בחדר של שירי

בחדר של שירי

יש תמונות על הקירות

חומות וגדרות

אין פנים של אנשים, אין בתים ישרים   

הפעמונים בחדר של שירי

לא מצלצלים בלילות

המרחק בין הקירות

נסגר ונעלם בשתיקות שלה  

כשהכל כמו עולה באש , היא יוצאת אל מרכז העיר

בין המועדונים השונים, מחפשת מקום לרקוד

להביט דרך החשכה על ענני העשן

אולי יום אחד, כל העסקאות ייסגרו בצד שלה

בחדר של שירי

הבגדים מוטלים על הרצפה

היא לא יכולה למצוא שם את הכרטיסים

הרכבת האחרונה כבר נסעה, עולם חדש נפל לה בין האצבעות

שירי אומרת שכולנו רעבים

אבל אף פעם אנחנו לא שבעים

אם היה לי אקדח

הייתי יורה בחלומותיי, בשביל לא לזכור אותם

כן, כל הסימנים כבר כאן

מביטים דרך מסכות ישנות

בחדר של שירי

אי אפשר להתחמק מהעונשים

היא לא השאירה דבר לעצמה, גם לא לאחרים

עוד קצת, עוד מעט

היא תיגע בקירות, הם לא יתנפצו, ולא יישארו מאחור

הרכבת האחרונה כבר נסעה והשאירה אותה בחדר שלה 

אין באמת שירי כזאת, חדרים כאלה נבנים כל יום 

מוזיקה ישנה

ברכבת בדרך חדרה, הקשבתי למוזיקה ישנה

ניסיתי להיזכר בשיר, איפה שמעתי אותו לראשונה

שוב התחיל בי רגש ישן

אולי הפעם אני אחזור מוכן

אדע לאן להגיע, אם רק אבין מה אומרים לי השלטים

תמיד אני טועה בפנייה הראשונה

שם הכל נראה כמו אמיתי אבל רחוק

זה חזק ממני, חזק מכל סיפור שניסיתי לכתוב

ברכבת בדרך החזרה

ראיתי זוגות עולים ויורדים

לפעמים זה רק תירוץ לפשרה

שוב עלה בי רגש ישן

נשארתי מאחור בשביל לא לחזור

אל אותן המקומות מהם אי אפשר כבר לצאת

דמויות נתפסו, דמויות נעלמו

כותב מילים, לא מצליח להוכיח אותן

ברכבת בדרך חדרה, הקשבתי למוזיקה ישנה

ניסיתי להיזכר בשיר, איפה שמעתי אותו לראשונה

שוב התחיל בי רגש ישן

אולי הפעם אני אחזור מוכן

חזור אל אותם שירים ישנים בכל פעם מחדש, לא מסוגל לשמוע משהו חדש 

רוקדים ברציף

כשאף אחד לא ראה

רקדנו שנינו על הרציף

הרכבות היו רחוקות מאיתנו

גם הזיכרונות על מקומות שנטשנו

לחשנו לעצמנו מילים של שירים

שאף אחד מאיתנו לא כתב

המנגינה נוצרה מעצמה

שנינו רק רקדנו על הרציף

ברכבת הראשונה עלינו לאט

אנחנו ועשרות אנשים שלא הבנו

הבטנו דרך החלון בזמן הנסיעה

על אורות נוצצים ואיך הם זוהרים בעיניים

הם לא היו שלנו והרגשנו לבד

ביחד עם עוד עשרות אנשים שלא הכרנו

לא יכולנו לרקוד כמו שרצינו

הרכבת עצרה בתחנות לא מוכרות

אמרתי לך תביטי על הבתים הקטנים

אנשים גרים שם ומרגישים קרוב

אנחנו נוסעים כל כך רחוק

חייכת כשאמרתי  שזה מזכיר לי את אירופה

בתחנה שלנו ירדנו ושוב היינו לבד

רצינו לרקוד , לא זכרנו יותר את המנגינה

את המילים לא הכרנו מעולם
הרכבת המשיכה בדרכה , שוב נשארנו לבד 

רוקדים על הרציף, מלאים בכוונות טובות, לא זוכרים דבר

בוקר מושלם

בתחנה יש רעידות

הרכבת חולפת אנשים משתנים בזווית העין

עומד בצד ומביט על פנים שמחות

זה בוקר מושלם, האושר בהתגלמותו

את מחזיקה את התיק קרוב לגוף

מסיעה מזוודה , אין לי שום קלישאה בשבילך

ולך אין חיים שלמים לפרק

רק האושר בהתגלמותו

