האיש ששר אמת - לזכרו של גבריאל בלחסן

לפני שבועיים פרסמתי פוסט בו הצגתי 5 אמנים שהיוו עבורי מקורות השראה לכתיבה ויצירה. אחד מהם היה גבריאל בלחסן. רצה הגורל המר וגבריאל נפטר לפני שבוע בדיוק. הפוסט הזה לזכרו. 

המתנתי בתחנת רכבת כאשר גילתי דרך דפדוף בעמוד הפייסבוק שלי שגבריאל איננו.המילה היחידה שיכולתי להוציא מאותו רגע מהפה, היתה קיבינמט. לא ההייתי היחידי. למרות שבאותה שעה לא יצאה עדיין הודעה רשמית בעניין, רבים שמעו את השמועות שהסתובבו מהבוקר ברשת, ואומתו עם הזמן. תוך זמן קצר, כמעט כל אחד ממכריי העלה שיר של גבריאל לעמוד הפייסבוק שלו. אני בחרתי בין היתר את תפילת צעד 11 הנצחי. 

הסיפור שלי עם גבריאל מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון היה בשנת 2004, או 2005. שנה אחרונה באקדמיה, מופע יום העצמאות שמארגנת אגודת הסטודנטים, להקת אלג'יר מחממת את כנסיית השכל. עד אז שמעתי כל מיני דיבורים על כך שההופעות של הלהקה הם מין טקס דתי אבל לא יצא לי לשמוע אותה בלייב. הלכתי להופעה מוקדם, ומהרגע שהיא התחילה , הרגשתי שמשהו השתנה. אני זוכר שבאותו לילה אחרי ההופעה, דבר ראשון שעשיתי היה לחפש הקלטות של הלהקה באינטרנט. גילוי מוזיקלי כזה קורה לבן אדם מעט מאוד פעמים בחיים, בטח אחרי כמעט עשרים שנה של האזנה למוזיקה מסוגים שונים, בוודאי בימים בהם המוזיקה כבר לא מה שהיתה פעם. 

בהמשך יצא לי לראות את הלהקה עוד כמה פעמים בהופעה, כשהם התפרקו הרגשתי עצבות שלא חשתי בשום פירוק אחר של להקה ישראלית או זרה. בעיניי "מנועים קדימה" הוא אחד מאלבומי הרוק הטובים בישראל, ונדמה לי שרבים מסכימים איתי בדעה זו. אחרי פירוק הלהקה עקבתי אחרי הקריירה של גבריאל , האזנתי לאלבומים הראשונים שלו , רכבות והשנים היפות של גבריאל, למרות שהיו קשים להאזנה. לשדות כבר יכולתי להאזין באופן תדיר יותר. 

כאן מגיע החלק השני. שנת 2010. בצד שלי אני עובר משבר אישי, בצד של גבריאל, יוצא אלבומו הרביעי,  עתיד.  מעטים הרגעים בחיינו בהם יש סנכרון מושלם בין יצירה אומנותית ובפרט מוזיקה לבין נסיבות אישיות, סנכרון שמאפשר לנו לקחת את היצירה ולהרגיש שהיא מדברת אלינו באופן ישיר. זה מה שקרה לי עם האלבום הזה, התחושה הפנימית והרצון שלי לצעוק, לשבור, לנפץ, לנתק את עצמי מהגוף מצא ביטוי מושלם באלבום שכמעט כל שיר בו היתה צעקה חדה וברורה שהדהדה היטב. 

אלו לא רק הטקסטים של אדמה חרבה, דשא א', הסיפור על השטן שלא קיים אבל בא להרוג , עתיד על חיים בלי תוכנית קיומית או ברת סיכוי, דרך הסליחות שלנו מחולשה וחוסר יכולת להתמודד עם המציאות ועד האפוס המדהים של כדורי הרגעה בדבש, שכל מי שמאזין לו מבין שדבר כזה לא נשמע בעברית וכנראה גם בכל שפה אחרת. השילוב המדהים של השירה/צרחות עם המוזיקה והמילים שמשלבות בין האישי ביותר למה שנעשה בסביבנו, לקח את התחושות שלי לסיבוב במקומות הכי מכוערים ונתן להן ביטוי. 

האלבום הזה ליווה אותי לכל מקום, כמו קוביית זהב שלא יכולתי להניח בצד. לעיתים הייתי מקשיב לו כמה פעמים ביום, לעיתים צרחתי איתו, היו רגעים אני מודה שהייתי קרוב מאוד לבכי. זה לא קרה לי מעולם , לא בקולנוע ולא כשהאזנתי למוזיקה. 

