האיש ששר אמת - לזכרו של גבריאל בלחסן

לפני שבועיים פרסמתי פוסט בו הצגתי 5 אמנים שהיוו עבורי מקורות השראה לכתיבה ויצירה. אחד מהם היה גבריאל בלחסן. רצה הגורל המר וגבריאל נפטר לפני שבוע בדיוק. הפוסט הזה לזכרו. 

המתנתי בתחנת רכבת כאשר גילתי דרך דפדוף בעמוד הפייסבוק שלי שגבריאל איננו.המילה היחידה שיכולתי להוציא מאותו רגע מהפה, היתה קיבינמט. לא ההייתי היחידי. למרות שבאותה שעה לא יצאה עדיין הודעה רשמית בעניין, רבים שמעו את השמועות שהסתובבו מהבוקר ברשת, ואומתו עם הזמן. תוך זמן קצר, כמעט כל אחד ממכריי העלה שיר של גבריאל לעמוד הפייסבוק שלו. אני בחרתי בין היתר את תפילת צעד 11 הנצחי. 

הסיפור שלי עם גבריאל מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון היה בשנת 2004, או 2005. שנה אחרונה באקדמיה, מופע יום העצמאות שמארגנת אגודת הסטודנטים, להקת אלג'יר מחממת את כנסיית השכל. עד אז שמעתי כל מיני דיבורים על כך שההופעות של הלהקה הם מין טקס דתי אבל לא יצא לי לשמוע אותה בלייב. הלכתי להופעה מוקדם, ומהרגע שהיא התחילה , הרגשתי שמשהו השתנה. אני זוכר שבאותו לילה אחרי ההופעה, דבר ראשון שעשיתי היה לחפש הקלטות של הלהקה באינטרנט. גילוי מוזיקלי כזה קורה לבן אדם מעט מאוד פעמים בחיים, בטח אחרי כמעט עשרים שנה של האזנה למוזיקה מסוגים שונים, בוודאי בימים בהם המוזיקה כבר לא מה שהיתה פעם. 

בהמשך יצא לי לראות את הלהקה עוד כמה פעמים בהופעה, כשהם התפרקו הרגשתי עצבות שלא חשתי בשום פירוק אחר של להקה ישראלית או זרה. בעיניי "מנועים קדימה" הוא אחד מאלבומי הרוק הטובים בישראל, ונדמה לי שרבים מסכימים איתי בדעה זו. אחרי פירוק הלהקה עקבתי אחרי הקריירה של גבריאל , האזנתי לאלבומים הראשונים שלו , רכבות והשנים היפות של גבריאל, למרות שהיו קשים להאזנה. לשדות כבר יכולתי להאזין באופן תדיר יותר. 

כאן מגיע החלק השני. שנת 2010. בצד שלי אני עובר משבר אישי, בצד של גבריאל, יוצא אלבומו הרביעי,  עתיד.  מעטים הרגעים בחיינו בהם יש סנכרון מושלם בין יצירה אומנותית ובפרט מוזיקה לבין נסיבות אישיות, סנכרון שמאפשר לנו לקחת את היצירה ולהרגיש שהיא מדברת אלינו באופן ישיר. זה מה שקרה לי עם האלבום הזה, התחושה הפנימית והרצון שלי לצעוק, לשבור, לנפץ, לנתק את עצמי מהגוף מצא ביטוי מושלם באלבום שכמעט כל שיר בו היתה צעקה חדה וברורה שהדהדה היטב. 

אלו לא רק הטקסטים של אדמה חרבה, דשא א', הסיפור על השטן שלא קיים אבל בא להרוג , עתיד על חיים בלי תוכנית קיומית או ברת סיכוי, דרך הסליחות שלנו מחולשה וחוסר יכולת להתמודד עם המציאות ועד האפוס המדהים של כדורי הרגעה בדבש, שכל מי שמאזין לו מבין שדבר כזה לא נשמע בעברית וכנראה גם בכל שפה אחרת. השילוב המדהים של השירה/צרחות עם המוזיקה והמילים שמשלבות בין האישי ביותר למה שנעשה בסביבנו, לקח את התחושות שלי לסיבוב במקומות הכי מכוערים ונתן להן ביטוי. 

האלבום הזה ליווה אותי לכל מקום, כמו קוביית זהב שלא יכולתי להניח בצד. לעיתים הייתי מקשיב לו כמה פעמים ביום, לעיתים צרחתי איתו, היו רגעים אני מודה שהייתי קרוב מאוד לבכי. זה לא קרה לי מעולם , לא בקולנוע ולא כשהאזנתי למוזיקה. 

אני אומנם יצאתי מאותה תקופה אבל המשכתי להאזין לגבריאל, אלבומו הבא (והאחרון) גם כשעיניי פקוחות, היה גם הוא יצירת מופת. אומנם הוא לא נשא עמו מטען של אדרנלין ותחושות כמו עתיד אבל היו בו כמה יצירות שקשה לשכוח, משיר הנושא דרך, גשר בגובה רב, DEEP TMS ועד סדום, יצירה אפוקליפטית. 