פעם לא האמנו בדברים הטובים

ואז קראנו בספרים שיש חיים אחרים

התחנה רועדת, הרכבת יוצאת

זה בוקר מושלם, האושר בהתגלמותו

בבית הקפה הקטן ממול

זקנים וצעירים

שותים וקוראים

חדשות ועניינים

תספרי לי איך זה מרגיש

כאן בצד השני

זה בוקר מושלם

האושר בהתגלמותו

כשתגיעי, אני אביט מהחלון

לראות אנשים חדשים

ובינתיים הנוף יתגלה בשבילך מחדש

זה בוקר מושלם, האושר בהתגלמותו

יש בקרים כאלה גם, לא?

זיקוקים

בסוף נצא מכאן בזיקוקים

השמיים שלנו יתקפלו לשניים

פיסות ייפלו , עשן מכל עבר

אנחנו אוהבים את העשן ברקע

דם על הרצפה

קירות מרוסקים

בסוף אנחנו נולדים מחדש

אל תוך השריפות שהדלקנו

אף אחד לא יעצור אותנו

לא כשהשמיים ייפלו למים

בניינים יקרסו, כבישים ייחצו

ברכבת שלנו אין ניצולים

רק אנחנו ניוולד מחדש

עם ידיים קשורות

מבט מדמם

וזכוכיות במקום

בו פעם היה לב

בסוף נצא מכאן בזיקוקים

תניחי לחלומות לשקוע

אניח לסיפורים

המילים ישקעו ויטבעו

בסוף לא יהיו כאן ניצולים

הבתים ייהרסו, הנהר יעלה על גדותיו

בסוף נצא מכאן בזיקוקים

לא יהיו כאן גיבורים 

זה מה שנקרא לצאת בזיקוקים ותמרות עשן, לא?

קוצים

ועכשיו, כשיש קוצים במקום נשמה

ובמקום שבו פעם היו מילים

נשארו רק כתמי דיו

אנחנו לא יכולים להתגבר על מחסומים

אל תרסקי הכל בבת אחת בשביל רגע של שקט

כמו שאני לא אברח בשביל תחושת החופש

את עצובה ואז את לבד

אז אני לבד, ולא נשאר לנו דבר

לפעמים ברחובות הומים אני מסתכל למעלה

מביט על הקומות העליונות ועל הגגות

אוהב לראות מה יש שם

אני יודע שגם את מחפשת את אלוהים בדרכך

רוצה שתבטיחי לי שההבטחות נשארו במקומן

לא הפרנו דבר, גם לא לעצמנו

במקום נשמה יש קוצים

זה מקרי אבל לפעמים זה מרגיש אמיתי

מדמיין שאחרייך יש רכבת ואז תחנה

אני יוצא עם כולם ואיפה את?

תגידי לי מה עכשיו

לאן כולם הולכים מכאן

אל תרסקי הכל ברגע אחד בשביל שקט

אני לא אברח בשביל תחושת החופש

את עצובה ואז את לבד

אז אני לבד, ולא נשאר לנו דבר

בשביל רגע של שקט לא עוזבים גם אם בנשמה יש לעיתים קוצים 

רעל

מול השמש הקפואה, עומדים עכשיו ילדים עירומים
מול הבדיחה שאיש לא צחק ממנה
רק שניים רוקדים לאט , כמעט בלי תנועה
את הצער שלנו איש לא ייקח


אנחנו עוטפים אחד את השני במעיל בלתי נראה
אין בו כיסי אוויר, אין בו כסא מפלט
רק תנועה איטית של רכבות מזיכרון ישן
הרעל מטפטף בזהירות


אין זמן הווה, אין עכשיו , אין כאן
הכחול של השמיים שקע
אפשר להרגיש את השקיעה של הרגע
זרימה בלתי מכוונת, לא נדע להתגונן מפניה


ואנחנו מתכנסים אל תוך שברים
גם אנחנו פירורים קטנים
תתאהבי או תתפרקי
הרעל מטפטף בזהירות


גם אותנו יכולים למכור בפרסומת ריקה ממילים
גם אנחנו טעינו פעם לחשוב
שהחיים נטולים פנים
עד שהסרנו את המסכות


ילדים מול שמש קפואה
תתאהבי או תתפרקי


ואני תאמין מאמין זו אהבה או התפרקות 

מלכודות

שני מאבטחים צעירים בכניסה,
מעילים שחורים וכובעים שמסתירים את הפנים
מנהל כבד משקל זז מצד לצד
הולך בין הנוסעים, מביט על השעון