אני אומנם יצאתי מאותה תקופה אבל המשכתי להאזין לגבריאל, אלבומו הבא (והאחרון) גם כשעיניי פקוחות, היה גם הוא יצירת מופת. אומנם הוא לא נשא עמו מטען של אדרנלין ותחושות כמו עתיד אבל היו בו כמה יצירות שקשה לשכוח, משיר הנושא דרך, גשר בגובה רב, DEEP TMS ועד סדום, יצירה אפוקליפטית. 

לצערנו, כאן זה נגמר. ייתכן שיצא עוד אלבום של גבריאל אותו הקליט לפני מותו וייתכן שזה אלבומו האחרון. הסיפור שלו, אותו יכל לכתוב ולבטא בצורה ישירה, אמינה, מוכשרת, בלי פשרות ובלי להפוך אותו לפלקט מסחרי כמו שנהוג היום, היא מה שהפכה אותו בעיניי לאחד האמנים האיכותיים ביותר במוזיקה הישראלית ואני גאה לומר גם שהוא אחד האמנים שהשפיעו על הכתיבה שלי הכי הרבה.

הגיע הזמן לכתוב

כשיוצא שיר חדש זה תמיד מעורר התרגשות, העבודה עליו גורמת להתרגשות בפני עצמה, גם אם התוצאה לא יוצאת בהכרח כמו שמצפים. בחצי מהמקרים ואולי אף יותר, השיר לא יוצא כמו שמצפים ממנו לצאת. 

אני בדרך כלל כותב שירים בשני מצבים, מצב ראשון, יושב מול המסך ומתחיל לכתוב מילים עד שיוצא שיר. לרוב יש לי משפט אחד או שניים ומשם אני ממשיך בתקווה שהם יצליחו למשוך אחריהם 5-6 בתים שלמים, של 4-5 משפטים. המצב השני, אני כותב בפלאפון שורות , לעיתים בלי שום קשר ביניהן וכשאני מגיע הביתה אני מחבר את המשפטים באמצעות מילים או משפטים אחרים. שוב, בתקווה שהמשפטים שכתבתי בפלאפון ואלו שהצטרפו אליהם מאוחר יותר יצליחו להחזיק שיר שלם של 5-6 בתים. כשזה מצליח, התחושה היא טובה. כך היה למשל בשיר "חוזר אל העיר" ובעוד עשרות שירים אחרים. 

ניק קייב פעם אמר בראיון, שהוא מגיע למשרד שלו בשמונה ויוצא בחמש. אחרי זה הוא לא כותב יותר. שמעתי שיש לא מעט אמנים כאלה, בעיקר אמנים מבוססים. צעירים כנראה רעבים יותר אז הם יכולים לקום גם באמצע הלילה בשביל לכתוב. זה לא קרה לי, למרות שלא פעם לפני שאני הולך לישון, כשאני שוכב במיטה, אני מצליח למצוא משפט אחד או שניים, כותב אותם בפלאפון ומקווה שבבוקר עוד אזכור למה התכוונתי. המצבים הכי גרועים זה שבאמצע הלילה עולה משפט ואני מתעצל לקום ולכתוב אותו, לך תיזכר בבוקר על מה חשבת באמצע הלילה. סיינפלד עשה מזה פרק שלם. זה לא פחות מעצבן להתעורר בבוקר ולא לזכור למה התכוונת כשכתבת את המשפט ההוא. משפט יפה אבל לך תוכיח מה הוא אומר. 

לא במקרה חלק גדול מהשירים שלי כוללים רכבות ואוטובוסים. חלק גדול מהשירים נכתבים בעת נסיעה, מכאן אני רוצה להודות לממציאי הפלאפון ולגאונים שהתקינו בו אפשרות לכתוב תזכורות לעצמך. פעם הייתי צריך לשלוח לעצמי SMS. היום הכל שמור בתזכורות ואפילו בקבצי וורד מוכנים. זה בהנחה ויש לי מספיק כוח לכתוב שיר שלם בנסיעה. המכשיר גם עוזר כשאני צופה בסרטים , סדרות טלוויזיה או קורא בספרים,  למשל את השיר "מה את מגלה" כתבתי בזמן קריאת ביוגרפיה של לאונרד כהן. קריאה וצפייה בחיים של אחרים, אמיתיים ודמיוניים, מספקת השראה ולעיתים אף יוצא מזה שיר מוצלח.  

