על כתיבה מתכוננת

בפוסט של שבוע שעבר כתבתי על כתיבה אימפולסיבית, כזאת שנוצרת ברגע אחד, יושבים מול המסך, שופכים את המילים והנה לנו שיר. ציינתי שכתיבה של שירים בצורה כזו מגיעה מהבטן, היא שולפת מתוכנו את כל הזעם והכאב, ולא מפספסת שום נקודה. 

בפוסט הנוכחי, אעסוק בסוג השני של כתיבה, כתיבה מתוכננת, כתיבה שמגיעה מהראש או לכל הפחות משתפת אותו ביצירה. למי שלא קרא את הפוסט משבוע שעבר, ולפני שהוא ייגש לעשות זאת הנה הסבר קצר על כתיבה מתוכננת כפי שאני רואה אותה. מדובר בכתיבה שנוצרת ממשפטים שנכתבים בלי קשר ביניהם, מתוך רגע בחיים, חוויה או מחשבה. אחרי שנוצרים כמה משפטים, אני מתיישב ליד המקלדת וכותב את כל המשפטים , מחבר אותן בעזרת משפטים נוספים, עורך ומשנה את המשפטים המקוריים כך שיתאימו לרוח של השיר כפי שאני מעוניין להראות אותה. לבסוף כאשר יש שיר שלם, אני חוזר לתחילתו ומתחיל לערוך אותו על מנת שאוכל לפרסם אותו כטקסט שלם. 

כתיבה מתוכננת מתחשבת בטקסט שמולה ומחשבת איך אמורים לצאת המשפטים. היא בודקת חזרות, אלגוריות, מטאפורות ומושגים אחרים מעולם הספרות. המטרה שלה היא לגרום להבין את השיר, אם לא בקריאה ראשונה אז בשנייה או שלישית, לעיתים תוך במאמץ מחשבתי. להבדיל מכתיבה אימפולסיבית, יש כאן רעיון מסוים איך השיר אמור להיראות ומה הוא אמור להציג. בכתיבה אימפולסיבית יש רצון להוציא הכל החוצה. אם ההייתי מבקש צריך לעמוד על אחד ההבדלים בין שני סוגי הכתיבות בכל הקשור לרצון הזה, להוציא הכל החוצה, אז הייתי אומר שבכתיבה מתוכננת מדובר ברצון להוציא כאבים, סיוטים, טראומות שמבעבעים מתחת לפני השטח וצצים באותו רגע. לעומת זאת בכתיבה מתוכננת מדובר על מחשבה שנוצרת , ייתכן כתוצאה מסיוט או כאב אבל עדיין היא נוצרת ברגע מסוים בהווה, והמילים שמוציאות אותה החוצה נבנות בתהליך איטי ומסודר. זה נכון גם אם מדובר בשיר שנכתב מתוך מחשבה שאין בה שום קשר לטראומה , סיוט או כאב. 

יש לי לא מעט דוגמאות לכתיבה מתכוננת, אבל אני בוחר להתמקד בשירים מהתקופה האחרונה, גם בגלל שיותר קל לי לזכור אותם וגם בגלל שאין טעם לחזור יותר מדי לאחור. דוגמא אחת היא "מילים קצובות", השיר נכתב בזמן שקראתי את הביוגרפיה שכתבה סילבי מונס על לאונרד כהן (מומלץ מאוד), מחשבות שעלו בי בזמן הקריאה, הפכו למשפטים שכתבתי בזמן הקריאה. אחרי שהיו לי יותר מעשרה משפטים (אפשר לשים לב שמדובר בשיר מאוד ארוך יחסית), התיישבתי מול המסך והתחלתי לחבר אותם , הוספתי להם בתים , מחקתי , ערכתי ונוצר שיר. הרעיון היה לבטא את הרצון שלנו בחופש, דרך מילים, שירים, אפילו דרך ריקוד. כשידעתי שזה הרעיון, המילים שנוספו, עלו וירדו, נותבו למימוש הרעיון הזה. 