ועל הספסל בצד
יושבת זרה, מחכה שהמלכודות ייפתחו
והיא תוכל ללכת ביניהן
בלי ליפול


עוד מעט הרכבת מגיעה
הכרוז מכריז להיזהר מהקו הצהוב
ולא לעלות לפני שכולם יורדים
הזרה עדיין יושבת על הספסל, היא לא מחכה שמשהו יקרה בינתיים


בכביש הסמוך, מכונית אדומה
נוסעת מהר, פניות חדות, אין אף מכונית אחרת בסביבה
אורות גבוהים מאירים את השדרה
בינתיים שום דבר לא קורה


הזרה יושבת על הספסל
מחכה שהמלכודות ייפתחו
אולי היא צודקת, וזה המקרה באמת
שני חיילים עוצרים ליד מכונת המשקאות , קונים וממשיכים


אנשים עוברים , אנשים לא עוצרים
גם המנהל הולך אל הצד השני
והיא יושבת על הספסל
מחכה שהמלכודות ייפתחו והיא תוכל ללכת ביניהם בלי ליפול


לא מביטה על השעון
שולפת סיגריה מהקופסא ויוצאת מהתחנה
אנשים עוברים, אנשים לא עוצרים
והכרוז מכריז על הרכבת הבאה


האור מסנוור
רחש של קולות
מעשנת מהר וחוזרת אל הספסל
לא מאמינה שזה יקרה, אולי היא צודקת


