על החשיבות של המוזיקה

כשהייתי ילד, הדבר הכי חשוב לי בחיים היה מוזיקה. הייתי מקשיב למצעדים שבועיים ושנתיים, מקליט הופעות ותוכניות מוזיקה מהרדיו, רוכש קלטות ודיסקים, קורא ואוסף פיסות מידע על אמנים שאהבתי. לא הפסקתי לחקור ולחפש אלבומים ומידע של אמנים מוכרים יותר ופחות. כשהגעתי לגיל המתאים התחלתי ללכת להופעות . אני זוכר תקופות שכל חודש הייתי קונה כמה וכמה דיסקים, והולך למספר הופעות. אני זוכר את הימים של לפני הפסטיבלים הגדולים. ההתרגשות והציפייה.  

אני לא מספר את זה כדי לעורר בכם התרגשות או זיכרונות לילדות אלא כי השבוע יצא לי לקרוא שיחה שניהל בן שלו, המבקר המוזיקלי של עיתון "הארץ" עם גולשים באתר של העיתון והוא הסביר בצורה יפה שהבדל הגדול ביחס למוזיקה הוא, שפעם מוזיקה נתפסה כדבר חשוב, משמעותי. ואילו היום אנשים כבר לא מסתכלים עליה כדבר חשוב. קראתי את דבריו, הסכמתי איתו ונזכרתי איך פעם היא היתה כל עולמנו. 

אני מניח שעבור חבר'ה צעירים שמנגנים מגיל צעיר וחולמים להופיע יום אחד על במה מול קהל, היא עדיין משמעותית (בהנחה והם רוצים לנגן בשביל לעשות מוזיקה ולא רק בשביל לתפוס זיונים ולהרשים את החבר'ה), אבל עבור רוב בני האדם, גם כאלה שאוהבים לשמוע מוזיקה באופן תדיר, היא פשוט פחות חשובה. מדובר באותם אנשים שישיבו שהם שומעים הכל או שומעים גלגל"צ, אם ישאלו אותם איזו מוזיקה הם אוהבים, לא תהיה להם בעיה לשלב בין המוזיקאים החביבים עליהם את כל המיינסטרים המוכרים והידועים, רובם יבחרו לענות רק דברים עכשוויים כאילו כל מה שנוצר משנות האלפיים ומטה הוא היסטוריה רחוקה. חלקם ישיב שהוא הולך להופעות, בקיסריה או בפארק. סביר להניח שהם לא יישארו אחרי ההופעה לחכות לאמן מאחורי הקלעים כדי לברר למה בחר לשיר שיר מסוים ולא שיר אחר.  

אין לי שום בעיה עם זה, זכותם של אנשים לאהוב מוזיקה לרוחבה ולא לעומקה, סביר להניח שמהיום בו החלה תופעת הערצה למוזיקאים, רוב האנושות העריצה מוזיקה באופן כזה. בסופו של דבר גם הערצה לעומק יותר מדי היא בעייתית שלא נגיד מסוכנת. אך מוזיקה דורשת תשומת לב גם לעומק. 

מוזיקה דורשת אהבה לעומק ולא רק לרוחב, לא בגלל משמעותה אלא בגלל שאהבה לרוחב פוגעת בה ובהשפעתה. כוחה ומשמעותה של המוזיקה יורדים הן באופן כללי והן בעולם התרבות. בני המחזור שלי עוד זוכרים את תחילת שנות התשעים, המהפכה הגדולה של המוזיקה שחלק ממחולליה עדיין איתנו. הדור המבוגר יותר זוכר את שנות השמונים ובוודאי את מהפכת שנות השישים. אז אמנים הוציאו אלבומים בעלי משמעות על הפרט ואפילו על החברה. עכשיו תסתכלו סביב ותשאלו את עצמכם, מתי לאחרונה אלבום שאנחנו זוכרים אחרי שנים, שלא נגיד אלבום מהפכני? אפילו האלבום מנועים קדימה של להקת אלג'יר שנחשב לאחד האלבומים הטובים שיצאו ברוק הישראלי, לא הצליח לחולל מהפכה מוזיקלית או תרבותית , שלא נדבר שמלבד מעריצים שרופים, הוא לא מוכר בציבור הרחב. 

