אורות העיר בחשכה

אורות העיר נוצצים בחשכה

כבישים שוממים, אין כבר אף אחד שיושיט יד לעזרה

מהקומה הגבוהה עד הקומה הנמוכה

יכול להרגיש את זה, זורם בדם

אורות העיר נוצצים בחשכה

אני שוקע בלי תנועה

שוב אני לבד

בעיר נטולת רחמים

כותב מילים בתוך חדר קטן

ליד המיטה, אין אף אחד

עוצם עיניים מנסה להירדם

אולי החלומות ייקחו אותי למקום אחר

הכל מתעוות תוך כדי תנועה

הכל שוקע ונעלם

אני כבר לא כאן

גם הזיכרון שלי נעלם

אורות העיר נוצצים בחשכה

עיר אחת גדולה

מלטפת אותי בלי הפסקה

אבל אני לבד בקומה הגבוהה

צינורות ומחטים

פנים נפוחות, הרגלים מושרשים

תאהבי אותי אני צורח בלי קול

עכשיו זה זמן טוב להתגבר על המכות

אני כותב אותן באותיות גדולות

כמה אפשר לשנות פנים

להשתנות בלי להרגיש

העיר הזאת מלטפת אותי ברחמים

לילה בקומה 12, ראיתי את אורות העיר נוצצים וכבישים שוממים 

את יודעת שהובסתי

את יודעת שאני הובסתי

אין טעם יותר בכבישים מהירים

מהקומות הגבוהות

לא רואים את החיים

מביט על עצמי במראה

שום דבר לא באמת השתנה

סימנים על הידיים

מחזקים את תחושת ההשפלה

אולי המלאכים הטובים

ידליקו את האור

לא יתנו לי לצאת

גם לפני החלון יש עוד מקום ליפול

את יודעת שהובסתי

אין טעם יותר בכבישים מהירים

מהקומות הגבוהות

לא, לא רואים את החיים

אנשים עם מסכות

מביטים עלי דרך עיניים קפואות

אני יושב בצד מכווץ

מחכה להוראות אחרונות

ילדים משוטטים חופשי

ואני עם פרטים אחרונים מנסה להשלים

אולי  מילים אחרונות לפני שנתחיל בבשורה

את יודעת שהובסתי, עכשיו אני רק חץ במטרה 

לקח לי זמן להבין שזה נכון, לא משנה כמה טוב יש מסביב 

אירוע

אנשים באו, אנשים הלכו

עמדנו במרכז

הם דיברו יפה,

הבטנו סביב

אנשים אכלו, אנשים רקדו

ואנחנו חיפשנו רמזים לדברים

שיכולנו לגלות במקרה

הם לא הפריעו לנו

אנשים באו , אנשים הלכו

עמדנו במרכז

דיברו אלינו יפה

אחר כך חזרנו לחדר

לא תמיד נשיג את מה שאנחנו רוצים

אבל היום ומחר, כל מה שנרצה הוא אמיתי

בחוץ יש כבישים לכיוון אחד

אנחנו לא צריכים שלטים לדעת לאן

אנשים באו, נעמדו לידנו

מדי פעם רקדנו

צחקנו קצת אחר כך המשכנו

ידענו שבסוף נביא את זה הביתה

מול הרוחות, מול החומות

יודעים שאנחנו לא תמיד נשיג מה שאנחנו רוצים

אבל היום ומחר זה אמיתי

מחרתיים, לא נצטרך לספור יותר את הימים  

זה היה האירוע שהיה

שיר של עגנון

ראיתי אותך ישנה

בזמן שהתעוררתי מחלום על סיפור של עגנון

הבטת עלי מתוך שינה

לא יכולתי לנחש

חשבת שיש כאן משהו שונה

פעם הייתי כותב את המילים

אחר כך מחפש משמעויות

היום החלומות לא אומרים לי דבר

אז יוצא מהבית ונוסע רחוק

למצוא לעצמי מקום

ראיתי אותך ישנה

ובחלום היה שם משהו אחר

בתיכון הקשבתי לכל מילה

קראתי את הסיפורים של עגנון וחשבתי

איך נראה העולם נוכח מבעד למילים

גם אנחנו נוסעים ושותקים

בכבישים לא מסומנים

בין הבתים שלנו לאלה של אחרים

ואת כל כך יפה ולא ברורה

נשאר לחכות לך

רעש גדול מתחיל מלמטה

ועולה ועולה ,עד שאי אפשר לפשט אותו יותר

הזמן, התקופה, היופי שבכל זה

את נשארת לישון מאוחר

בזמן שאני שוקע בעצבות כמו בסיפור ההוא של עגנון  

מהתיכון ועד היום, עגנון

לאן שתרצי ללכת

לאן שתרצי ללכת
אחכה לך בפינה
אביט בך מתגוששת עם הרחוב
שלטים יקראו בשמך


את שומעת את השירים
מבקשים ממך ללוות אותם
עד המקצב האחרון
אחרי שכל הזוגות ירדו מהרחבה


אני אעמוד שם להביט בך
בוחרת את הקצב שלך
לאן שתרצי ללכת
אמצא בשבילך את המרחב


תאספי את הדברים ותמשיכי לאט
אני אעמוד שם
אחזיק בשבילך
במוטות הכסופים


אשמע את קולך
מהדהד בין העוברים והשבים
אני אעמוד בקצה של הכביש
אחכה לשמוע את ההד , לראות את הצל חולף דרכי


אעמוד בפינה
מכוניות יאירו את דרכך
היציאה פתוחה, המחסומים ירדו
אני אחכה לאן שתרצי ללכת


זו המהות האמיתית של כל הסיפור, לא?

