יש הטוענים שאומנות נועדה לחשוף את עצמנו, מי שטוען כך סבור שאומנות
שאיננה חושפת את יוצרה היא אוננות. מנגד יש מי שסבור שעצם החשיפה היא פורנוגרפיה
שנועדה למכור את האומנות. שאלת החשיפה תמיד הטרידה אותי, ואני מודה שעברתי מצד אחד
אל הצד השני, וכחוזר בתשובה, אני קרוב מאוד לקיצוניות בצד החדש שלי.
כדי להתמודד עם השאלה הזאת, אני חייב לומר שיש שתי זוויות בחשיפה
שצריכות להילקח בחשבון. הראשונה, לא משנה באיזו סיטואציה מדובר, סביר להניח שלא
היינו בה לבד, לכן עולה השאלה האם מותר לנו, בשם האומנות שלנו, לחשוף את מי שהיה
איתנו, גם בלי שהוא ירצה בכך? הזווית השנייה, היה האופן בה אנחנו מסתכלים על
הסיטואציה בעת שאנחנו כותבים עליה. סביר להניח שהיצירה נעשית מנקודת מבט שונה מזו
שהיינו בה בעת שעברנו אותה. על הקהל לדעת זאת.
עד לפני כמה שנים כמעט ולא כתבתי על עצמי. אם כתבתי זה בעיקר היה
מרחוק, כמו הייתי נקודה באופק , תיארתי את התחושה הכללית שרווחה סביבה. לעולם לא
התקרבתי, לא העזתי לכתוב עליה דבר. נקודת משבר אישית שקרתה לי בשנת 2010, שינתה
הכל. אז הבנתי שאני משקר לעצמי כשאינני כותב על מה שעובר עלי באופן ישיר, בכך אני
משקר גם לכל מי שקורא את שיריי. זו נקודת הזכות הראשונה שעומדת לזכות החשיפה.
אנחנו יכולים להסתתר מאחורי מילים ומשפטים אבל בסוף אנחנו מתגלים ואז מה, נגיד שזה
לא אנחנו? שיש שתי דמויות? שתי פרסונות? השקר כאן גדול מההגנה על עצמנו באי
החשיפה. זכותו של הקהל לדעת מי היוצר ומה
עובר עליו.
כאשר התחלתי לכתוב על עצמי, ובאותה תקופה כתבתי הרבה ואם יורשה לי
לומר, זו היתה התקופה בה כתבתי את הטקסטים הטובים ביותר שלי, הוצאתי החוצה את כל
מה שהיה לי, מטענים של שלושים שנה כמעט, ובאופן מפתיע ואולי לא, הם גילו לי מטענים
חדשים ותובנות כבדות משקל.
כאן אני מגיע לנקודה שבוודאי נדוש כבר לעסוק בה אבל היא נכונה תמיד.
כתיבה טובה מגיעה כשרע לך. כתבתי על זה באחד הפוסטים הראשונים שלי, כשאתה שמח תשמח
אל תכתוב תחיה את השמחה שלך, תכתוב כשרע לך. אז הכל יוצא, ברור, טהור, חלק, מה
שתרצו. כאן יש את הצד השני של המטבע, או השלישי, כבר הפסקתי לספור, כדי שהכתיבה
בזמן סבל תהיה טובה, צריך להיחשף, להתפשט, לקחת סכין ולחתוך בעור הדק מול כולם עד
שהדם והעצמות יוצאים החוצה.
בפוסט מלפני שבועיים כתבתי שבזמן התיכון עברתי תקופה קשה של אשפוזים
וניתוחים , אך במקום לכתוב על כך, כתבתי טקסטים על אהבה (את הטקסטים ניתן לקרוא
בעמוד יצירות מהמכונה באתר). אז תמכתי בגישה שאסור להיחשף, גישה ילדותית שטוענת שאיש לא אמור
לדעת מה אני עובר (פסיכולוג בגרוש שאנחנו כל כך אוהבים יטען שזה מפלטו של האדם
שעובר טיפולים רפואיים, הרצון להידמות לכל אחד אחר)
זו היתה טעות, ראשית, כי באותה תקופה עברתי המון דברים ובמקום לכתוב על
כך כתבתי על דברים אחרים שבכלל לא היו קשורים אלי, אסקפיזם של נער בן 15-16. איש
לא ידע מה עברתי באמת. שנית, אי הכתיבה ואי החשיפה מנעה ממני התמודדות נכונה עם
המצב. גם היום אינני יודע מה בדיוק עברתי, כי לא תיעדתי את זה, במובן האישי אין לי
ספק שמה שעברתי בשנים מאוחרות יותר, נבע בין היתר בגלל שלא התמודדתי אז עם המצב
ורק עסקתי בשאלה ההיפותטית למה היא לא באה. אז במילים אחרות, בתקופות רעות תכתוב
על עצמך, אחרת אתה מבזבז תקופה טובה לכתיבה על כלום.
יש מחיר מסוים לטקסטים חושפניים , אני לא מדבר על המחיר שאתה מוצא את
עצמך ערום ביצירה שלך (אני לפחות נהנה מכך שאיש לא מכיר אותי, מניח שעבור יוצרים
מוכרים זה יותר קשה) אלא בעיקר המחיר של התמודדות עם מי שאתה ומה שעשית. ובכן, זה
המחיר שכולנו משלמים על היותנו בני אדם, לא? לפחות למי שיוצר יש את הזכות להציג את
זה בצורה אומנותית...