כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון
‏הצגת רשומות עם תוויות מוניות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מוניות. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 28 במרץ 2014

הגבר שלך

ראיתי אותו מחזיק בידית של המזוודה
ואז נשען על כסא המושב בכבדות
דרך משקפי השמש הוא השקיף אל הנוף הנע
הסתכלתי עליו וחשבתי על הגבר שלך
איך באמצע הלילה כולנו דומים

שתית כוס קפה ותקעת מבט בדמויות שנעו מסביב
לא הבנתי אם את מנסה לרמוז או לספר בשתיקות
סיפורים שאחרים כותבים במגוון מילים
הגבר שלך לא החליף מילה עם הנוסעים
הפלאפון שלו רטט, אבל את נשארת כמו שאת

שיחקתי עם הכפתורים, חיפשתי במה להעסיק את עצמי
לא אמרת מילה כשהמלצרית שאלה אם תרצי עוד משהו
בינתיים , הילדים ברחבה רכבו על אופניים
כמה מהם עשו עסקאות חליפין על דברים קטנים
ואני חשבתי, כולנו ילדים ומבוגרים בו זמנית רק התפקידים משתנים

הגבר שלך קם מהמושב ועמד מול הדלת
אף אחד לא עצר ושאל אותו לאן
לא היה לו כובע ומעיל כמו בסרטים שאת אוהבת
שום דבר לתת או להצהיר עליו
הבטתי בו מלא געגוע לדברים חסרים

לא אמרת לי מה יש לו במזוודה
רק לגמת מהקפה ונתת לי לחשוב
רציתי לספר לך על האישה שלי
לא חשבתי שזה יעשה לך טוב
שתקתי ונתתי לך לחשוב


הגבר שלך ירד בזהירות , פנה ימינה בשביל המוביל מהתחנה
נהגי מוניות חיכו בכניסה לכל מי שיצא
ראיתי אותו נכנס אל אחת מהן ונוסע
קמת מהכיסא ויצאת מבית הקפה בלי לשלם
בדיוק באותו רגע האישה שלי התקשרה לשאול מתי אני מגיע 


סיפור קצר על גבר שאיננו ואישה שישנה 


יום שלישי, 11 בפברואר 2014

היסטוריה

תחנת המוניות התרוקנה מאנשים
כל הנהגים נסעו הביתה
עמדנו ליד השלט והבטנו על השמיים
לא ביקשנו שהם ייפלו
ידענו שבשבילנו הם לא ישנו דבר
אף אחד מאיתנו לא ניסה לעשות היסטוריה

יום אחד הפסקנו להביט לאחור
תמיד האמנו שבמקום אחר יש יותר
פתאום לא ידענו את הדרך חזרה
תחנת המוניות התרוקנה מאנשים
כל הנהגים נסעו הביתה
אף אחד מאיתנו לא ניסה לעשות היסטוריה

עוד לפני שידענו מה הזמן
השעון הקדים אותנו במעט
לא נותרו לנו מטבעות
גם לא דבר אחר להחזיק או לתת
יום אחד הפסקנו להביט לאחור
תמיד האמנו שבמקום אחר יש יותר

בלילה החשוך הקשבנו לצלילים
לא דמיינו את עצמנו אותו הדבר
לרגעים היינו רוצחים סידרתיים
ולפרקים ארוכים ילדים קטנים שמתביישים
אף אחד מאיתנו לא ניסה לעשות היסטוריה
תחנת המוניות נותרה ריקה

ואם היינו רוצים להאמין
משהו בוודאי היה מחזיק בנו
משהו היה שומר עלינו
וגם הלילה , כמו אז
אנחנו מתפתים להאמין שיום אחד יקומו השומרים
ייגנו עלינו מפני המחילות והוידויים הצפויים

תחנת המוניות נותרה ריקה
כל הנהגים נסעו הביתה
נשארנו לבד ליד השלט המואר
הבטנו על השמיים
הם לא ייפלו בשבילנו
הם אפילו לא היו קרובים לזה

אנחנו לא ניסינו לעשות היסטוריה  


אנחנו יודעים מי אנחנו, לא זקוקים לתווית או הוכחה. 
אנחנו לא מנסים לעשות היסטוריה, לא מבקשים שהשמיים יפלו בשבילנו 

יום ראשון, 26 במאי 2013

למה כל השירים אותו דבר



לפעמים זה קשה. המילים לא ממהרות לצאת ואם הן יוצאות , הן תמיד חוזרות בסיבוב חוזר כמו מבקשות סיכוי שני אחרי שהצליחו או נכשלו בפעם הראשונה. אומרים שמהמר חכם יודע מתי לפרוש ובדרך כלל זה רגע לפני שמתחילה הנפילה. ובכן, המילים לעולם לא יודעות מתי לפרוש. 

