטן במשפחת תמם, יש לי שתי אחיות, אחת וטרינרית , השנייה דוקטור לפיזיקה. אבי היה חשמלאי ואמי עקרת בית שעובדת כיום בעיתון. מגיל צעיר אהבתי והתעניינתי במוזיקה, ספרים, קולנוע , ספורט ואקטואליה. מצד אחד הייתי ילד רחוב ,רוכב על אופניים ומשחק כדורגל וכדורסל, מצד שני הייתי קורא ספרים בלי הפסקה, ולא הפסקתי להאזין למוסיקה. מגיל צעיר אהבתי רוק על כל גווניו ובשלב מאוחר יותר התחברתי גם לסגנונות נוספים כמו ג'אז, בלוז ואחרים.

בין לבין כפי שאולי למדתם להכיר משיריי וסיפוריי עברתי שורה ארוכה של ניתוחים וטיפולים שונים כתוצאה מתסמונת איתה נולדתי, תסמונת קרוזון (מוזמנים לחפש עליה בגוגל). אני לא יכול לומר שהיתה לי ילדות מיוחדת יותר מדי, לא מהסוג שכותבים עליה בעיתונים, מלבד הניתוחים וכן הלאה, אני מניח שהילדות שהיתה דומה לזו של רוב הילדים , לימודים, משחקים בחוץ, משחקים בפנים, שוטטות, יציאות בשישי ועם הזמן התחלנו ללכת להופעות , פאבים, בנות, סיגריות, כל מה שעושים בגיל הנעורים.

אם הייתי צריך לבחור אירועים שהשפיעו על חיי אז אין ספק, ששניהם קרו בזמן התיכון.  הראשון בשנת 94, ניתוח  שעברתי בגיל 15 הסתבך ומשפיע עלי ברבדים שונים עד היום. האירוע השני היה רצח רבין.  אז הבנתי שכל מה שחשבתי והאמנתי בו, פשוט לא נכון. מאז שהכרתי את עצמי וזה לא השתנה עד היום, הייתי בעל דעות שמאלניות, ליברל, אתאיסט ומאמין גדול בדמוקרטיה וחופש. לצערי, חלק גדול מהערכים האלה נעלמים או נמצאים בתהליך התפוגגות מהציבוריות הישראלית. 

את שירותי הצבאי העברתי בחיל החימוש בתור גדרן, לאחר מכן נסעתי להודו, עוד אירוע ששינה במובנים רבים את המחשבה שלי על החיים, בעיקר על הפנטזיה הגדולה של מסעות ובריחה. לאחר נסיעתי השנייה למזרח , התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון מדעי המדינה, לאחר מכן התחלתי תואר שני דיפלומטיה אך עזבתי כעבור שנה. לימים חזרתי להשלים תואר שני בפתרון סכסוכים וגישור וכיום אני לומד תואר שני נוסף במדיניות ומיניהל ציבורי. יש לי עדיין לחלום לשנות משהו איפשהו. בין לבין עבדתי והייתי כותב במסגרות של עיתונות אזרחית.

במהלך תקופה זו עבדתי ואני עובד כעורך תוכן באינטרנט, ובנוסף יש לי אתר משלי בו אני מפרסם שירים חדשים ושירים ישנים שכתבתי במשך השנים. מאחר וכבר כתבתי על זה בעבר רק אומר שאני כותב מגיל 10, בתחילה הייתי כותב שירים, לימים התחלתי גם לכתוב סיפורים. התחלתי לפרסם את שיריי באינטרנט בשנת 2000, ובשנת 2013 החלטתי להקים אתר משלי, לשמחתי האתר תופס תאוצה ולאט לאט צובר קהל.
לשמחתי שיריי מתגלגלים בין מספר אמנים כרגע, בתקווה שיצא מזה משהו בעתיד. אני מאמין גדול בתהליך, ואין לי ספק שהתהליך הזה הוא רק בתחילתו. 

לפני מספר חודשים, בחג שבועות האחרון, התחתנתי עם אהבת חיי חגית, אותה הכרתי לפני שלוש שנים, אנחנו מתגוררים בכפר סבא ביחד עם הכלבה שלנו אמה ומאמינים שיום אחד יבוא השינוי הגדול ואנחנו נהיה חלק ממנו.

בפוסטים הבאים אספר יותר על עצמי, על אהבותיי ועל כתיבתי


יהיו שלום 

יום שבת, 17 במאי 2014

כל מקום

עם מזוודה אחת  ומשקפי שמש כהות
עומדת מול לוח הטיסות, לוח חיים מהבהב באדום
מסמנת מקומות במבטים
לאן עכשיו ואיפה הכל התחיל

אני פוגש אותה באמצע החיים
בלי מילים לא יכול להגדיר את הזמנים
הילדות מתחככת בזיכרונות
יום אחד הם יפריעו לדבר האמיתי לקרות

אני פוגש אותה באמצע החיים
בדרך למקום אחר והיא נשארת במקום
געגועים נטמנים במקומות סודיים
אי אפשר להגיע לכל מקום

אנחנו מפחדים
ואת בכל מקום עכשיו
אולי בשדה התעופה
אולי בבית עם הילדה

אוספת מקומות בעיניים
איפה זה התחיל ואיפה זה ייגמר
הידיים שלי יודעות כבר מה לכתוב
ואצלך המזוודה מוכנה והנהג מחכה

אני זוכר תשובות קצרות
שאלות שאין להן הסבר
עייפות עמומה
ולוח טיסות מהבהב , לוח חיים באדום  

