נשאר קרוב

יוצא עם האור הראשון

לא מתרחק יותר מדי, נשאר קרוב

נהנה לשמוע את הנשימות שלך מבעד לדלת

כשבחוץ עדיין חשוך והחתולים לא יצאו מהמחבוא שלהם

מנסה להיזכר מתי הפסקתי להקשיב למילים

תמיד חוזר אל אותם שירים

בדרכים לא מוצא שום דבר חדש

קשה לי עם משפטים מלאים בחרוזים שאין בהם שום דבר ממשי

את עדיין ישנה כשאני לוקח את הסיבוב

בכביש היוצא אל העיר השכנה

יש פקק שלא נגמר

כולם מקשיבים לרדיו, החרדות מחליפות פנים  

נשאר קרוב ומחפש אותך

את הרי הדבר האמיתי

ואני תקוע בין כאן לשם

אותיות נופלות מעצמן

כשאחזור הביתה את אולי תחכי לי

נאנח בלי הפסקה

את אומרת שאני לא זקן

אז איך זה שהזמן חולף מהר כל כך  

יוצא עם האור הראשון

לא מתרחק יותר מדי ונשאר קרוב

כשאחזור תספרי לי על החלומות שלך

אני אשקע שוב באבק, אתנקה ומחר נתחיל מחדש 

שיר על חזרה הביתה אחרי ריצת בוקר 

בורח וחוזר

מנסה להיזכר מתי כל זה התחיל

הרוחות הרעות ננעלו לאט

הן עזבו את החדרים שבתוכי

עכשיו מיותר להסתכל מאחור

אולי נפלו הדלתות, אין עכשיו חלונות להביט דרכן

על גשרים בהירים נוסע לאט

אף אחד לא עוקב אחריי

רק בורח וכבר חוזר

יודע שזה התחיל לא זוכר מתי

כל השדים ברחו אל השדות

לא סופר יותר גופות

לא יושב בתי קפה ומחכה לחשבון

שיעורים נגמרים

ספרים גדולים ננעלים

לא זוכר מי כתב ומי שרף

רוחות רעות שליוו אותי לא נעלמו, לא דעכו

עכשיו כל החדרים סגורים

אולי ידעתי להבדיל

בין פנים למסכות

אך עדיין לא מצליח להיזכר איך זה הרגיש כשזה היה אמיתי

זה כבר התחיל והנה זה נגמר

אותות וסימנים

מוטלים בלי שום סיבה

עכשיו לא מאוחר להשתנות

בורח וחוזר, החדרים נסגרים, לאן אפשר להגיע? 

הצטרפו לקבוצה part of me בפייסבוק

משהו קצת לא שגרתי, אני רוצה להזמין אתכם לקבוצה בפייסבוק שנקראת part of me. הקבוצה אותה מנהלת אישתי, חגית, עוסקת בתסמונת טריצ'ר קולינס.

הקבוצה נועדה לעזור למי שיש את התסמונת, הורים, בני משפחה וחברים שרוצים לעלות שאלות, לשתף סיפורים, להתעניין בדברים ועוד. מטרת הקבוצה היא ליצור שותפות ואחדות, לעזור ולהיעזר כשבשלבים מתקדמים יותר הקבוצה גם תערוך מפגשים בין החברים וכן עם אנשי מקצוע שונים 

אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה, להשתלב בה ולעזור לה לגדול. 

