כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון

יום חמישי, 13 באוקטובר 2016

בדידות של שגרה

שומע את הילדים מדברים, קללות בין המילים
לא מצליח להיזכר
מתי איבדתי אותם
מתי המשכתי לבדי בדרך הצפויה

לא יכול לעצור את עצמי בפתח השער  
זו בדידות של שגרה
היא מקשה עלי להבין איך אמור להיסגר המעגל
שומע את הילדים, לא מדבר, רק מתבונן, שום דבר לא חדש

פעם הם כמוני ופעם הם גדולים יוצר  
לוקח צעד לאחור, שוקל מילים
אי אפשר להילחם כל הזמן
הבדידות הזאת של השגרה, זורקת אותי למקומות אחרים

אני מתבונן, אחר כך תוהה
כמה קרוב עוד אפשר לגשת
הילדים צועדים באותו שביל
היום יש שם חלונות ראווה, השתקפות של פנים וגוף

שומע את הילדים, קללות ולחישות
מתי איבדתי אותם בעצם
אחרי לילה אחד, הכל פתאום מתנתק
אני מחפש דממת אלחוט

גם בראש, רצות לי מחשבות, שתיקה קרה
הכל מנותק, הכל שוקע
אני כבר לא יודע, איך יכול להרגיש אחרת
זו בדידות של שגרה, לא יכול לחזור לשם 



בדידות של שגרה, ימים חולפים והכל אותו דבר 

יום שלישי, 4 באוקטובר 2016

הולך וחוזר

לא מצליח להושיט את היד
לגעת בפנים, לעצור בצד
כל פעם התנועה מובילה אותי אל אותה נקודה
בכל פעם נדמה לי, שאני לא יודע מתי ואיך זה ייגמר

מנסה להפסיק אבל לא יכול
מסוגל ללכת אבל אין לי מקום אחר
בכל פעם המציאות עולה על כל דמיון
אני בטוח שאצליח, מתעורר ומגלה שנשארתי באותו מקום

לא יכול לדבר מול פנים דוממות
לא יכול להסביר את עצמי בלי ליפול
כמה פעמים אפשר לספור עד שלוש
לפני שהספירה הופכת לחלום בלהות

הולך וחוזר, חוזר והולך
מנסה לתפוס בזמן את מה שאני מרגיש
חושב שזה ישתנה, אבל לעולם לא
המילים משקרות, העיניים לא נעצמות

הסיפור הזה מאוד קצר
אני תמיד חושב בדמיוני שמשהו טוב יקרה
מתאר את עצמי תחת שמיים לבנים
כשאני מתעורר, מגלה ששוב אני נמצא בין אותם קירות, מתחת לאותם סדינים

מנסה להילחם בשדים
לצאת מתוך האבק אל עצמי
חוזר שוב ושוב אל אותה נקודה
הים תמיד מוכן לטביעה הבאה



זו תמיד אותה תחושה, היא לא נגמרת, לא נעלמת, רק הולכת וחוזרת