לצערנו, כאן זה נגמר. ייתכן שיצא עוד אלבום של גבריאל אותו הקליט לפני מותו וייתכן שזה אלבומו האחרון. הסיפור שלו, אותו יכל לכתוב ולבטא בצורה ישירה, אמינה, מוכשרת, בלי פשרות ובלי להפוך אותו לפלקט מסחרי כמו שנהוג היום, היא מה שהפכה אותו בעיניי לאחד האמנים האיכותיים ביותר במוזיקה הישראלית ואני גאה לומר גם שהוא אחד האמנים שהשפיעו על הכתיבה שלי הכי הרבה.

למה כל השירים אותו דבר

לפעמים זה קשה. המילים לא ממהרות לצאת ואם הן יוצאות , הן תמיד חוזרות בסיבוב חוזר כמו מבקשות סיכוי שני אחרי שהצליחו או נכשלו בפעם הראשונה. אומרים שמהמר חכם יודע מתי לפרוש ובדרך כלל זה רגע לפני שמתחילה הנפילה. ובכן, המילים לעולם לא יודעות מתי לפרוש. 

אני כותב משפט ועוד משפט, ובסוף גומר עם אותו שיר בניסוח מעט שונה. לא משנה כמה אני מנסה לעשות את זה אחרת לגמרי, אבל אני לא מישהו אחר, אני תמיד אני. לפעמים זה טוב, בעיקר כשיוצא משהו בפעם הראשונה, בפעם השנייה והשלישית כשזה יוצא, הייתי מעדיף להיות מישהו אחר. 

אצלי זה תמיד חוזר אל אותה נקודה, אותה סיטואציה שלא יוצאת מהראש. זוג, הוא לא חושב שהוא מוצלח, בטח לא בשבילה, הוא לא קלינט איסטווד או ג'ק ניקולוסון מהסרטים בטח לא מהמציאות, היא רוצה יותר, מסתפקת בו לפעמים לא. לפעמים היא הורסת, לפעמים זה הוא ששובר את הכלים. פעם הם הבית קפה קטן או ברחוב ליד, פעם בדירה קטנה , חדר שינה או מרפסת, לפעמים הם מתרחקים עד שדה התעופה או עיר זרה. אבל הם תמיד נמצאים שם. בגוף, ראשון, שני ושלישי. אני לא יכול לברוח מהם ולא יכול לתת לעצמי להתרחק מהם. אם אתרחק, לא יהיה לי את מי לכתוב, לא אדע על מי לספר. אם יתרחקו, אצטרך לכתוב על עצמי. 

ומדי פעם כותב על עצמי, זה הכי גרוע שיש. כי אני לא יכול להיות מישהו אחר, אז אני לא מסוגל לתאר את עצמי פתאום בצורה אחרת, הרי לא ייתכן שפעם זה שחושב שהוא לוזר בשיר אחד יהיה המנצח הגדול בשיר שני, זה שבטוח שהוא לא מסוגל להיות שמח יהיה פתאום ליצן. אני מעדיף את זה ככה. עדיף להיות אתה גם אם המצב לא משהו מאשר לשקר ולנסות להיות מישהו אחר, כי אז אתה גם שקרן וגם קם בבוקר ומגלה שאתה עדיין אתה, עם כל החרא שבדבר. 

העירו לי על זה כמה פעמים, לא על החרא על זה שאני חוזר על אותן מילים. מישהו שאל אותי פעם למה שלא תשנה גישה כאילו זה מתכון שאני יכול לשנות תבלין או משהו מהסוג שטבחים עושים מדי פעם , מישהי פעם גם כתבה לי שזה מעצבן לקרוא שבגיל עשרים וחמש אני כותב על אותן תחושות שהיו לי בגיל עשרים. תתפלאי, בגיל שלושים כתבתי פחות או יותר אותו דבר , רק יותר ברור. 

אל תבינו לא נכון אני מנסה לשנות את אוצר המילים שלי, להגדיל אותו, ואני עושה את זה לא מצפייה בטלוויזיה שם ספק אם אוצר המילים שלי יגדל למשהו שהדף יסכים לסבול אלא מקריאת ספרים אבל אני תמיד חוזר אל אותן מילים. גאולה, חטאים, שבילים, דרכים, כבישים, רחוב, שלטים, כוסות ריקות, שולחן ערוך, בתי מלון, בתי קפה, דירה קטנה, שדה תעופה, פעם פריז, פעם תל אביב לפעמים ערים אחרות,  ניצחונות, הפסדים, אשמה, פחדים, חופש, בריחה  , רכבות, אוטובוסים, מונית והיא תמיד לוקחת מישהו. לעולם לא באמת נשארים בשירים. לא ברמה כזו. 

אז כן כל השירים אותו דבר, מדי פעם המילים נחבאות ואני מצליח למצוא אחרות, אבל אז מיד חוזרות המוכרות והשיר מתהפך, זה לא אשמתי, גם לא אשמתן, זה מי שאני, זה מה שאני יכול לכתוב, לא מתלונן, זה הכי גרוע שיש וזה הדבר הכי טוב שאני עושה. 

את כל השירים הדומים והשונים אפשר לקרוא בעמוד שירים באתר שלי