החיבור למוזיקה הופך פחות ופחות אומנותי ורגשי ויותר חיבור אד הוק. יש את העניין הערצה , מעריצי אלביס מעריצים אותו גם היום, מעריצי ביטלס לא מפסיקים להקשיב להם גם היום. יש לזה השפעה. הערצה הזאת  דוחפת לגלות דברים "חדשים" שלא התגלו עד היום, מביא למחקרים אודותיהם והשפעתם התרבותית לא פוסקת. עם כל הכבוד לאמנים של היום, ספק אם מישהו מהם ייזכר עוד שנים. השפעתם פחותה ומכאן שגם החשיבות שהם מקנים למוזיקה שהם יוצרים, יורדת.

נקודה אחרונה ומשמעותית, החשיבות של המוזיקה כמוצר מצטמצמת. אומנם אנחנו ממשיכים לרכוש מוזיקה (פחות מבעבר), דרך אייטונס או בהופעות, אך כמוצר ערכה יורד. אנשים לא מתחברים לטקסט, סביר להניח שרובנו לא נזכור טקסטים שיצאו לפני שנה או שנתיים (מיותר לציין שגם אין כל כך מה לזכור), מה שהיום משודר ברדיו מחר נשכח, וכך ערך המוצר, יורד. אם מחר לא נקשיב לאמן ולא נזכור  את השיר, אז למה שהוא יצטרך להתאמץ? בשביל שאמן יתאמץ, הקהל צריך להיות מוכן להתאמץ.  זה פותח פתח, לצערנו, ל"זמרים" בעיניי עצמם. גיבורי ריאליטי למיניהם שלהבדיל מזמרים וזמרות, יש להם כמה נישות פרסום ולכן לא יישכחו אותם בקלות (שוב לצערנו). גם אם ממש נתעקש. 

זו הסיבה שמוזיקאים צריכים ללכת לעוד נישות ולעיתים קרובות, לעשות מעצמם צחוק כדי להישאר בתודעה.

אפשר לומר ובצדק במידה רבה שהמוזיקה פשוט התדרדרה, ואין לזה קשר לקהל אלא רק לאמנים. לראייה אין יותר אלבומים גדולים, שלא נדבר על יצירות פאר, וזו אשמת האמנים, אם אמן רוצה שנתרגש לקראת פרסום יצירה שלו הוא צריך לעבוד ולהוכיח לנו שהוא שווה את זה. יכול להיות. אבל גם מוזיקאים צריכים לחיות, ומאחר והם יודעים מה הקהל מחפש, אז הם בוחרים ללכת על בטוח ולא לנסות דברים חדשים, מהפכניים, מעוררי השראה ובעלי חשיבות. 

במילים אחרות, כשאנחנו לא נותנים חשיבות למוזיקה, לטקסט ולצליל, זו התמורה שאנחנו מקבלים.

עוד פוסטים בנושאים שונים אפשר למצוא כאן

למה לי פוליטיקה עכשיו

לפני מספר שבועות שאלה אותי אהובתי, למה אני לא כותבים שירים פוליטיים. היא כמו כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי דעות פוליטיות מגובשות מוצקות כמעט בכל נושא. יש לי דעה ברורה על דת (נגד) על נישואים חד מיניים (בעד), על הכיבוש (נגד) ועל חופש האזרח (בעד). אז למה אני לא כותב על זה שירים? 

אפתח בהגנה על עצמי כי בכל זאת ההתקפה הטובה ביותר היא ההגנה. אני כן כותב שירים שמציגים עמדות מסוימות. שירים כמו "הידיים שמשחררות אותנו לחופשי" או "התשלום האחרון" הם בעיניי שירים בעלי עמדה ברורה. הם כאלה כי זו היתה כוונתי ולמזלי גם הצלחתי להציג אותה בצורה רהוטה. מלבדם יש שירים נוספים שפה ושם כוללים עמדות בנושאים שונים, אפילו שיר ישן כמו "אל תחפשי את בוקובסקי" מציג עמדה מסוימת על התרבות בת ימנו, וגם שיר כמו "קרב מוחותמול אלוהים" הוא כזה . מלבדם, אפשר למצוא שירים נוספים בהם יש משפטים בודדים או בתים שלמים שמציגים נושא ומבקרים אותו. בשביל לכתוב שיר עם עמדה וביקורת, לא חייבים לכתוב על הכיבוש או על דת. מבחינתי משפט שמבקר ילדות בנות 12 שמבקשות להיות נשים או לתאר עיר שהפכה להיות קניון גדול, זו גם ביקורת חברתית ראויה. 