אני מנסה לכתוב כל יום, גם מתוך מחשבה שאם אכתוב שיר גרוע זה עדיף על לא לכתוב בכלל. ימים של שירים גרועים לא שונים במהותם מימים של שירים טובים, הפחד שהשירים הטובים לא יבואו כבר לא קיים. פעם הייתי חרד מזה, היום אני יודע ששירים טובים יכולים לבוא, גם אחרי מאה שירים גרועים. הם פשוט מחכים לרגע הנכון, לתמונה ברורה יותר. 

אז כותב שירים, ולפעמים יש ימים שהם לא יוצאים. רק משפטים, אז חוזר אל שירים ישנים. מנסה לשחזר את התחושה והמחשבה, בתקווה לכתוב בצורה דומה. זה לא חייב להופיע בשום מקום וזה יכול להתפרסם בכל אתר, מה זה משנה אם זה שיר טוב? רגעים הרי חוזרים בחיים, פעם כשאנחנו ילדים ופעם כשאנחנו מבוגרים. זו כמו נסיעה באוטובוס, אותו קו, אותו מושב, אותה דרך, אבל הפנים שאנחנו רואים והקולות שאנחנו שומעים משתנים. אז גם השיר יוצא קצת אחרת. 

מה התחושה ששיר טוב יוצא? כמו יום טוב בעבודה. אולי ניק קייב צודק כשהוא הולך למשרד , עובד שמונה עד חמש וחוזר הביתה. מצד שני, יש מי שלוקח את העבודה איתו לכל מקום, בכל שעה.

מקורות ההשראה שלי

מי שביקר באתר שלי ודפדף בין העמודים השונים , שם לב, שיש לא מעט אזכורים לאמנים שונים באתר. הן בתוך היצירות, לצידן בפירושים שלהן, בפוסטים בבלוג וכן בעמוד אודותיי. זה לא מקרי. 

זה נובע משתי סיבות, הראשונה,  כמו שהסבירו לנו לא פעם באקדמיה, אתם לא תמציאו שום דבר חדש לגמרי אתם רק תוסיפו ותבנו על מה שאחרים חקרו והוכיחו לפניכם. במילים אחרות, אני לא המצאתי שום מילה או משפט, רבים כתבו לפניי, רבים יכתבו אחריי. אני בסך הכל ממשיך מורשת עתיקה של כותבים ונותן לאלו שהשפיעו עלי את הכבוד שמגיע להם. 

הסיבה השנייה היא, גם היוצר הכי טוב בעיניי עצמו, כזה שלא מסוגל לשמוע או לקרוא שום דבר של  אמנים אחרים (אל דאגה אני לא משתייך לז'אנר הזה), הושפע מיוצרים אחרים, במודע או לא במודע. פרסום גיבורי ההשראה שלי היא לא בשביל לתת להם כבוד (רובם לא יידעו שהוא כלל ניתן) אלא פיסת מידע נוספת, הסבר, נימוק , זווית נוספת להבין את מה שאני כתבתי.

בפוסטים קודמים וגם באתר , סיפרתי על מקורות השראה רחבים שיש לי מרגעים שונים בחיים, זיכרונות, חלומות, מפגשים עם אנשים, סרטים, תוכניות טלוויזיה ועוד. לצידם יש יוצרים מישראל ומחו"ל שמשמשים כמקורות כאלה. הנה כמה דוגמאות בולטות:

ברוס ספרינגסטין – מודה השירים שלו הם מקור ההשראה הכי גדול לכתיבה שלי. התחלתי לשמוע אותו בתיכון ונכנסתי לטקסטים שלו עם הזמן. בפעם ראשונה שראיתי אותו בהופעה בטלוויזיה, שנת 2000, הופעה בניו יורק, האיחוד עם האיי סטרייט בנד, הבנתי איך מוזיקה אמורה להישמע ולהיות מוגשת. אז הרגשתי כאילו שמעתי לראשונה מוזיקה בחיי. 

הכתיבה שלו, שנעה בין שירים אישיים לשירים בעלי אופי חברתי, החיבור בין הכתיבה למקום, לאדמה בו הוא חי, המרחבים,  הפנטזיה הבלתי נגמרת על חיים טובים יותר בלי לאבד קשר למציאות, ובעיקר האמונה בדרך בה נוסעים שבסופה מגיעים לאן שמתכוונים. זה מעורר בי תמיד השראה. פעם אמרתי למישהו, כשאני כותב שיר,  אני מדמיין איך ספרינגסטין היה שר את זה ואיך עמיר לב היה שר את זה, וכאן אני מגיע למקור ההשראה השני. 