זרה יושבת על הספסל בתחנה, היא לא מאמינה שמשהו יקרה, אולי זה כבר קרה 

לאן נעלם הילד

מול המראה

הילד נעלם

אי אפשר לראות את העקבות בחדר

הדלת נעולה, הטלוויזיה מנגנת פרסומות

אחר כך שיר ישן

בתחנה הרכבת עזבה את הרציף

ושני חיילים עם תיק גדול, עדיין מחכים

מול המראה הילד נעלם

נעלמו גם הוריו

פנים מגולפות, גוף מכווץ, אי אפשר לראות את העקבות בחדר

הרגליים מגיבות במהירות

זה חול טובעני מהגשם של אתמול

הילד שבמראה כבר איננו

בחדר מפוזרים משחקים שישנים, צעצועים שבורים

הטלוויזיה מנגנת פרסומות, אחר כך שיר ישן

במקום בו הוא נמצא

הוא נזכר במילים, מזמז אותם בשתיקה

אחר כך בעיניים שלו רצים סרטים

עם גיבורים מזדמנים

הילד במראה נעלם

הוא מאמין שהוא כאן

בתחנה , הרכבת כבר יצאה

הוא נשכח בעולם

כמו שהוא, כבר אף אחד לא מכיר

מול המראה, הילד נעלם

על הרצפה , מפוזרים צעצועים שבורים

הטלוויזיה מנגנת פרסומות ושירים ישנים

הוא מזמז מנגינה , אחר כך מילים

מול המראה

הילד נעלם, והוריו נעלמו גם  

הילד כבר איננו, נשארו רק צעצועים שבורים 

בתוך הערפל

בתוך הערפל

האם הגדול נצנץ למרחק

הסתכלתי סביבי לראות

אם מישהו מבחין במה שמתרחש

עמדתי לבד על הגשר

בין העולם שאיננו לזה שעוד מעט ייעלם

עמדתי שם וחיפשתי רכבת חזרה הביתה

בתוך הערפל, לא ידעתי לאיזה כיוון לצאת

רצתי כבר עשרות קילומטרים

ליד כבישים סואנים

בתוך שדות עייפים

לא היו שם חקלאים שישקו את האדמה ולא ילדים משחקים

רק אני ועשרות קילומטרים

בתוך הערפל הכבד

לא יכולתי לראות אם מישהי עומדת בסוף הדרך

אולי זה רק חלום זמני, מציאות מתפוגגת בלחיצת כפתור

אני תמיד טועם את מה שאי אפשר לשחזר

על השולחן מונחת הארוחה האחרונה

שמישהו יאמר לי בבקשה

האם זה באמת מתרחש עכשיו

שם בין הילדים, איפה שאין מקום לטעויות

ניסיתי לצאת מזה , לצאת מזה בקלות

זוכר תמונות, שומע קולות

מלווים אותי בכל קילומטר, כל קילומטר שאני עובר

עמדתי לבד על הגשר

בין העולם שאיננו לזה שעוד מעט ייעלם

הקדושים דהו עם השנים

איך אפשר להאמין , אם אין סיבה להישאר

בתוך הערפל

רק האם הגדול נצנץ למרחק

יכולתי לראות השתקפות , היא באמת לא נעלמה

הסתכלתי סביבי לראות, אם מישהו מבחין במה שמתרחש

רץ עשרות קילומטרים ליד כבישים סואנים

בתוך שדות שלא זכו לחסד

אין שם חקלאים שיזרעו זרעים החדשים
אני לא מתחרט ששאלתי אם זה אמיתי


כן, בתוך הערפל הכבד
על הגשר, עומד לבד
בין העולם שאיננו לזה שעוד מעט ייעלם
אני מחפש אם מישהו מבחין עוד במה שמתרחש

עומד בתוך הערפל ורק האם הגדול מנצנץ, תוהה אם מישהו מביט במה שמתרחש 

חדר קטן, עולם שלם

בתוך חדר קטן

שמזכיר לנו סרטים מפריז

אנחנו מתרסקים באיטיות

כמו לא נפגשנו שנים

משלימים את מה שחסר

ואת השאר משאירים למקרה

לרגע נדמה לנו

שהבית סביבנו הוא כל העולם שקיים

בלי רכבות דוהרות

בלי טיסות יוצאות

אבל בסוף נצטרך לגלות

את מה שהשארנו בחוץ

ולכל אחד יש סיפור

שהוא לא יכול לסיים בבת אחת

בתוך חדר קטן

כשהחלון משקיף אל הרחוב

פריז מעולם לא נראתה כל כך רחוקה

את אומרת, יש סרטים יותר טובים, יש חיים אחרים

אבל אני יודע בדיוק מה הם מציעים

יש מי שמחכה, 

אולי עכשיו הוא יודע

שמהמקום ממנו נחזור

לא יהיה לנו מה לתת

אנחנו מפשיטים את עצמנו מכל זיכרון

משאירים את כל השטח בתוכנו לגעגועים

בתוך חדר קטן שכוסות היין על השידה

והעולם שבחוץ, הוא ממרחק טיסה

אנחנו שוקעים אל החיים שאינם

כשנתעורר, נגלה כמה הם קרובים

כמו לא נפגשנו שנים

מקלפים את הסודות

ומשאירים רק שכבה אחת

עליה נשמור, כמו שנשמור על עצמנו

תביטי אני אומר תביטי איך אנחנו נראים

כמו שניים שיודעים להסתתר

אבל לא יודעים לברוח

משלימים את החסר

בתחושה, שמעולם לא הרגשנו

החדר הקטן הוא כמו תמונה מפריז 

אבל בחוץ זה אותו רחוב עם מונית אחת

ושוב החיים חוזרים אל אותו מקום

עד שנחזור אל החדר הקטן

להשלים את החסר

את השאר נשאיר למקרה

החדר הקטן הוא לפעמים כל מה שיש לנו 

משהו בינינו

ומשהו בינינו מתחיל לרעוד

כמו רכבת טובה שעוברת ליד הרציף

משהו בינינו לא מתפרק

רק זז לאט אל מקום אחר

ואנחנו מורידים את זה לאט

מורידים את זה לרחוב, מורידים את זה לנייר

לוקחים את זה לחדר שלנו

ומשהו בינינו מחובר עכשיו, קצת אחרת

לא מתפרקים, רק לוקחים נשימה

צוללים אל תוך המים העמוקים

אז משהו בינינו מתחזק

והמים מחליפים את המגע

הם עוטפים אותנו

וסוחפים את הגבול

משהו בינינו כבר לא שביר

הוא אמיתי ומחובר למקום אחר

תביטי במלאכים, משייטים מעלינו

תגעי בפנים , הן עצובות מתוכנו

זה לא אנחנו עכשיו

רק מציאות ובדייה

הסרטים נתנו לנו שיעור לא טוב

כמעט כמו הכישלון עצמו

והמציאות גילתה לנו כמה היא מרוחקת

אנחנו לא מסוגלים לרסק דברים

אנחנו לא מסוגלים ללכת לישון בעצב

משהו בינינו מתחיל לגעת בסוף אנחנו מתכנסים

תביטי במלאכים הם סביבנו

לא נחתוך להם את הכנפיים, לא נעצור את עצמנו פתאום  

משהו בינינו, מתחיל, רועד, אמיתי, משהו בינינו...