אך האמת היא שאינני יודע לכתוב שירים פוליטיים וחברתיים. אינני שלום חנוך ולצערי אינני כותב כמו עמיר לב. אני יכול להתבטא בנושאים כאלה במאמר או בפוסט בפייסבוק אבל קשה לי להפוך אותם לשיר. יותר קל לכתוב שיר על זוגיות או על בני אדם מאשר שיר על המצב החברתי. 

יש בוודאי מי שתוהה, למה בכלל אחשוב על זה, הרי אמן צריך להיות אמן ולא פעיל פוליטי או תעמולן. ובכן, אני כן מאמין שאמן צריך ליצור יצירות פוליטיות ואם לא הוא בוודאי צריך לומר את אשר על ליבו על המצב. הגישה הטוקבקיסטית לפיה "מי הוא בכלל האמן שיגיד מה צריך להיות, מה הוא מבין בכלל" זו גישה שאיננה מתאימה למי שמאמין שחופש הביטוי הוא הדבר היקר ביותר שיש לאדם. לא משנה אם יש לו אותו כי הוא חי תחת משטר דמוקרטי או אם הוא נלחם על החופש הזה, כי הוא חי במשטר שאוסר עליו להתבטא בחופשיות. ראשית, אמן הוא אזרח וכמו כל אזרח עליו למלא את חובתו האזרחית ולנצל את חופש הביטוי כדי למחות. שנית, מעצם היותו אמן, עליו לעורר תהודה , לשקף מציאות ולהציג גם הצדדים הבזויים שלה במטרה להילחם נגדם. גם אם המחיר הוא להפסיד קהל. 

אומנות היא איננה רק בידור, אומנות משקפת מציאות בדרכים שונות ועל אמן להשתמש בכח הזה. כל מי שחושב שלא כך הדבר, צריך לשאול אותו האם תנועת זכויות האזרח שפעלה בשנות השישים היתה מצליחה אלמלא אמנים היו עוזרים לה, האם הקהילה ההומו-לסבית היתה מצליחה להגיע להישגים אלמלא אמנים מהקהילה ומחוץ לה היו מרימים את קולם, ובמקום אחר, האם גרמניה של שנות השלושים היתה נראית אחרת במידה והאמנים הגרמנים היו עושים מעשה נגד היטלר והמפלגה הנאצית ולא נכנעים לה מסיבות כלכליות ואחרות. 

לפני מספר שבועות טענתי ששירים לא משפיעים, הבאתי לדוגמא את "תנו צ'אנס לשלום" של ג'ון לנון. אני עדיין חושב כך. שום שיר לא שינה מציאות, שום סרט לא גרם לעולם להתעורר בוקר אחד ולהחליט להשתנות. יונתן גפן מגדולי האמנים בישראל אמר פעם על הדור שלו, שהם חשבו לשנות את העולם אבל העולם לא רצה להשתנות. ובכן זה נכון. אבל זה לא אומר שעלינו לא לכתוב שירים בעלי עמדה פוליטית, חברתית. השירים מעלים דברים על השולחן, נותנים תקווה לאנשים, וברמת הפרט הם כן יכולים לשנות. אם יש מנהיג אחד שקם בבוקר והחליט לעשות מעשה , אפילו קטן, בגלל טקסט שקרא, שיר ששמע או סרט שראה, הרי שהאמן עשה את שלו. 

אז למה אני לא כותב שירים כאלה? כמו שאמרתי אני לא מספיק טוב בשביל זה. מה שבטוח, המציאות דורשת את זה. למזלי ולצערי, המציאות הנוכחית תישאר כפי שהיא מספיק זמן, אז יש לי עוד זמן להשתפר. 

עוד שירים פוליטיים ולא, ניתן למצוא כאן

האם לשירים יש השפעה על חיינו

אנשים רבים שואלים את עצמם, האם שירים משנים משהו, האם יש להם השפעה על חיינו, על עולמנו. הרבה אנשים, בעיקר כותבים אני מניח, אוהבים לחשוב שקיימת השפעה כזאת. אני לא אחד מהם. 

