כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון
‏הצגת רשומות עם תוויות אוטובוס. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אוטובוס. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 10 בנובמבר 2015

נסיעות לילה

על כביש חשוך מסתנוור מאורות זמניים
שום דבר לא קבוע
כשבכל רגע המחשבות רצות בלי הפסקה
מכאן לשם עד תחושת ההתרסקות המוחלטת

ראיתי מכוניות דוהרות לכיוונים שונים
ואני המשכתי ישר
הקשבתי לתחזית
כאן גשם ומה שם, רחוק מכאן אותה נחמה מתמוססת

זוכר נסיעות לילה במדינות רחוקות
אוטובוס של תיירים שלא מבחינים בין מקומות
דרכי עפר במקום כבישים, שדות גובלים בקצוות
ומאחוריהם זרקורים מאירים, אין שם שום דבר

ואני מפורר ברגע אחד את כל הקשיחות
מעטפת חסרת תכלית
וחיפשתי כבר מקום יותר נעלה בסולם
לפני, לפני ההתרסקות המוחלטת

ואהבתי לראות את השלטים מנצנצים
פניות לשום מקום ודרכים ישרות חסרות תכלית
אהבתי להקשיב למילים, כשהזמר המשיך לשיר
גם כשהמוזיקה דממה, נשארתי לבד ברכב

ובינתיים הכביש המשיך להיות חשוך
נדמה ששום דבר לא באמת משתנה
רק האורות נוצצים בלי סיבה
הקצוות הופכים קרובים, ואני מתרחק 


כמו אז במזרח, בכל פעם כשיש נסיעת לילה, אני נהנה 

יום שבת, 9 במאי 2015

כל כך הרבה זמן ביחד

פועלי המתכת הסתכלו עלינו מרחוק
את לא נגעת בגדרות, לא עצרתי בשביל להסתכל
בתחנה, עמדו שני גברים ואישה
הם התווכחו על מספרים
עשינו את עצמנו לא שומעים

הסתכלתי על הרצפה, אוסף של בדלים ואבנים אפורות
את לא חייכת ולא דיברת
פועלי המתכת חזרו מההפסקה
עכשיו אף אחד לא היה בחצר
אנחנו נכסנו לבית הקפה,
ביקשת מים קרים

כל כך הרבה זמן ביחד
ואנחנו עדיין הולכים
בין הטיפות, מנסים לא ליפול
ויש תמיד איזו בדיחה משותפת
ואת מספרת סיפור
לא מצליח לעקוב אחרי כל הפרטים

יצאנו משם מהר
האוטובוס הגיע, שילמתי לנהג
והתיישבנו בשורה האחרונה
פועלי המתכת לא ראו אותנו עוזבים
הגברים והאישה בתחנה המשיכו להתווכח
אולי בסוף כולם צודקים

כל כך הרבה זמן ביחד
ואנחנו עדיין הולכים
בין הטיפות, מנסים לא ליפול
כשנגיע הביתה נראה חדשות
שביתות וחלונות ראווה גדולים
כל כך הרבה זמן ביחד 


זה קרוב אבל לא אמיתי, הפועלים עובדים ואנחנו חולפים ליד 

יום רביעי, 21 בינואר 2015

משהו מפחיד הלילה

אני יושב במושב האחורי
מונית מספר חמש
עברתי את השדות
פנים מוכרות משתקפות בחלון
אני מנסה לומר משהו
הרדיו מקדים אותי

עוד מלחמה בצפון
והלב קופא
אני כבר לא זוכר מאיפה התחלתי
את אוספת את החפצים
נועלת את הדירה
והלילה
נראה שיכור

התעתוע של רגעים חולפים
אני מקשיח את עצמי
עד שאני נשבר לרסיסים קטנים
עברתי את השדות
עכשיו יכול לוותר על כול השאר

לילה, זה לילה אחר
יש משהו באור שמלטף
את יורדת לרחוב
מבטים של אנשים
הציניות שברגעים כאלה
כמו חותכת מאיתנו
כול מה שיכלנו לשמור לעצמנו

אני נלחם במחשבות
שאם הייתי יכול
הכול היה מחזיק
ואז חוזרים שנית
אל דברים שאף פעם לא היו

הנהג פונה ימינה
ברקע יכול להרגיש את המכה חזק
רוצה לדעת
ולא שומע שום דבר
את עולה לאוטובוס מספר 83
לצד השני של העיר

מתפנה מושב בסוף
את נלחמת באלף שדים
והצלילים אותם צלילים
יש משהו באור שמלטף אותי
הרגשה של חום

ואני מכיר את הפנים האלה
לא מהיום
מבקש לא להרגיש דבר
ואת יורדת אחרי שתי תחנות
בית גדול, מה הסיפור שייכתב

אני ממשיך לנסוע עד
שהנהג עוצר בפתאומיות
מעיר אותי
הפנים מוכרות
הרגש ישן
לא יכלנו להחזיק דבר

אין שום מילים להתחיל עימן
את מה שרצינו
אני סוגר עוד לילה
ואת מביטה סביב
יש משהו מפחיד
בגודל הזה

יש משהו מפחיד שאת לא יכולה לצעוק
רוצה להאמין שאף פעם לא ידענו את ההרגשה הזאת
אין בנו שום השראה עכשיו
רק פנים מוכרות
שיצאו מתוכנו התחלפו באחרות

וראיתי אותך מתאבלת
וראיתי אותי צולל
המצולות ביתי
אני עומד מול עיר כבויה
עם סיד מתקלף ותקרה נמוכה
עומדת מול הרחוב השקט
שואלת מאיפה זה יגיע הפעם

וראיתי אותנו מתענגים על אורו של הלב
יש בנו ציניות שלא ידענו להעריך
יש בנו משהו אחר גם שאנחנו לא ביחד
עכשיו לוקח מונית מספר חמש
אל אותה התחלה

את נרדמת בסלון
מפחדים ומאלף תחושות רעות
הוילון נסגר על אורו המלטף של הלילה
אני מכיר את הפנים שנרדמות
גם הפעם



שיר משנת 2002, גם היום יש מלחמה בצפון או שזה רק תעתוע של לילה