דוגמא אחרת, הוא השיר "הזדמנות שנייה" , הפעם זה היה קשור לצפייה בסדרת מתחת (הסמויה), שעסקה בסמים, שחיתות וכדומה. כשציפיתי בסדרה, שאלתי את עצמי מדי פרק, מה גורם לבן אדם לחשוב שמה שהחברה מגדירה כפשע הוא דווקא דבר טוב, ומתי אנחנו זכאים להזדמנות שנייה. כאן המשפטים שכתבתי בזמן הצפייה היו יכולים בקלות להישמע כמו המנון, דבר שלא פעם אני חרד ממנו, מצד שני כשאני כותב על אנשים שמחפשים הזדמנות שנייה לא יכולתי להתחמק מזה, לא לגמרי לפחות. המחשבה על בריחה, ייסורים, פרחים שנבלו. 

דוגמא אחרונה הוא השיר "דרך ימיי חיי הקצרים". השיר נכתב תחילה בשורות בודדות בזמן שביקרתי בחולון , עיר הולדתי, ועברתי בגינה ציבורית בה נהגנו לבלות בימי התיכון, ובחדר נעוריי בבית הוריי. תיארתי תחילה את המפגשים ולאחר מכן את התחושה. השיר נכתב תוך כדי הליכה בפועל, אך את תהליך הבנייה והעריכה עשיתי כבר מול המחשב. 

לפני שאסיים אני רוצה לציין, ששני סגנונות הכתיבה אהובים עלי ואין אחד טוב מהשני, לכל אחד יש גם חסרונות רבים, בכתיבה אימפולסיבית נוצרים לא פעם משפטים ילדותיים ומלאי חרטה, בכתיבה מתכוננת נוצרים לא פעם משפטים מלאי פאתוס מיותר. ובכל זאת, אלו סגנונות הכתיבה שיש לנו, וזה לא מעט.

על החשיבות של המוזיקה

כשהייתי ילד, הדבר הכי חשוב לי בחיים היה מוזיקה. הייתי מקשיב למצעדים שבועיים ושנתיים, מקליט הופעות ותוכניות מוזיקה מהרדיו, רוכש קלטות ודיסקים, קורא ואוסף פיסות מידע על אמנים שאהבתי. לא הפסקתי לחקור ולחפש אלבומים ומידע של אמנים מוכרים יותר ופחות. כשהגעתי לגיל המתאים התחלתי ללכת להופעות . אני זוכר תקופות שכל חודש הייתי קונה כמה וכמה דיסקים, והולך למספר הופעות. אני זוכר את הימים של לפני הפסטיבלים הגדולים. ההתרגשות והציפייה.  

אני לא מספר את זה כדי לעורר בכם התרגשות או זיכרונות לילדות אלא כי השבוע יצא לי לקרוא שיחה שניהל בן שלו, המבקר המוזיקלי של עיתון "הארץ" עם גולשים באתר של העיתון והוא הסביר בצורה יפה שהבדל הגדול ביחס למוזיקה הוא, שפעם מוזיקה נתפסה כדבר חשוב, משמעותי. ואילו היום אנשים כבר לא מסתכלים עליה כדבר חשוב. קראתי את דבריו, הסכמתי איתו ונזכרתי איך פעם היא היתה כל עולמנו. 

אני מניח שעבור חבר'ה צעירים שמנגנים מגיל צעיר וחולמים להופיע יום אחד על במה מול קהל, היא עדיין משמעותית (בהנחה והם רוצים לנגן בשביל לעשות מוזיקה ולא רק בשביל לתפוס זיונים ולהרשים את החבר'ה), אבל עבור רוב בני האדם, גם כאלה שאוהבים לשמוע מוזיקה באופן תדיר, היא פשוט פחות חשובה. מדובר באותם אנשים שישיבו שהם שומעים הכל או שומעים גלגל"צ, אם ישאלו אותם איזו מוזיקה הם אוהבים, לא תהיה להם בעיה לשלב בין המוזיקאים החביבים עליהם את כל המיינסטרים המוכרים והידועים, רובם יבחרו לענות רק דברים עכשוויים כאילו כל מה שנוצר משנות האלפיים ומטה הוא היסטוריה רחוקה. חלקם ישיב שהוא הולך להופעות, בקיסריה או בפארק. סביר להניח שהם לא יישארו אחרי ההופעה לחכות לאמן מאחורי הקלעים כדי לברר למה בחר לשיר שיר מסוים ולא שיר אחר.  

