גם כשמרגישים טוב כותבים

בפוסט הראשון שלי באתר טענתי שאדם שטוב לו, לא יכול לכתוב.הוא לא צריך לכתוב. תכתוב כשרע לך, כשטוב לך תחייה. זה מה שכתבתי. זו מנטרה שהאמנתי בה במשך שנים רבות והבאתי אותה אל הכתב בפוסט אחד שביטא גם שירים רבים שכתבתי.

אחרי שפרסמתי את הפוסט, אדם קרוב טען בפניי שאני טועה בעמדתי. גם אנשים שטוב להם יכולים לכתוב ואפילו יפה, לא חייבים לסבול , לא חייבים לשקוע במרה שחורה בשביל לכתוב. הדמות של המשורר המיוסר היא רומנטית ונכתבת נפלא בספרים אבל הדמות לא חייבת להיות חלק מהמציאות בשביל להוציא מאיתנו מוזה, להיפך מוטב להיות מאושר ולכתוב מאשר להתייסר ולכתוב. זו בהנחה ואתם מאמינים שניתן להיות מאושרים.

אני מודה , בשבועות האחרונים אני מתלבט בשאלה האם צדק אותו אדם. האם גם כשמרגישים טוב אפשר לכתוב שירים ועוד יפים? נכון שהיצירות הגדולות נכתבו כשהיוצרים שלהן היו במצבים לא קלים וסביר להניח שלא רקדו מאושר ( גירושים קשים, מחלה, דיכאון, אובדן, מוות ועוד), כולן נכתבו בימים בהם השמש זרחה אבל ספק אם הציפורים צייצו להם.

אני מתלבט בשאלה הזאת, כי בתקופה האחרונה אני מרגיש טוב. זנחתי את הייסורים ואולי זו היתה רק דמות שאחזה בהן כל עוד לא היתה לה משהו לאחוז בו, הפסקתי להיות עצוב אחרי שעברתי תהליך גמילה ארוך, ואפילו הפסקתי לחטוא בכאבים. אז נכון נשארו ספקות ותהיות אבל כן , אני מרגיש טוב. אבל אני האישי, זה לא הנקודה כאן, טוב לא בדיוק, אני הכותב זה הנקודה. אני עדיין כותב, ומרבית שיריי אומנם אינם אופטימיים אך מצד שני הם גם לא פאסימיים כמו בעבר. שיר כמו טבעת מדבר על דמות והמסכה שזרקתי מעצמי ועל ההחלטה שקיבלתי, שיר כמו "כותב כשטוב לי" מסביר מצב חדש עבורי, בו אני מרגיש טוב אבל יחד עם זה מרגיש שאני משקר ואולי חייתי עם שקר איתו אני נאלץ להתמודד כעת. האם עכשיו אני משקר לעצמי או שאז שיקרתי ואולי בשני המקרים לא שיקרתי הרי אלא החיים. פעם אנחנו במצב טוב ופעם אנחנו במצב רע, והכתיבה היא בהתאם.

אם תשאלו אותי איזו יצירה אני יותר אוהב היום, יצירות שמחות או דיכאוניות, אני מניח שאם שתיהן באותה קומה בבניין היצירות , כלומר אי שם קומה עליונה, שתיהן אמיתיות ולא ילדותיות אז אבחר בזו העצובה יותר, אבל זה לא אומר שאני בהכרח חושב שזה הכרחי לוותר היצירה השמחה. היום, יותר מאשר בעבר, אני מוצא את עצמי מאזין שוב ושוב לשירים שאינם מבקשים לנגן על הנים של הדיכאון והעצבות , אני עדיין לא מחפש את השירים שינגנו על הנים של השמחה, אלא אני מחפש יצירות שאין מכריעות בעניין.

אני מסתכל על עצמי היום במראה ויודע שאני יכול לכתוב שירים גם כשלא עצובים. אפשר לחיות את החיים בזמן שמחה וגם למצוא מקום לכתיבה.אפשר לכתוב את המציאות לצד הפחד, את התנועה והזמן לצד ההרהור , ואת התחושה האינסופית שאולי , רק אולי משהו כאן לא אמיתי, לצד הוודאות ההכרחית, שזה לא באמת משנה, כי בסופו של דבר מדובר בחיים. אם תתלה באילנות גבוהים, אפשר לכתוב ולשיר "לפעמים אני מאושר" בלי לטעון בציניות שזו רק אשליה.

נקודה אחרונה, אני כותב כי אני נהנה לכתוב, כי זה מה שאני עושה הכי טוב בחיי. אם הייתי מוותר על זה רק בגלל שאני מרגיש טוב, הייתי עושה שהוא מבחינתי אסור ונותן לזה להשפיע על חיי בצורה לא נכונה. אם זה מה שאני טוב בו, אמצא את הדרך לשלב אותו גם כשטוב לי. איך אוכל לתעד את זה ולהאמין בזה אם לא אוכל לכתוב, מה הטעם בשירים שנכתבים רק כשרע? גם בטוב יש מקום לשירים, אפילו אם העבר משאיר אחריו סימן שאלה. 

אין לי סלב

בעידן בו אתרי אינטרנט, תוכניות בידור ורכילות , וכשאפילו עיתונים רציניים לכאורה מוכנים למכור כותרות ענק וכתבות סופשבוע לכל סלב או גיבור תרבות מזדמן, אין זה פלא שכל אחד שמתפרסם  לחמש דקות , פחות מכך, שלא נדבר על יותר מזה, נתפס בעינינו כמו אחד מהמשפחה שלנו, חבר קרוב. בן בית של ממש.