למה את לא מדברת איתי

יש גם ימים כאלה

כשאני מביט מהחלון ואת לא מדברת איתי

חושב מה היה יכול לקרות, אם היינו נוסעים בשבת אל מחוץ לעיר

אולי היינו עוצרים קרוב למגע,

חמקמק , אבל הוא לא היה מונע מאיתנו להרגיש

תביטי על אורות העיר ואספר לך איך זה מרגיש

להתמכר בעיניים עצומות, להתאהב בטיפות של חיבה

מוגשות לנו עטופות בשתיקה

יש גם ימים כאלה

למה את לא מדברת איתי עכשיו

רוצה להתקרב אלייך, קחי את זה קרוב

בסוף הרי ניפגש בקצה של העיר

בסוף שבוע או ביום רגיל

שם נוכל ללכת לאיבוד, שם האורות יתחלפו מהר

יש גם ימים כאלה, למה את לא מדברת איתי על זה

אני כותב את המילים עכשיו ומדמיין אורות צהובים על כביש חשוך

יש אפלה על ההר, וגם בפנים במקומות ההם

משם לא נוכל לזוז

את הלב השארנו על המגרש

וחזרנו הביתה מובסים

תביטי עכשיו על הרחוב

אף אחד לא נותר שם, רק שניים עצובים

אין להם שיר פרידה, רק מילים ושתיקה

יש גם ימים כאלה את יודעת

למה את לא מדברת איתי עכשיו

נושמים בכבדות, מביטים לצדדים

מול משקפי השמש, כולם נעלמים

הכל דומה, הכל שונה

אני לא מצליח להבחין בפרטים

יש גם ימים כאלה

רוצה להתקרב אלייך

קחי את זה קרוב

בסוף הרי ניפגש בקצה של העיר

איפה שמותר לנו ללכת לאיבוד

אם רק ניסע בסוף שבוע או בכל יום אחר

יש ימים כאלה,

אנחנו מתקרבים אליהם בסערה או בעדינות

אני מביט מהחלון, חושב לאן אנחנו יכולים לצאת

יש גם ימים כאלה את יודעת

למה את לא מדברת איתי על זה

יש ימים כאלה, אני מניח שאנחנו צריכים להתרגל או להסתדר 

מנצחים ומפסידים

בסוף נצטרך להודות

לא אנחנו מנצחים

מישהו אחר זוכה בפרס הגדול

ואנחנו נשארים מחוץ לדלת

נשענים על הקיר בתחושה של החמצה

בסוף נצטרך להודות

הרי זה עולם של מנצחים ומפסידים

אנחנו נמצאים בצד השני של המתרס

מדי פעם זוכים להצצה חטופה מעבר לגדר

לא עוצמים עיניים , מתפללים שזה לא יברח לנו

חולפים על פני מחסומים

עוברים בגשרים אל הצד השני

משאירים מאחורינו לכלוך ופחדים ישנים

בסוף גם אנחנו נצטרך להודות

לא אנחנו מנצחים

יש סימנים על הכביש , על הקירות ברחובות

שלטים מהבהבים , ומחסומים מול הבתים

מישהו אחר לוקח את הפרס

מביט עלינו מהצד, כמו על משחק

אנחנו יכולים להישען על הקירות בתחושה של החמצה

נוסעים לאט, מפחדים לטעות

החטאנו את כל המטרות

ונשארנו עם שק של חצים על הגב

אצלנו בחיים אין הזדמנות שנייה

בסוף נצטרך להודות , לא אנחנו מנצחים

יושבים בסוף היום על המדרגות

צופים אל הרחוב ומחפשים לאן ללכת

כאן עוברים כולם, אלה שאיתנו

ואלה שלעולם לא נדע לאן הם הולכים

גם הם מודים בשתיקה , לא הם מנצחים

מישהו אחר לוקח את הפרס

משאיר אותו אצלו ומחכה שיתנו לו עוד קצת

לנו לא נותר דבר מכל זה

לא מבקשים , לא מצפים למשהו אחר

בסוף גם אנחנו מודים

זה עולם של מנצחים ומפסידים

ואנחנו נמצאים בצד השני של המתרס

זוכים להצצה חטופה מעבר לגדר

דואגים לא לעצום עיניים

לא רוצים שזה ייעלם לנו

ספרינגסטין פעם כתב שזה עולם של מנצחים ומפסידים ואסור להיתפס בצד הלא נכון 

אנחנו לומדים כל יום שאנחנו בצד הלא נכון,  רק מבקשים לא להודות בכך