כל מקום

עם מזוודה אחת  ומשקפי שמש כהות

עומדת מול לוח הטיסות, לוח חיים מהבהב באדום

מסמנת מקומות במבטים

לאן עכשיו ואיפה הכל התחיל

אני פוגש אותה באמצע החיים

בלי מילים לא יכול להגדיר את הזמנים

הילדות מתחככת בזיכרונות

יום אחד הם יפריעו לדבר האמיתי לקרות

אני פוגש אותה באמצע החיים

בדרך למקום אחר והיא נשארת במקום

געגועים נטמנים במקומות סודיים

אי אפשר להגיע לכל מקום

אנחנו מפחדים

ואת בכל מקום עכשיו

אולי בשדה התעופה

אולי בבית עם הילדה

אוספת מקומות בעיניים

איפה זה התחיל ואיפה זה ייגמר

הידיים שלי יודעות כבר מה לכתוב

ואצלך המזוודה מוכנה והנהג מחכה

אני זוכר תשובות קצרות

שאלות שאין להן הסבר

עייפות עמומה

ולוח טיסות מהבהב , לוח חיים באדום  

אני פוגש אותה באמצע החיים

בדרך למקום אחר והיא נשארת במקום

געגועים נטמנים במקומות סודיים

אי אפשר להגיע לכל מקום

מפגש אחד , הרבה נסיעות, ומחשבות ארוכות 

הקומות הגבוהות

מקומה שביעית לקומה שתיים עשרה בעשר שנים

מטפס במדרגות ולא מפסיק

אף אחד לא אמר שיום אחד אחזור

לא חשבתי אף פעם שזה ייעצר

הבטחתי לעצמי מיליון הבטחות

באו החיים לקחו את כולן

פחי אשפה בוערים עכשיו סביבי

הנה ההבטחות שלך אדוני

מהחלונות הגבוהים אפשר לראות את כל העיר

אני מחפש את שבילי היציאה ולא מאמין

מישהו סגר אותן בדלתות מברזל

אני כבר לא יכול לצעוק , לא יכול לשמוע את עצמי

הייתי שם פעם , אני יודע איך זה מרגיש

הבגדים, המבטים, השאלות, המחטים

אנשים שונים בתפקידים דומים

אין לי כוח לזהות את השמות, הם מכירים אותי

מקומה שביעית לקומה שתיים עשרה בעשר שנים

משם בצלילה חופשית כל החיים

עד הרגע שאגיד לעצמי , זה לתמיד

אז איכנע, זה יהיה משפיל

לא התכוונתי להיות כזה

לא חשבתי שאי פעם אצא מזה

יש מי שנוסע כל שנה לפריז, ויש מי שמבקר בשדה התעופה בהוראת הרופאים

אני הולך לקומות גבוהות של בתי חולים, זו כבר מחלה  

אם השיר לא מדבר בעד עצמו, אז בוודאי המציאות עושה את זה בשבילו