אני מתייחס לזה בעקבות המקרה בו הזמר המפורסם שאת שמו כבר כולם יודעים, נחשד במה שנחשד, והתופעה שרווחה לאחר מכן, בה אנשים ממקומות שונים החלו מגנים עליו, בשם האהבה שלהם את המוזיקה שלו, וכמו היו חבריו משכבר הימים, כאילו הם עצמם היו באותן מסיבות וראו אותו עם שוקו ולחמנייה ולא עושה את מה שנטען שעשה.

נכון , סביר מאוד שהוא לא עשה את זה, ואפשר להבין שמי שאהב אותו עשה את זה מתוך אהבה אמיתית, אמונה, ואולי מהטעם הפשוט , חוסר השלמה עם האכזבה. אך בואו נודה על האמת, הם לא יודעים מה קרה, הם לא חבריו הקרובים ובטח לא אחיו מבית.

המשחק הזה, הוא כפול. משרת ולא משרת את שני הצדדים. את הסלב זה משרת , בוודאי בנקודות שפל, זה מחמיא להם, עושה להם נעים בכל מיני מקומות, כמו פוליטיקאים טובים הם יכולים להציג את התמיכה הזאת כהוכחה לאהבת הקהל ורוע התקשורת (והרשתות החברתיות). עד הנקודה בה זה יפסיק לשרת אותם, הנקודה בה האמת תתגלה, לעיתים אמת מאוד לא נעימה והקהל יעזוב, אגב לא פחות גרוע מצידם זו הצפייה של קהל המעריצים לקבל מהם יחס דומה, כלומר, אנחנו תומכים בכם עכשיו תורכם להכניס אותנו לחיים שלכם, תנו לנו קצת מהזוהר שלכם. אז כנראה זה כבר הופך לא נעים עבורם.

גם עבור הקהל זה משחק כפול שפעם משרת ופעם ממש לא. זה משרת כשהם מקבלים את האהבה בחזרה, דבר שלא קורה תמיד, ולעולם לא ברור מתי זו אהבה אמיתית ומתי זו אהבה של מערכת יחסי ציבור משומנת. בסופו של דבר, הקהל לא יודע מה קרה, לא במקרה של הזמר הנ"ל ולא במקרים אחרים. הוא בדיוק כמו מי שמתנגד לאותם אמנים ניזון מהתקשורת. ניזון מתדמית שמוכרים להם יחצ"נים, שמרוויחים כסף מלמכור לנו תדמית טובה של הלקוחות שלהם. זה לא שונה ממי שניזון מ"התקשורת הרעה שמחפשת את האמן". זה אותו מטבע בשני צדדיו. במידה והאמת השלילית מתגלה, אז זה מפסיק לשרת את הקהל הנאמן. אז הוא מתאכזב ונאלץ להתמודד עם זה. כמובן עד שהוא עובר להגן על הסלב הבא.

למה זה כל כך מהותי שאכתוב על זה, ועוד שלוש שבועות אחרי המקרה? האמת שהפוסט נדחה בגלל פוסטים קודמים, אבל הסיבה האמיתית היא, שמאחורי כל אמן עם תדמית שנמכרת בכתבות סופשבוע או במסיבות עיתונאים, יש אדם. הוא לא שונה מהמעריץ שלו, הוא לא שונה מאחרון האנשים בסביבה שלנו. אחד האבסורדים הגדולים הוא, שבגלל שמדובר בדמות שאנחנו מעריצים אנחנו מוכנים להוריד את רמת המוסר שלנו, הרי אם דמות שאנחנו לא מכירים היתה חשודה במעשים שאותו זמר היה חשוד בהם, היינו תוקפים אותו. במקרה הנ"ל היו מי שדאגו לתקוף את כל העולם חוץ ממנו. הרי מבחינתנו, הוא זמר ששר שירים, הוא עושה לנו טוב, אנחנו שומעים אותו כל יום בדרך לעבודה, אז איך ייתכן שהוא עושה דברים כאלה? אנחנו הכנסנו דברים כאלה לרכב שלנו?

נקודה אחרונה, הקשר הלא ממשי הזה בין האמן לקהל הוא הרי שקרי. הוא חזק יותר היום מאשר בעבר בכלל הרשתות החברתיות למיניהן שמאפשרות קשר כביכול ישיר בין האמן למעריצים (כמובן שברוב המקרים לא האמן כותב שם אלא מישהו מטעמו אבל נניח לזה). הנה אנחנו נכנסים לעמוד הפייסבוק שלו ומקבלים תמונות מחיי המשפחה, ציוצים בשעות שהוא מבלה וכדומה. זה הרבה יותר נגיש ממה שהיה קודם לכן, ערבי מעריצים פעם בכמה חודשים, חתימות בחנויות דיסקים, או מפגשים מזדמנים מתחת לבית שלו. אבל שוב זה שקרי. זו תדמית שעוברת דרך מסנני היחצ"נים, ונמכרת בחינם, הרי הנגישות הזאת היא לא באמת קיימת, היא אפילו לא חריץ שמוסתר מאחורי וילון כהה בוואן היוקרתי או בחלון של דירת היוקרה. היא פשוט לא קיימת בכלל.