אני פוגש אותה באמצע החיים
בדרך למקום אחר והיא נשארת במקום
געגועים נטמנים במקומות סודיים
אי אפשר להגיע לכל מקום


מפגש אחד , הרבה נסיעות, ומחשבות ארוכות 

יום שבת, 22 בפברואר 2014

ספר פתוח

נסענו לחפש מקום
רציתי שתהיי מאושרת
מכל הדברים שעברנו
עכשיו אנחנו מתקרבים

בבית השארנו ספרים פתוחים
כשנחזור , נשב ונקרא
אולי נבין, מה אנחנו בעצם אומרים
את שוב תספרי לי על חלומות ילדות


לא סיפרתי לך איך אתמול ברכבת
הקשבתי לשיחות של אחרים ולא הרגשתי דבר
רואה את הידיים אוחזות בהגה
לא רועד, לא מפחד יותר לסטות בכוונה
אולי זה כבר לא אומר שום דבר

נסענו לחפש מקום
אנשים הציעו הרבה
בראש שלי, החלומות עדיין מהדהדים כבד
יכולנו להתרסק , להשאיר קצת דם
אבל את העדפת לעשות את זה ישר


זוכר תמונות ממקומות אחרים
ימים טובים שמתקפלים לשניים
ואחר כך חוזרים אלינו בלילות עמוסים
את עמדת בצד , ניסית להרגיש
רציתי שתהיי מאושרת


נסענו לחפש מקום
רשימות מלאות, כללים ברורים
ברכבת בדרך חזרה חשבתי
איך השתנינו ואז חזרנו להיות אנשים
אולי זה כבר לא אומר שום דבר


יש כללים ברורים במשחק
שניים כותבים , אחר כך משחקים
אחרים מריעים מהצד
אני לא מנסה להחליף צדדים
רק רוצה שתהיי מאושרת



נוסעים לחפש מקום שיתאים לכולם, ואני בסך הכל רוצה שתהיי מאושרת 

יום שישי, 29 בנובמבר 2013

הפסקול של ילדותנו הפסיק לנגן

יש אמנים שעצם נוכחותם בחיינו מסמלת משהו שהוא גדול מסך האומנות שלהם, זה נכון אם הם ואומנותם נמצאים שם כל הזמן וזה נכון אם הם נוכחים נפקדים בחיינו, פה שיר, שם שיר, היצירה שלהם היא חלק בלתי נפרד מחיינו אבל היא הרבה יותר מזה.

אני כותב את זה על רקע מותו של אריק איינשטין והצער הרב שזה גרם לנו. אבל אני לא אדבר על האיש וגם לא היצירה שלנו, אלא על משהו הרבה יותר אישי שמקשר בין יצירותיו, מותו והתחושה הפנימית איתה אני מסתובב מאז לכתו. אני מדבר על הזמן, או יותר נכון על הזקנה.

בני שלושים ומעלה שגדלו על אריק, אריק של כמו גדולים , הייתי פעם ילד, כבלים, ואת ימי נעוריהם העבירו בהאזנה ללא הפסקה לשבלול, פלסטלינה, בצפייה במציצים, וידעו להכיר כל שיר של אריק, משירי החלונות הגבוהים ועד גיטרה וכינור עם שלום במוסקט, חשו השבוע שאחד האמנים הבולטים ששרו את פסקול חייהם עזב אותנו, אך לא רק הוא עזב, אלא תקופה שלמה. כמו באה בפעם האחרונה, להגיד שלום, תודה , ולהמשיך הלאה. ילדות שמה.

עזבו ארץ ישראל היפה שכולם מתגעגעים אליה ואולי מעולם לא היתה, עזבו בן אדם צנוע ברמות שלא יתואר , מצחיק בטירוף ואמן ברמה משלו, עזבו גם יצירות מופת הרי הן ימשיכו להתנגן הרבה אחרי שגם אנחנו נחזיר ציוד. זה משהו אישי ועמוק יותר, משהו שמסמל את הימים בהם הרשנו לעצמנו להישאר במיטה ולא לקום, הימים שהרשנו לעצמנו לקום בבוקר בשבת לתחושה שלא קיימת בשום מקום אחר, תחושה שכמו ביקשה לומר  כאן יש ביטחון, כאן אתם מוגנים. אז נכון, הדור שלי סיים צבא, חלקו עשה אותו במארבים אי שם במקום הכי רחוק מתחושת ביטחון או משהו שמזכיר חווית ילדות, חלקנו נשואים עם ילדים, אבל עכשיו כשאריק מת , הילדות באה לומר, זהו נגמר, השריד האחרון נעלם.


לא אשקר , מותו של אריק העציב אותי באופן שכמעט אף פעם לא הרגשתי כשמת אדם שהיה רחוק ממני אבל זה בגלל שהוא היה כל כך קרוב. אני אשכרה בכיתי, כי זה היה פסקול שאיפה שהוא בראשי חשבתי שלעולם לא יפסיק לנגן. עכשיו הוא חדל. אני אחזור עוד לאלבומים הישנים, לשירים שליוו אותי בימי שבת בבוקר , או בערבים אחרי העבודה, אחזור לכבלים ולהייתי פעם ילד, אחזור גם למציצים , בוודאי אזכור דיאלוג אחד או שניים. אבל זה נגמר. הילדות נגמרה . כל פסקול שמתנגן או יתנגן עכשיו מיועד לתקופה אחרת, לזמן אחר.