ייתכן ואני יורה עכשיו ברגליים שלי ובגב של אחרים, אך אני פשוט לא מאמין בזה. לא מאמין שלשירים יש השפעה מלבד על הפרט שכותב אותם , ואולי על הפרט שקורא אותם. אך על חברה שלמה שמורכבת מפרטים , יש לשירים השפעה מועטה. 

כשאנשים טוענים שיש לשירים השפעה על החברה, אני אוהב לתת את הדוגמא של ג'ון לנון כהוכחה לכך שאין זה כך. לנון כתב ב-69 את "תנו צ'אנס לשלום" מאז נתנו יותר צ'אנס למלחמות מאשר לשלום. זה כולל גם מנהיגים שאוהבים את לנון או נהנים לצטט את השיר הזה מעל כל במה. 

ההסבר לכך ולעובדה ששירים אחרים הם נטולי השפעה סביבתית על חיינו כחברה הוא, שהמציאות, לצערנו, גדולה מכל שיר. פוליטיקה, כלכלה, דת, אינטרסים, אגו, גדולים מכל שיר שפרט מסוים כתב וחלק מהחברה מקשיבים לו ואפילו מצליחים להפנים את המשמעות שלו. 

אז נכון, יש שירים ואמנים שהצליחו לאחד חברה, ואפילו סימלו תקופה של שינוי. רק לאחרונה נחשפנו לסיפור של רודריגז, הסונג-רייטר האמריקאי הנשכח שהיה גיבור הלבנים בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד נגד המשטר הגזעני. אך האם מישהו חושב שבגללו או בגלל שיריו ,המשטר הגזעני נפל? שיריו כנראה היו פסקול של הלבנים באותה תקופה, אך אי אפשר לחשוב שהוא גרם לנפילת המשטר או לחילופין, שבלעדיו זה לא היה קורה. זה היה קורה, פשוט עם פסקול אחר. 

אני כן חושב שלשירים יש השפעה על חיינו, כפרטים. אני מוכן להעיד שיש לא מעט שירים שהשפיעו עלי בצורות מסוימות, בתקופות שונות בחיים. שירים שגרמו לי להסתכל אחרת על החיים, על אהבה, היחס לעצמי ולסביבה, ממסד וכדומה. באופן אישי הם גם השפיעו על הדרך בה אני כותב או מסתכל על כתיבה. משלמה ארצי, דרך שלום חנוך, עמיר לב, גבריאל בלחסן, אהוד בנאי, ברי, דילן, וכמובן ספרינגסטין, ששיריו משפיעים עלי גם היום. אני רוצה לקוות , למרות שאינני מאמין בזה, שמישהו הושפע גם משיר מסוים שאני כתבתי. אך כאן זה נגמר. לא חברנו ביחד כל מעריצי כתיבתו של שלום חנוך ושינינו את יחס המוסדות הדתיים במדינה, אפילו שירי האהבה של לאונרד כהן לא גרמו לגברים לשנות את גישתם לנשים שלהם. מספיק לצפות במהדורת חדשות אחת כדי להבין שזה לא קרה. 

אינני מבקש להסיר כאן אחריות מהכותבים או מהשיר, למרות שגם על שאלת האחריות ניתן להתווכח, ונעשה את זה. אני בסך הכל בא מהמציאות ואליה אני חוזר. מי שקורא שיר או מאזין לו, עושה את זה במשך חמש דקות , בהנחה והוא חוזר אליו שוב ושוב אז מצטבר לו זמן האזנה יפה. בינינו, החיים נמשכים קצת יותר משיר שנשמע פעם אחת או כמה פעמים. המציאות חזקה מהשיר ומהמשמעות שאנחנו מעניקים ומושכים ממנו, היא נמשכת גם אחרי שאנחנו עוברים לשיר הבא. עם כל הכבוד לכל אמן ולכל שיר , תלוש המשכורת אנחנו מקבלים כל חודש, צו המילואים שמזמין אותו להתאמן לקראת המלחמה הבאה, ונורמות חברתיות איתן אנחנו חיים, חיים מכל אחד מהם. לצערנו. 

ובכל זאת לא נפסיק לקרוא שירים, אז מזמין אתכם לעמוד השירים שלי