אורות העיר בחשכה

אורות העיר נוצצים בחשכה

כבישים שוממים, אין כבר אף אחד שיושיט יד לעזרה

מהקומה הגבוהה עד הקומה הנמוכה

יכול להרגיש את זה, זורם בדם

אורות העיר נוצצים בחשכה

אני שוקע בלי תנועה

שוב אני לבד

בעיר נטולת רחמים

כותב מילים בתוך חדר קטן

ליד המיטה, אין אף אחד

עוצם עיניים מנסה להירדם

אולי החלומות ייקחו אותי למקום אחר

הכל מתעוות תוך כדי תנועה

הכל שוקע ונעלם

אני כבר לא כאן

גם הזיכרון שלי נעלם

אורות העיר נוצצים בחשכה

עיר אחת גדולה

מלטפת אותי בלי הפסקה

אבל אני לבד בקומה הגבוהה

צינורות ומחטים

פנים נפוחות, הרגלים מושרשים

תאהבי אותי אני צורח בלי קול

עכשיו זה זמן טוב להתגבר על המכות

אני כותב אותן באותיות גדולות

כמה אפשר לשנות פנים

להשתנות בלי להרגיש

העיר הזאת מלטפת אותי ברחמים

לילה בקומה 12, ראיתי את אורות העיר נוצצים וכבישים שוממים 

מחכה לחבל

מחכה לחבל, מחכה לעמוד

עומד עם הסכין, מגלף את העור

הכל הולך ונופל

צולל אל הקרקעית

השעון מתקתק

הפיצוץ עוד רגע מתחיל

סופת חול גדולה

מתכווננת להגיע

מחכה לחבל, מחכה לעמוד

משהו הולך לאיבוד

הכדורים מוכנים

משהו כאן לא כתוב על הקיר

שוקע בזמן

הולך לאיבוד

מחכה ליד, אוחז בסכין

עוד מעט הדם יתחיל ללכלך את השטיח

השיר כבר נכתב

הסיפור יצא לאור

הגיבור לא כאן

מחכה לסכין, הדם כבר מוכן

זמן קצר לפני משא כבד, כמו אדם שנידון למוות, החבל מוכן, מחכה להגיע אליו

בין לבין

בין כל הסודות לבין כל השקרים

בין מה שמותר למה שהחמיץ

אי אפשר להסתתר מאחורי הפנים

כשצריך כל הזמן לגלות את שמסתיר

בין מסעות במציאות לדמיון עצל  

בין הלב הקרוע לזה שמבקש להירפא  

זמן שנמחק בזיכרון הוא כמו תעתוע

אם היינו שם, אז איפה היינו בכלל  

אי אפשר להרגיש, ולפשט יותר את המשפט

אורות חזקים, משהו מסנוור מבפנים ומבחוץ

בין אמיתות גדולות

לבין אי הבנה של הגדרות

בין מה שהבטחנו לבין מה שכבר לא נרגיש

בין הצער שבלב

לזה שמסתובב חופשי

בין העצב שהפשיר לאושר הקפוא

בתוך מחשבות שליליות

יש פלונטר שמסרב להניח  

נסיעות מכאן ומשם

הכל מוכן, הכל מובן, הקרב עוד רגע מתחיל

אפשר לעצור ואפשר לדהור

זו בחירה של פעם בחיים

אחר כך התנועה עובדת מעצמה

עד שמוצאים את התנוחה הנכונה

בין רגש אבוד

לבין מחשבה כלואה

כמה אפשר לשחק את אותו המשחק

זמן שהוקרב לא ישוחרר, אז אין מה לעשות

על מה שקיים בין לבין ובשוליים

קביים

ראיתי את עצמי צולל

אל אדמה בוצית

שם לא עמדו מלאכים ולא שדים

רק סימנים של חיים קדומים

חיכו לי שאמשוך אותם

ראיתי את עצמי צולל

אל תוך נפשי

מבקש רחמים

מכל השערים שנפתחו

מאלוהים עשוי קרטון עומד על מדף

לא מאמין במחירים

ולא מאמין במבצעים

זה שביל אחד שאני יכול ללכת בו בעצמי

זו הליכה שאני לא זקוק עבורה לקביים או לידיים שיחזיקו אותי

עכשיו אני יכול לצאת מזה, גם אם פניי מכוסות בבוץ

סימנים על הקירות ודם על הידיים

כל כך הרבה טיפות אחרונות של רעל טפטפו בתוכי

עד שלא ידעתי מה לעשות, נשארתי מרוקן מבפנים

עכשיו אני יכול לצאת החוצה

מחוטא באור השמש

כמה זמן יעבור עד שהחשכה הגדולה תחלוף

בתוכי יש לעיתים נרות דולקים

הם מאיימים לשרוף הכל

להבעיר כאן את השדות

