הפסקול של ילדותנו הפסיק לנגן

יש אמנים שעצם נוכחותם בחיינו מסמלת משהו שהוא גדול מסך האומנות שלהם, זה נכון אם הם ואומנותם נמצאים שם כל הזמן וזה נכון אם הם נוכחים נפקדים בחיינו, פה שיר, שם שיר, היצירה שלהם היא חלק בלתי נפרד מחיינו אבל היא הרבה יותר מזה.

אני כותב את זה על רקע מותו של אריק איינשטין והצער הרב שזה גרם לנו. אבל אני לא אדבר על האיש וגם לא היצירה שלנו, אלא על משהו הרבה יותר אישי שמקשר בין יצירותיו, מותו והתחושה הפנימית איתה אני מסתובב מאז לכתו. אני מדבר על הזמן, או יותר נכון על הזקנה.

בני שלושים ומעלה שגדלו על אריק, אריק של כמו גדולים , הייתי פעם ילד, כבלים, ואת ימי נעוריהם העבירו בהאזנה ללא הפסקה לשבלול, פלסטלינה, בצפייה במציצים, וידעו להכיר כל שיר של אריק, משירי החלונות הגבוהים ועד גיטרה וכינור עם שלום במוסקט, חשו השבוע שאחד האמנים הבולטים ששרו את פסקול חייהם עזב אותנו, אך לא רק הוא עזב, אלא תקופה שלמה. כמו באה בפעם האחרונה, להגיד שלום, תודה , ולהמשיך הלאה. ילדות שמה.

עזבו ארץ ישראל היפה שכולם מתגעגעים אליה ואולי מעולם לא היתה, עזבו בן אדם צנוע ברמות שלא יתואר , מצחיק בטירוף ואמן ברמה משלו, עזבו גם יצירות מופת הרי הן ימשיכו להתנגן הרבה אחרי שגם אנחנו נחזיר ציוד. זה משהו אישי ועמוק יותר, משהו שמסמל את הימים בהם הרשנו לעצמנו להישאר במיטה ולא לקום, הימים שהרשנו לעצמנו לקום בבוקר בשבת לתחושה שלא קיימת בשום מקום אחר, תחושה שכמו ביקשה לומר  כאן יש ביטחון, כאן אתם מוגנים. אז נכון, הדור שלי סיים צבא, חלקו עשה אותו במארבים אי שם במקום הכי רחוק מתחושת ביטחון או משהו שמזכיר חווית ילדות, חלקנו נשואים עם ילדים, אבל עכשיו כשאריק מת , הילדות באה לומר, זהו נגמר, השריד האחרון נעלם.

לא אשקר , מותו של אריק העציב אותי באופן שכמעט אף פעם לא הרגשתי כשמת אדם שהיה רחוק ממני אבל זה בגלל שהוא היה כל כך קרוב. אני אשכרה בכיתי, כי זה היה פסקול שאיפה שהוא בראשי חשבתי שלעולם לא יפסיק לנגן. עכשיו הוא חדל. אני אחזור עוד לאלבומים הישנים, לשירים שליוו אותי בימי שבת בבוקר , או בערבים אחרי העבודה, אחזור לכבלים ולהייתי פעם ילד, אחזור גם למציצים , בוודאי אזכור דיאלוג אחד או שניים. אבל זה נגמר. הילדות נגמרה . כל פסקול שמתנגן או יתנגן עכשיו מיועד לתקופה אחרת, לזמן אחר.