שרשרת של טעויות

שרשרת של טעויות סביב מציאות שאיננה מתחלפת

אפילו ברגע אחד של שתיקה אי אפשר לשבור אותה

היו כאן דרכים לא סלולות

נסעתי בהן עד שלא יכולתי להגיע רחוק יותר

כבר לא מפזר בדלים בכל מקום

לא עוצר במקומות שאין בהם סוף

תספר לי כמה זה נכון

ששניים כמונו הולכים לאיבוד

שרשרת של טעויות, ילדים יפים

מרחוק שמש גדולה מביטה עלי

הייתי פעם אמיתי עכשיו זה הורג אותי

אני לא מצליח לצאת מזה בלי להרגיש

דף של מילים משורבטות

ערפל כבד על העיר

מה איבדנו כאן שיש לנו להחזיר

שרשרת של טעויות אנחנו כבר לא סופרים

עוד נקודה ועוד נקודה

סופג בלי הפסקה

בארבע לפנות בוקר מתעורר

אולי בוקר חדש מאיר משהו כואב

יוצא מהחדר

מביט במסדרון

אין שם שום דבר טוב לקרוא

רק שלטים שמבשרים שרשרת של טעויות

כל מה שהיה עד עכשיו, כל מה שהוביל אותי לכאן, זו רק שרשרת של טעויות 

נסיעות לילה

על כביש חשוך מסתנוור מאורות זמניים

שום דבר לא קבוע

כשבכל רגע המחשבות רצות בלי הפסקה

מכאן לשם עד תחושת ההתרסקות המוחלטת

ראיתי מכוניות דוהרות לכיוונים שונים

ואני המשכתי ישר

הקשבתי לתחזית

כאן גשם ומה שם, רחוק מכאן אותה נחמה מתמוססת

זוכר נסיעות לילה במדינות רחוקות

אוטובוס של תיירים שלא מבחינים בין מקומות

דרכי עפר במקום כבישים, שדות גובלים בקצוות

ומאחוריהם זרקורים מאירים, אין שם שום דבר

ואני מפורר ברגע אחד את כל הקשיחות

מעטפת חסרת תכלית

וחיפשתי כבר מקום יותר נעלה בסולם

לפני, לפני ההתרסקות המוחלטת

ואהבתי לראות את השלטים מנצנצים

פניות לשום מקום ודרכים ישרות חסרות תכלית

אהבתי להקשיב למילים, כשהזמר המשיך לשיר

גם כשהמוזיקה דממה, נשארתי לבד ברכב

ובינתיים הכביש המשיך להיות חשוך

נדמה ששום דבר לא באמת משתנה

רק האורות נוצצים בלי סיבה

הקצוות הופכים קרובים, ואני מתרחק 

כמו אז במזרח, בכל פעם כשיש נסיעת לילה, אני נהנה 

בין הטיפות

הלכנו בין הטיפות

אחרי שהרגנו את מי שאהבנו

בינתיים השלטים התחלפו

לא מוכרים כאן יותר חיים טובים

רק הבטחות לספק רצונות שעדיין מפעמים בתוכנו  

הלכנו בין הטיפות

דלתות נטרקו

אין יותר אנשים בחדר

כל הזיכרונות עפו עם הזמן

אנחנו כבר לא בני 16, עדיין לא יודעים יותר מאז

כלבים רצים במרחב, מישהו מיילל באופק

לאן נעלם הגעגוע אם הזיכרון לא מת

מבט אחד במראה, מתגלים כל הקמטים