זה הקישור לקבוצה - https://www.facebook.com/groups/1576324262638212/ 

נשמח לראות אתכם 

לירון 

אור ראשון

נכנס לרכב, כשאת חוזרת מהמסיבה

הלכתי לישון מוקדם

את יצאת לרקוד בחדרים עלובים

אין כאן תוכנית, לא חתמנו על הסדרים 

שומע ברקע את סער שרה

על עזה תל אביב

מדמיין איך אני נוסע אל המדבר, ככה זה מרגיש

באור ראשון של בוקר כשכל הכבישים פתוחים

עוד מעט אגיע

עוד ק"מ ועוד קצת

תוהה איך ייסגר המעגל

מגיע מוקדם או מאוחר מדי

המסלול מתחיל כאן

ק"מ ועוד אחד

נתתי לעצמי מספיק מרווח,

פותח מהר, מנסה להאט ולא מצליח להירגע

נשימות קלות, זיעה, עיניים נוצצות

אני יודע שזה קרוב

מתקרב אל הסוף,

תחכי לי כשאגיע לשם

אני יודע שאת ישנה עכשיו

סופרת חלומות, מחכה שכוכבים יאספו אותך

עם הזמן משהו מתקצר

בסוף אגיע אל הקצה להיות שם איתך

נכנס לרכב, פוליקר ברקע

קולות רעננים, אדרנלין לא נרגע

זוכר את המילים מפעם

הקילומטרים נספרו, עכשיו תורי לסגת  

כל שישי, כל שבת, אור ראשון, יוצא מהבית, את עדיין ישנה, ואני כבר רץ

מתחת לשעון

מתחת לשעון

אפשר להרגיש את הסערה

לא מתחמקת, לא נמלטת בבושה

ואנחנו מחפשים משהו עבה להתכסות בו

בזמן שהרוחות גועשות

עוד פעם יחלפו פה הצללים

עוד מעט הדמויות ישתנו

אך אנחנו נכיר את הפנים

נטמעות עמוק במבטים הנבוכים

מתחת לשעון

אפשר להרגיש את הסערה

חומות וביצורים, שום דבר לא חזק מספיק

גם לא תחושת האשמה האינסופית

כאן הבושה לא משחקת תפקיד

אורות חזקים לא מפסיקים לסנוור

דלתות נעולות, שבילים חסומים

שלחנו שירים על פני ים

עכשיו זה זמן לשתיקות קלות

הסערה כבר כאן, חולפת על פני השעון

לא נחפש בעשן את מה שאיבדנו בזמן

מתחת לשעון

סערה מתחוללת במלוא עוצמתה

נסיר מסיכות ונגלה איך נראים הפנים

לא מתחמקים, לא מתביישים, כאן אין מקום לאשמה 

שוב אלימות, שוב סערה, השעון רץ והכל מת לאט

ילדים לנצח

כשהתיק ירד מעל הגב שלנו

לא היתה לנו שום סיבה ליפול

אך מול התהום, לא יכולנו לעמוד

גם כשכל ההבטחות נשמרו אצלנו בפנים

הבטחנו להישאר ילדים לנצח

אז למה אנחנו הולכים היום

עם מקל הליכה שמחזיק אותנו קרובים

מה איבדנו בזמן ומה שכחנו לקחת איתנו

מול התהום לא יכולנו לעמוד

כל מה שנשבענו לעצמנו, נשכח

גם הלב לא יכול היה להחזיק מעמד

מול הפיתוי הגדול שעמד שומם

נשבענו שכל עוד נוכל, אנחנו נלך באותו הקצב

אך היום אנחנו מחזיקים מקל הליכה

מבקשים להרגיש קרובים

כשהעיניים לא מסוגלות למצוא את האופק

יש כאן תחושה של יתמות

ממחשבות ומתחושות

כל מה שנשבענו בו

בסוף בגד בנו

הבטחנו שנהיה ילדים לנצח

אז למה אנחנו מחזיקים מקל הליכה

מלווים זה את זה ביד שלא ניפול

האם יש לנו גוף או מוטות עליהן אפשר לסמוך

הבטחנו להיות ילדים לנצח והנה יש לנו מקלות שעוזרים לנו ללכת

קטן

הבטתי במראה, נראיתי קטן

בזמן שהעמודים בספר נגמרים לאט לאט

את באת והלכת, לא חיכית

מרחוק היה נדמה לי שהבנתי אותך

כמו השלמה מוחלטת עם מצב שלעולם כבר לא ישתנה

רציתי להיכנס אל תוך המים ולצלול

אני תמיד מדמיין את זה

כאילו זה נכון

אבל בסוף אני נכנע לתחושת הפחד

ונשאר בחוץ

הבטתי במראה, נראיתי קטן

את עמדת שם, באת והלכת, לא חיכית

אוסף של מילים לא השאירו מקום

תחושה של קץ אינסופי

רציתי לשכוח למה באנו לכאן אבל משהו כל הזמן מזכיר לי

רציתי שנעלה ביחד על השביל

ונתחיל ללכת בלי דאגות

אך תמיד בהשלמה הזאת יש משהו מכאיב

אני לא מצליח להיזכר

מה הבטחנו אחת לשני

אוסף של שעות מתות

במראה אני נראה כל כך קטן

תספרי לי את מי את אוהבת באמת

כשהשעון כבר לא עובד

שוב נלחמים בשדים הקטנים, שוב מכוונים גבוה בלי לראות 

מול כל הדברים בעולם, אנחנו בסופו של דבר קטנים גם במראה

תור של ג'יפים

תור ארוך של ג'יפים חסם את הרחוב

אישה עם פרחים ניסתה לחצות את הרחוב ביניהם

אי אפשר היה לראות ילדים  אם הם ירדו או עלו

ואנחנו ביניהם מנסים להבין איך מתקדמים

וההם בתוך הג'יפים לא שומעים שום דבר

רדיו בקולי קולות, שיחה בינים לבין עצמם

לא ניסיתי להבין מה בעצם את מתכוונת

אורות חזקים בעיניים, כל אחד רואה את זה אחרת

הפסקתי לכתוב מילים

הפסקתי להבין

תור של ג'יפים מסתיר

לאן מתקדמים

ראיתי אותם מסתתרים מאחורי משקפי שמש

ילדים עולים ויורדים

אי אפשר לראות מי שייך למי

ושנינו מאחור לא מבינים איפה הם נעלמים

סימנים גדולים מפשטים את הכל

לא יכולתי לראות מי עומד ראשון

התור נמשך

והכל מסביב גדול מדי, אי אפשר להבין

לאן שלא הלכנו

לא הצלחנו לקרוא את השלטים

תור של ג'יפים הסתיר את הרחוב

נשארנו לבד עד שהחשיך, לאן מתקדמים מפה 

נסעתי בצהריים ומצאתי את עצמי מול תור של ג'יפים עם חלונות חשוכים, הורים שלא רואים את הילדים ואנחנו תקועים באמצע