אין לי שום בעיה עם זה, זכותם של אנשים לאהוב מוזיקה לרוחבה ולא לעומקה, סביר להניח שמהיום בו החלה תופעת הערצה למוזיקאים, רוב האנושות העריצה מוזיקה באופן כזה. בסופו של דבר גם הערצה לעומק יותר מדי היא בעייתית שלא נגיד מסוכנת. אך מוזיקה דורשת תשומת לב גם לעומק. 

מוזיקה דורשת אהבה לעומק ולא רק לרוחב, לא בגלל משמעותה אלא בגלל שאהבה לרוחב פוגעת בה ובהשפעתה. כוחה ומשמעותה של המוזיקה יורדים הן באופן כללי והן בעולם התרבות. בני המחזור שלי עוד זוכרים את תחילת שנות התשעים, המהפכה הגדולה של המוזיקה שחלק ממחולליה עדיין איתנו. הדור המבוגר יותר זוכר את שנות השמונים ובוודאי את מהפכת שנות השישים. אז אמנים הוציאו אלבומים בעלי משמעות על הפרט ואפילו על החברה. עכשיו תסתכלו סביב ותשאלו את עצמכם, מתי לאחרונה אלבום שאנחנו זוכרים אחרי שנים, שלא נגיד אלבום מהפכני? אפילו האלבום מנועים קדימה של להקת אלג'יר שנחשב לאחד האלבומים הטובים שיצאו ברוק הישראלי, לא הצליח לחולל מהפכה מוזיקלית או תרבותית , שלא נדבר שמלבד מעריצים שרופים, הוא לא מוכר בציבור הרחב. 

החיבור למוזיקה הופך פחות ופחות אומנותי ורגשי ויותר חיבור אד הוק. יש את העניין הערצה , מעריצי אלביס מעריצים אותו גם היום, מעריצי ביטלס לא מפסיקים להקשיב להם גם היום. יש לזה השפעה. הערצה הזאת  דוחפת לגלות דברים "חדשים" שלא התגלו עד היום, מביא למחקרים אודותיהם והשפעתם התרבותית לא פוסקת. עם כל הכבוד לאמנים של היום, ספק אם מישהו מהם ייזכר עוד שנים. השפעתם פחותה ומכאן שגם החשיבות שהם מקנים למוזיקה שהם יוצרים, יורדת.

נקודה אחרונה ומשמעותית, החשיבות של המוזיקה כמוצר מצטמצמת. אומנם אנחנו ממשיכים לרכוש מוזיקה (פחות מבעבר), דרך אייטונס או בהופעות, אך כמוצר ערכה יורד. אנשים לא מתחברים לטקסט, סביר להניח שרובנו לא נזכור טקסטים שיצאו לפני שנה או שנתיים (מיותר לציין שגם אין כל כך מה לזכור), מה שהיום משודר ברדיו מחר נשכח, וכך ערך המוצר, יורד. אם מחר לא נקשיב לאמן ולא נזכור  את השיר, אז למה שהוא יצטרך להתאמץ? בשביל שאמן יתאמץ, הקהל צריך להיות מוכן להתאמץ.  זה פותח פתח, לצערנו, ל"זמרים" בעיניי עצמם. גיבורי ריאליטי למיניהם שלהבדיל מזמרים וזמרות, יש להם כמה נישות פרסום ולכן לא יישכחו אותם בקלות (שוב לצערנו). גם אם ממש נתעקש. 

זו הסיבה שמוזיקאים צריכים ללכת לעוד נישות ולעיתים קרובות, לעשות מעצמם צחוק כדי להישאר בתודעה.