עמיר לב – התחלתי לשמוע את עמיר בסוף התיכון , תחילת הצבא. אז יצא הדיסק שלו "פעם בחיים". לא יכולתי להניח אותו. אז הבנתי איך אני רוצה לכתוב באמת. כתיבה מינימליסטית, פשוטה, לא מתחכמת, אישית, ששמה לב לכל פרט. לספר סיפור. כשעמיר כתב "בסיפורי הילדות לא יכול להתערב" יש בזה יותר מכל שיר אחר שהכרתי. אני מודה בפניכם, לא מעט שירים כתבתי בזמן שהאזנתי לו. מבחינתי הכתיבה והמוזיקה שלו היא השלמות בהתגלמותה. מקור השראה גדול עבורי.

שלמה ארצי – למרות שיש לי לא מעט ביקורת על האלבומים האחרונים שלו, אני עדיין מוצא בשירים הישנים שלו מקור השראה שלא נגמר גם היום. היכולת לבטא אהבה שאיננה ורודה, אהבה אמיתית ולא כזו שמוכרים לנו בסרטים, זוגיות שאפשר להכיר ולהבין, היכולת לכתוב על פגיעות גם מהצד הגברי. זה דבר מבורך ומעורר השראה. אני מכיר בעובדה שיש לא מעט משפטים חסרי היגיון אבל הם משלימים יופי של סיפור.

לאונרד כהן – אם בארצי מצאתי את האהבה הפגיעה אז בלאונרד אני מוצא את היכולת לכתוב אהבה בלי לחשוש מאיך שזה ייראה. היכולת לכתוב אוהב באלף צורות בלי להיות קיטשי. אני לא מהגברים האלה שיחטבו עצים או יבנו את הבית מאפס, אני אוהב לכתוב על זה אבל אני רחוק מכך. ואין לי בעיה לבקש ממך להיות הגבר שלך, לאונרד לימד אותי את זה.

גבריאל בלחסן – אם בין האמנים הראשונים יש קשר מסוים (שלמה ארצי ועמיר לב הקליטו ביחד שיר משותף, ושניהם רואים בספרינגסטין ובלאונרד מקורות השראה עבורם), אז אין ספק שגבריאל הוא היוצא דופן בחבורה. אומנם בעבר הוא השתתף בפרויקט תרגום שירים של לאונרד לעברית, אך עדיין הוא נפרד מהם. נחשפתי אליו אחרי שהתחלתי לשמוע את להקת אלג'יר בה היה חבר, והאזנתי לו באופן כמעט יום-יומי אחרי שהוציא את האלבום "עתיד", אלבום שלדעתי הוא אחד מהטובים ביותר שיצאו ברוק הישראלי. גבריאל לימד אותי לכתוב בצורה ישירה, בוטה לפעמים, בלי לפחד להיחשף ולהישרף, בלי לחשוש לאבד עניין או להתחרט, כתיבה מהמעמקים של הבטן. הרבה יותר אמיתי מכל שיחה עם חברים או פסיכולוגית.  

אלו רק חלק ממקורות ההשראה שלי, באתר תוכלו למצוא תחת מילות חיפוש מקורות השראה נוספים, שמפוזרים בעמודים השונים וביצירות.

על שירי אהבה כבר דיברנו?

מתי נכתבים שירי האהבה הטובים ביותר? זו שאלה שמטרידה אותי לא פעם, יותר נכון לומר שמטרידה אותי השאלה שיר אהבה טוב. יש כותבים שמתארים את אהבה בצבעים, ריחות וצלילים, מציגים אותה באופן כזה שאפילו סרטים דביקים מהוליווד יתקשו להכיר אותה. אני לא מאמין בזה. 

פעם כתבתי, אולי אפילו יותר מפעם אחת שיר שנקרא "כמה שירי אהבה אפשר לכתוב" זו שאלה אמיתית, הרי אמר כבר שלום חנוך פעם ששירי אהבה נשמעים תפלים, אז מה נחזור לעוד שיר שלא נגמר וגם לא מספר הרבה על חיינו. עם כל הכבוד לשירי אהבה, אגדות נכתבו מספיק ואף אחת מהן לא דומה למציאות. 