שמבקשים להצמיח בתוכי חיים

זה שביל אחד שאני יכול ללכת בו בעצמי

זו הליכה שאני לא זקוק עבורה לקביים או לידיים שיחזיקו אותי

עכשיו אני יכול לצאת מזה, גם אם פניי מכוסות בבוץ

אז עכשיו שקט מבפנים, שקט מבחוץ

אני נוסע ולא יודע, אם יש סיבות לחזור 

הכל התחיל ממשפט ומשם המשיך הלאה, אל תחושות שלא יכולות להיעלם

את תמיד הולכת

את מניחה את הדברים ומביטה עלי

מבקשת שאקבע את העמדה

אני מתקפל ונשכב על הספה

את לוקחת את המפתחות ויוצאת

את תמיד הולכת, תמיד חוזרת

אין לי שליטה על כל זה

אין לי שליטה על מה שאת מרגישה

מוחק מאיתנו כתמים, שלא נצטרך להסביר

את הולכת, את תמיד הולכת

כשאת חוזרת, את לא מבינה איך זה מרגיש

אני מנסה להסביר, המילים נטולות הקשר

משפטים כתובים בלי כוונה, אין לי חיצים ואין לי מטרות

כמו חיילים שמתקדמים לאט

את מסדרת את הדברים בחדר

אחר כך את מסבירה שלא היתה לך ברירה

קראו לך אז באת, לא ביקשתי שום דבר

על השולחן, השארתי לך מילים

שירים לא ברורים, שאני לא יכול להסביר

זה אושר אבוד

אולי עצב כתוב

הנה אני בא, הנה את הולכת

תמיד את חוזרת

אחר כך את מסבירה לי שאכזבות תמיד יהיו

אני לא יכול להילחם בהן

ושם, האור דולק

מישהו בוודאי מדבר

מישהו אחר צוחק

יקראו לך אז תלכי, אני לא נלחם בזה יותר 

הולכת, חוזרת, לא יכול להילחם בזה אם תישארי או לא

מרגיש אותו חוזר

אני מרגיש אותו חוזר

לא ביקשתי כלום

והנה הוא זוחל אלי, עד שזה מתגבר

לא מצליח להתחמק מהתחושה

שברים וצלקות, מכות חודרות עמוק

יש בי אהבה לסכינים

געגוע לכאבים

מנסה להתחמק מהזיכרון

ואיך זה שהדם הזה מצליח לנקות ממני

כל עדות לשינוי, כל סימן לשיפור

אני מנסה להתחמק

מבקש להתעלם

אבל בלילות אין שליטה

על חלומות שבאים אלי מתוך החשכה

חדרים קרים, מגע רצוף, דקירה עמוקה

מביט על הבניין מבחוץ

רק אני מכיר את המסדרון, דלתות נפתחות, חדר קטן

יש לי מקום שמור ליד החלון

כמו ליד ארון הקודש

מישהו מבקש שאגאל או אשמר

ואם אצרח עכשיו, מה זה ישנה

אם אבקש לסגת, לאן כבר אלך

הפחד משתק, מחפש דרכים לצאת מזה

תמיד מגיע אל אותה נקודה

זיכרון ישן, נטול הגנה

אני מרגיש אותו חוזר

לא ביקשתי כלום

והנה הוא זוחל אלי, עד שזה מתגבר

לא מצליח להתחמק מהתחושה

שברים וצלקות, מכות חודרות עמוק

הפחד, החרדה, האימה, הכל חוזר אלי

חוזר להיות ילד

ככל שחולפים הימים

אני חוזר להיות ילד

שוכב על מיטה מפוחד

סופר ימים שלא יחזרו

ככל שחולפים הימים, אני שוב מתגונן

קרבות שלא ידעתי להסביר

קווים נעלמים ברקע

אין לי יותר מה למסור, אין לי יותר מה לתת

ככל שאני מתקדם

הולך אחורנית בתנועות חדות, אל עבר קו הסיום

ככל שחולפים הימים

אני מרגיש מותש

לא יודע אם אלה דמעות או דם

לא מצליח להבין מה אני אמור לומר

חוזר להיות ילד ובלי שום הגנה

כמה מיטות, כמה חדרים

וילונות שקופים, תגים על הידיים

אני שוב ילד שמתבונן בציור ולא מצליח להבין

איפה מתחילים הקווים, ואיפה הם נגמרים

לא יודע אם אלה דמעות או דם

השדים שבתוכי, לא מפסיקים לרוץ

ניצחתי את חלקם, אחרים נשארו עומדים

עכשיו אני שוקע בתוך הקירות

נופל אל תוך הבורות

חוזר להיות ילד, בין הוילונות 

אותה מחלקה, אותה מיטה, שוב ושוב ילד