לפעמים זה קשה. המילים לא ממהרות לצאת ואם הן יוצאות , הן תמיד חוזרות
בסיבוב חוזר כמו מבקשות סיכוי שני אחרי שהצליחו או נכשלו בפעם הראשונה. אומרים
שמהמר חכם יודע מתי לפרוש ובדרך כלל זה רגע לפני שמתחילה הנפילה. ובכן, המילים
לעולם לא יודעות מתי לפרוש.
אני כותב משפט ועוד משפט, ובסוף גומר עם אותו שיר בניסוח מעט שונה. לא
משנה כמה אני מנסה לעשות את זה אחרת לגמרי, אבל אני לא מישהו אחר, אני תמיד אני.
לפעמים זה טוב, בעיקר כשיוצא משהו בפעם הראשונה, בפעם השנייה והשלישית כשזה יוצא, הייתי
מעדיף להיות מישהו אחר.
אצלי זה תמיד חוזר אל אותה נקודה, אותה סיטואציה שלא יוצאת מהראש.
זוג, הוא לא חושב שהוא מוצלח, בטח לא בשבילה, הוא לא קלינט איסטווד או ג'ק
ניקולוסון מהסרטים בטח לא מהמציאות, היא רוצה יותר, מסתפקת בו לפעמים לא. לפעמים
היא הורסת, לפעמים זה הוא ששובר את הכלים. פעם הם הבית קפה קטן או ברחוב ליד, פעם
בדירה קטנה , חדר שינה או מרפסת, לפעמים הם מתרחקים עד שדה התעופה או עיר זרה. אבל
הם תמיד נמצאים שם. בגוף, ראשון, שני ושלישי. אני לא יכול לברוח מהם ולא יכול לתת
לעצמי להתרחק מהם. אם אתרחק, לא יהיה לי את מי לכתוב, לא אדע על מי לספר. אם
יתרחקו, אצטרך לכתוב על עצמי.
ומדי פעם כותב על עצמי, זה הכי גרוע שיש. כי אני לא יכול להיות מישהו
אחר, אז אני לא מסוגל לתאר את עצמי פתאום בצורה אחרת, הרי לא ייתכן שפעם זה שחושב
שהוא לוזר בשיר אחד יהיה המנצח הגדול בשיר שני, זה שבטוח שהוא לא מסוגל להיות שמח
יהיה פתאום ליצן. אני מעדיף את זה ככה. עדיף להיות אתה גם אם המצב לא משהו מאשר
לשקר ולנסות להיות מישהו אחר, כי אז אתה גם שקרן וגם קם בבוקר ומגלה שאתה עדיין
אתה, עם כל החרא שבדבר.
העירו לי על זה כמה פעמים, לא על החרא על זה שאני חוזר על אותן מילים.
מישהו שאל אותי פעם למה שלא תשנה גישה כאילו זה מתכון שאני יכול לשנות תבלין או
משהו מהסוג שטבחים עושים מדי פעם , מישהי פעם גם כתבה לי שזה מעצבן לקרוא שבגיל
עשרים וחמש אני כותב על אותן תחושות שהיו לי בגיל עשרים. תתפלאי, בגיל שלושים
כתבתי פחות או יותר אותו דבר , רק יותר ברור.
אל תבינו לא נכון אני מנסה לשנות את אוצר המילים שלי, להגדיל אותו,
ואני עושה את זה לא מצפייה בטלוויזיה שם ספק אם אוצר המילים שלי יגדל למשהו שהדף
יסכים לסבול אלא מקריאת ספרים אבל אני תמיד חוזר אל אותן מילים. גאולה, חטאים,
שבילים, דרכים, כבישים, רחוב, שלטים, כוסות ריקות, שולחן ערוך, בתי מלון, בתי קפה,
דירה קטנה, שדה תעופה, פעם פריז, פעם תל אביב לפעמים ערים אחרות, ניצחונות, הפסדים, אשמה, פחדים, חופש, בריחה , רכבות, אוטובוסים, מונית והיא תמיד לוקחת
מישהו. לעולם לא באמת נשארים בשירים. לא ברמה כזו.
אז כן כל השירים אותו דבר, מדי פעם המילים נחבאות ואני מצליח למצוא
אחרות, אבל אז מיד חוזרות המוכרות והשיר מתהפך, זה לא אשמתי, גם לא אשמתן, זה מי
שאני, זה מה שאני יכול לכתוב, לא מתלונן, זה הכי גרוע שיש וזה הדבר הכי טוב שאני
עושה.
את כל השירים הדומים והשונים אפשר לקרוא בעמוד שירים באתר שלי