אני מאמין ששיר אהבה צריך ליצוק מתוך הסלעים, לעמוד על הצוק ולגעת בתהום, להזיע. כדי לגעת בריאליזם , הוא צריך להציג צלקות, להיות אחוז חרדות, בינינו כולנו היינו שם, לא משנה אם בתור אוהבים, נאהבים, או בתור כאלו שרק צפו בפרס הגדול ולא זכו בו. גם אם זכינו, זה לא אומר שזה שלנו ואם זה שלנו, אנחנו מרגישים כמו זוכים? אם אני מצליח לעלות את החוויה כפי שתיארתי אותה כעת בחצי מהשירים שאני כותב, עשיתי את שלי.

לפני שאני ממשיך, יש שירי אהבה שמתארים אהבה בצורה קסומה ומעבר לכך שאני מאוד אוהב, לדוגמא "אהבה בת עשרים", "פגישה לאין קץ" ואפילו "סיבה להמשיך" של שלמה יידוב. אבל אינני כותב כך, אני לא מסוגל (לא רק מבחינת הרעיון גם מבחינת הטקסט, אינני ברמה כזו). מצד שני שירים כמו נבראתי לך של שלמה ארצי, משבר אמון של דני ליטני, אל תדאגי או הורס של עמיר לב, כבר יותר מדברים אלי. 

מאחר וברשימת השירים באתר שלי יש למעלה מ-150 שירים, ורובם עוסקים באהבה, בחרתי להציג 3 דוגמאות שונות כדי להסביר את הנקודה. הראשונה, הגבר שלך הוא לא. שיר שבא לתאר לאישה מה בדיוק הגבר שלה בדרך השלילה. אם היא מחפשת את גבר החלומות שלה רצוי שתדע מה הוא במציאות, ואם היא אוהבת אותו, זה לא סימן לשום דבר , הוא לא ישתנה בגלל זה כנראה. מי שקורא את השיר נחשף לגבר שהוא לא חזק  "אין לו כוונות בעיניים", הוא לא נשאר במקום , בשיעור ספרות המורה תספר שהוא לא נאמן "כותב בדרכים", והוא גם לא חולם חלומות ויגשים לך אותן. במקרה ואת רוצה לברוח מהמציאות. 

שיר אחר, הוא בדידות פתאומית. זה שיר אחד אבל הוא משקף לא מעט שירים. השיר מתעסק באמת החבויה של כל סיפור אהבה, בדידות שמרגישים בה. יש רגעים טובים, יש ימים יפים, אבל בסוף בכל אהבה מרגישים איזו בדידות מסוימת. בשיר כותרות, כתבתי שהחלפנו בדידות אחת באחרת. ובכן, זה לפעמים מרגיש ככה, מבדידות של מצב אפס, להיות לבד,  לבדידות ביחד, אחד מהשני. לא בטוח שזה פחות בעייתי. את הבדידות הזאת אפשר לראות בצורות שונות, דוגמא לכך זה השיר "תיפגשי אותי בקצה הרחוב", שמתאר גבר שמבקש לפגוש את האישה שלו כדי להכיר אותה. 

דוגמא שלישית, זו החולשה. בדרך כלל הגברים הם החלשים והנשים חזקות, ככה לפחות זה בשירים (זה לא רחוק מהמציאות אני חושב). אז בתגובה כתבתי שירים כמו "תנצחי אותי בדרכך" על אישה שתשיג בסוף מה שהיא רוצה או על גבר שיצטרך לוותר, בעיניי גם שירים כמו "לומד אותך", "בין המילים שלך ", " לא עומד בקצב" מציגים חולשה מסוימת של הגבר מול הכוח של האישה. 

בכוונה לא ציינתי שירים שמדברים על הקשיים באהבה, שירים שמתעסקים בשאלה האם בכלל יש אהבה, דוגמא תוצאה קבועה, שקרים, לחפש את השמיים , אל תהמרי עלינו, אחרי שהאהבה נגמרת ועוד. שירים כאלו הרי כותבים כולם, גם מי שאוהב וגם מי שלא. והם כנראה יותר אמיתיים מכל שיר אהבה, לא?

לסיכום, שירי אהבה לא חייבים להיות דביקים , הם יכולים גם להציג את הדמויות בגודל טבעי, עם הכשלים והפגמים שלה. אחרת איך נדע שזו אהבה אמיתית?