הרגנו את מי שאהבנו

וקמנו במקומם לתחייה

השלטים התחלפו

כאן לא מוכרים יותר אהבה

אזיקים בוערים, עיניים גדולות

כל מה שרצינו נגמר

אנחנו צריכים רק להגיש את החשבון

הלכנו בין הטיפות עד שנגמר היום

במפעלים אין יותר עובדים

בגבולות אין מי שמברך אותנו לשלום

עכשיו זו רק כותרת בעיתון

עכשיו זה המוות שמבקש שנשמור לו מקום

הרגנו את מי שאהבנו

וקמנו במקומם לתחייה

שלים גדולים מבשרים על סוף קרוב

הלכנו בין הטיפות

עכשיו תורנו להישאר בחוץ

כולנו הורגים את מי שאנחנו אוהבים בדרכים שונות, ואז הולכים בין הטיפות מרוב בושה

מוזיקה ישנה

ברכבת בדרך חדרה, הקשבתי למוזיקה ישנה

ניסיתי להיזכר בשיר, איפה שמעתי אותו לראשונה

שוב התחיל בי רגש ישן

אולי הפעם אני אחזור מוכן

אדע לאן להגיע, אם רק אבין מה אומרים לי השלטים

תמיד אני טועה בפנייה הראשונה

שם הכל נראה כמו אמיתי אבל רחוק

זה חזק ממני, חזק מכל סיפור שניסיתי לכתוב

ברכבת בדרך החזרה

ראיתי זוגות עולים ויורדים

לפעמים זה רק תירוץ לפשרה

שוב עלה בי רגש ישן

נשארתי מאחור בשביל לא לחזור

אל אותן המקומות מהם אי אפשר כבר לצאת

דמויות נתפסו, דמויות נעלמו

כותב מילים, לא מצליח להוכיח אותן

ברכבת בדרך חדרה, הקשבתי למוזיקה ישנה

ניסיתי להיזכר בשיר, איפה שמעתי אותו לראשונה

שוב התחיל בי רגש ישן

אולי הפעם אני אחזור מוכן

חזור אל אותם שירים ישנים בכל פעם מחדש, לא מסוגל לשמוע משהו חדש 

אין לי יותר שירים

אין לי יותר שירים לכתוב

אין לי יותר חלומות לחלום

לא הכל הושלם, לא הכל נגמר

רק השלטים מסמנים לכיוונים שונים

כאילו משהו חדש נולד

הכלבים ימשיכו לנבוח

המילים ימשיכו להדהד

אני לא בטוח כמה אמת יש בכוח

וכמה כוח יש לשקר הזה

אך אין לי יותר שירים לכתוב

רק סימנים של טוב או פחות

מתגלים בי ונעלמים באור

אני עומד מול המראה

לא בטוח שזה נכון

אין לי יותר שירים לכתוב

הבמה שהיתה נעלמה

משהו ירד ממנה בלי אור זרקורים

אני כבר לא במשחק של גדולים

ילדים קטנים יוצאים מתוכי

אין לי חלומות בשבילם, אין לי שירים להשלים

כמה אמת וכמה זמן

הכל מתחבר או מתפרק

אני כבר לא בטוח בדבר הגדול הזה

רק תנועה של הלב לכיוון החץ

מכאן לאן אמשיך? 

הרבה זמן לא יוצאים לי שירים, גם לא מכתבים והחלומות עדיין כאן או שכבר לא. לאן אמשיך מכאן? 