אני כותב משפט ועוד משפט, ובסוף גומר עם אותו שיר בניסוח מעט שונה. לא משנה כמה אני מנסה לעשות את זה אחרת לגמרי, אבל אני לא מישהו אחר, אני תמיד אני. לפעמים זה טוב, בעיקר כשיוצא משהו בפעם הראשונה, בפעם השנייה והשלישית כשזה יוצא, הייתי מעדיף להיות מישהו אחר. 

אצלי זה תמיד חוזר אל אותה נקודה, אותה סיטואציה שלא יוצאת מהראש. זוג, הוא לא חושב שהוא מוצלח, בטח לא בשבילה, הוא לא קלינט איסטווד או ג'ק ניקולוסון מהסרטים בטח לא מהמציאות, היא רוצה יותר, מסתפקת בו לפעמים לא. לפעמים היא הורסת, לפעמים זה הוא ששובר את הכלים. פעם הם הבית קפה קטן או ברחוב ליד, פעם בדירה קטנה , חדר שינה או מרפסת, לפעמים הם מתרחקים עד שדה התעופה או עיר זרה. אבל הם תמיד נמצאים שם. בגוף, ראשון, שני ושלישי. אני לא יכול לברוח מהם ולא יכול לתת לעצמי להתרחק מהם. אם אתרחק, לא יהיה לי את מי לכתוב, לא אדע על מי לספר. אם יתרחקו, אצטרך לכתוב על עצמי. 

ומדי פעם כותב על עצמי, זה הכי גרוע שיש. כי אני לא יכול להיות מישהו אחר, אז אני לא מסוגל לתאר את עצמי פתאום בצורה אחרת, הרי לא ייתכן שפעם זה שחושב שהוא לוזר בשיר אחד יהיה המנצח הגדול בשיר שני, זה שבטוח שהוא לא מסוגל להיות שמח יהיה פתאום ליצן. אני מעדיף את זה ככה. עדיף להיות אתה גם אם המצב לא משהו מאשר לשקר ולנסות להיות מישהו אחר, כי אז אתה גם שקרן וגם קם בבוקר ומגלה שאתה עדיין אתה, עם כל החרא שבדבר. 

העירו לי על זה כמה פעמים, לא על החרא על זה שאני חוזר על אותן מילים. מישהו שאל אותי פעם למה שלא תשנה גישה כאילו זה מתכון שאני יכול לשנות תבלין או משהו מהסוג שטבחים עושים מדי פעם , מישהי פעם גם כתבה לי שזה מעצבן לקרוא שבגיל עשרים וחמש אני כותב על אותן תחושות שהיו לי בגיל עשרים. תתפלאי, בגיל שלושים כתבתי פחות או יותר אותו דבר , רק יותר ברור. 

אל תבינו לא נכון אני מנסה לשנות את אוצר המילים שלי, להגדיל אותו, ואני עושה את זה לא מצפייה בטלוויזיה שם ספק אם אוצר המילים שלי יגדל למשהו שהדף יסכים לסבול אלא מקריאת ספרים אבל אני תמיד חוזר אל אותן מילים. גאולה, חטאים, שבילים, דרכים, כבישים, רחוב, שלטים, כוסות ריקות, שולחן ערוך, בתי מלון, בתי קפה, דירה קטנה, שדה תעופה, פעם פריז, פעם תל אביב לפעמים ערים אחרות,  ניצחונות, הפסדים, אשמה, פחדים, חופש, בריחה  , רכבות, אוטובוסים, מונית והיא תמיד לוקחת מישהו. לעולם לא באמת נשארים בשירים. לא ברמה כזו. 

אז כן כל השירים אותו דבר, מדי פעם המילים נחבאות ואני מצליח למצוא אחרות, אבל אז מיד חוזרות המוכרות והשיר מתהפך, זה לא אשמתי, גם לא אשמתן, זה מי שאני, זה מה שאני יכול לכתוב, לא מתלונן, זה הכי גרוע שיש וזה הדבר הכי טוב שאני עושה. 

את כל השירים הדומים והשונים אפשר לקרוא בעמוד שירים באתר שלי