שלטים מתדנדים ברוח

פתאום התחילה סערה

שלטים התנדנדו ברוח

עמדנו בפינה , לתת לרוח לעשות כבשלה

פעם זה היה שלנו, עכשיו זה מרגיש איטי וחלש  

אנשים קנו מוצרים לימים קשים

ראינו איך הגברים מכסים את הסירות

הנשים הדליקו סיגריות במרפסות עם דלתות הזכוכית

הקשיבו לרדיו , פתאום התחילה סערה

אנחנו אוהבים את הימים האלה

ימים ספרותיים שמזכירים לנו עלילות ישנות

מי הגיבור ומי דמויות המשנה

אנחנו ממשיכים ללכת בעקבות אותו קו שמוביל הסופר לכל מקום

והסערה הזאת, אי אפשר לחמוק ממנה

היא נמצאת בכל פינה

מישהו מדבר עליה , ואנחנו במרחק נגיעה

עוד מעט יתחיל הגשם וישטוף אותנו

את לובשת מעיל דק , לא מסגירה פרטים או חששות

מניח צעיף סביב צווארי , כובע גרב שקנית לי

השלטים מתנדנדים ברוח 

אם נצליח, נתחבא במקום הנכון , והסערה תחלוף

לפני שהסערה הגדולה התחילה, ככה תיארתי אותה לעצמי, כמו תמונה מסרט או ספר 

אירוע

אנשים באו, אנשים הלכו

עמדנו במרכז

הם דיברו יפה,

הבטנו סביב

אנשים אכלו, אנשים רקדו

ואנחנו חיפשנו רמזים לדברים

שיכולנו לגלות במקרה

הם לא הפריעו לנו

אנשים באו , אנשים הלכו

עמדנו במרכז

דיברו אלינו יפה

אחר כך חזרנו לחדר

לא תמיד נשיג את מה שאנחנו רוצים

אבל היום ומחר, כל מה שנרצה הוא אמיתי

בחוץ יש כבישים לכיוון אחד

אנחנו לא צריכים שלטים לדעת לאן

אנשים באו, נעמדו לידנו

מדי פעם רקדנו

צחקנו קצת אחר כך המשכנו

ידענו שבסוף נביא את זה הביתה

מול הרוחות, מול החומות

יודעים שאנחנו לא תמיד נשיג מה שאנחנו רוצים

אבל היום ומחר זה אמיתי

מחרתיים, לא נצטרך לספור יותר את הימים  

זה היה האירוע שהיה

אל תוך הנשמה

אם היית נכנסת אלי אל תוך הנשמה

האם היית ממהרת לחפש דלת יציאה

בטח היית פורטת הכל למילים ומספרים

היית מגלה , אם אני רוצח , סופר או אדם תמים

גם כשאת כאן מולי, עדיין מתחבא

בין שירים של אחרים לדמויות שנצרבות באש

מדמיין את עצמי הולך עם כובע ותיק ברחובות סואנים

חולף על פני מבטים לא מכוסים עם מחשבות לא מוגנות

אם היית נכנסת אלי אל תוך הנשמה

היית מצליחה לראות מקרוב

מה מסמנים השלטים

לאן נוסעים מכאן

כותב את המילים ומדמם מתשוקה

אם היית נכנסת, איך את היית משתקפת בחזרה

מה היה נשאר שלנו

מה נשמר מכל זה

אף פעם לא יספרו לנו כמה רחוק אפשר להגיד שהגענו

תמיד חשבתי שאהיה מישהו אחר

אבל אין כבר הפתעות, רק שריפות ובערות

במקומות חשוכים, אי אפשר לדעת מה אומרים המזלות

אם היית נכנסת אלי אל תוך הנשמה

האם היית מחפשת לעצמך דלת יציאה

לא הכל נפרט למילים ומספרים

אני לא רוצח, לא סופר, גם לא אדם תמים

אחרי שנכנסים אל תוך הנשמה, מה קורה אז?

לאן שתרצי ללכת

לאן שתרצי ללכת
אחכה לך בפינה
אביט בך מתגוששת עם הרחוב
שלטים יקראו בשמך


את שומעת את השירים
מבקשים ממך ללוות אותם
עד המקצב האחרון
אחרי שכל הזוגות ירדו מהרחבה


אני אעמוד שם להביט בך
בוחרת את הקצב שלך
לאן שתרצי ללכת
אמצא בשבילך את המרחב


תאספי את הדברים ותמשיכי לאט
אני אעמוד שם
אחזיק בשבילך
במוטות הכסופים


אשמע את קולך
מהדהד בין העוברים והשבים
אני אעמוד בקצה של הכביש
אחכה לשמוע את ההד , לראות את הצל חולף דרכי


אעמוד בפינה
מכוניות יאירו את דרכך
היציאה פתוחה, המחסומים ירדו
אני אחכה לאן שתרצי ללכת


זו המהות האמיתית של כל הסיפור, לא?

איפה אנחנו מתחילים

הסימנים על הרצפה

שאריות של צבע על הקיר

ידיים לא מספקות הסבר

אם נתלוש את החיוך מהפנים

מה יישאר מהן באמת

לא כולנו יודעים איפה אנחנו מתחילים

לא כולנו יודעים איפה אנחנו נגמרים

השלטים לא תמיד מספרים אמת

ועל השולחן נשארו רק בקבוקים ריקים

יצאנו אל השדה לראות את השמיים

איך הם מתכופפים ואז מכים בנו

אם נשאיר מעצמנו חלק

מה יהיה בסיבוב הבא?

כן, לא כולנו יודעים איפה אנחנו מתחילים

הפיתוי הוא מתוק אבל מה שרצינו להרגיש

תמיד גדול מאיתנו

אז מה שנשאר מאיתנו בסוף הערב

מפסידנים יפים חסרי בושה

כותרות ענק שנשטפו בזרם התודעה

לכולנו יש צרות את אומרת

אל תמחק אותנו בלי להשאיר סימן

אם נתלוש מעצמנו את החיוך

לא יישאר משהו לימים הבאים

הרי לא כולנו יודעים איפה אנחנו מתחילים

עכשיו מקלידים בקולי קולות

את המילים האחרונות

השם, הדם שלנו, שייך לעבר

נמחק אותו בלחיצת כפתור

ואז נלמד איפה אנחנו נגמרים

איפה אנחנו מתחילים ואיפה נגמרים, זו השאלה