אפשר לומר ובצדק במידה רבה שהמוזיקה פשוט התדרדרה, ואין לזה קשר לקהל אלא רק לאמנים. לראייה אין יותר אלבומים גדולים, שלא נדבר על יצירות פאר, וזו אשמת האמנים, אם אמן רוצה שנתרגש לקראת פרסום יצירה שלו הוא צריך לעבוד ולהוכיח לנו שהוא שווה את זה. יכול להיות. אבל גם מוזיקאים צריכים לחיות, ומאחר והם יודעים מה הקהל מחפש, אז הם בוחרים ללכת על בטוח ולא לנסות דברים חדשים, מהפכניים, מעוררי השראה ובעלי חשיבות. 

במילים אחרות, כשאנחנו לא נותנים חשיבות למוזיקה, לטקסט ולצליל, זו התמורה שאנחנו מקבלים.

עוד פוסטים בנושאים שונים אפשר למצוא כאן

הגיע הזמן לכתוב

כשיוצא שיר חדש זה תמיד מעורר התרגשות, העבודה עליו גורמת להתרגשות בפני עצמה, גם אם התוצאה לא יוצאת בהכרח כמו שמצפים. בחצי מהמקרים ואולי אף יותר, השיר לא יוצא כמו שמצפים ממנו לצאת. 

אני בדרך כלל כותב שירים בשני מצבים, מצב ראשון, יושב מול המסך ומתחיל לכתוב מילים עד שיוצא שיר. לרוב יש לי משפט אחד או שניים ומשם אני ממשיך בתקווה שהם יצליחו למשוך אחריהם 5-6 בתים שלמים, של 4-5 משפטים. המצב השני, אני כותב בפלאפון שורות , לעיתים בלי שום קשר ביניהן וכשאני מגיע הביתה אני מחבר את המשפטים באמצעות מילים או משפטים אחרים. שוב, בתקווה שהמשפטים שכתבתי בפלאפון ואלו שהצטרפו אליהם מאוחר יותר יצליחו להחזיק שיר שלם של 5-6 בתים. כשזה מצליח, התחושה היא טובה. כך היה למשל בשיר "חוזר אל העיר" ובעוד עשרות שירים אחרים. 

ניק קייב פעם אמר בראיון, שהוא מגיע למשרד שלו בשמונה ויוצא בחמש. אחרי זה הוא לא כותב יותר. שמעתי שיש לא מעט אמנים כאלה, בעיקר אמנים מבוססים. צעירים כנראה רעבים יותר אז הם יכולים לקום גם באמצע הלילה בשביל לכתוב. זה לא קרה לי, למרות שלא פעם לפני שאני הולך לישון, כשאני שוכב במיטה, אני מצליח למצוא משפט אחד או שניים, כותב אותם בפלאפון ומקווה שבבוקר עוד אזכור למה התכוונתי. המצבים הכי גרועים זה שבאמצע הלילה עולה משפט ואני מתעצל לקום ולכתוב אותו, לך תיזכר בבוקר על מה חשבת באמצע הלילה. סיינפלד עשה מזה פרק שלם. זה לא פחות מעצבן להתעורר בבוקר ולא לזכור למה התכוונת כשכתבת את המשפט ההוא. משפט יפה אבל לך תוכיח מה הוא אומר. 

לא במקרה חלק גדול מהשירים שלי כוללים רכבות ואוטובוסים. חלק גדול מהשירים נכתבים בעת נסיעה, מכאן אני רוצה להודות לממציאי הפלאפון ולגאונים שהתקינו בו אפשרות לכתוב תזכורות לעצמך. פעם הייתי צריך לשלוח לעצמי SMS. היום הכל שמור בתזכורות ואפילו בקבצי וורד מוכנים. זה בהנחה ויש לי מספיק כוח לכתוב שיר שלם בנסיעה. המכשיר גם עוזר כשאני צופה בסרטים , סדרות טלוויזיה או קורא בספרים,  למשל את השיר "מה את מגלה" כתבתי בזמן קריאת ביוגרפיה של לאונרד כהן. קריאה וצפייה בחיים של אחרים, אמיתיים ודמיוניים, מספקת השראה ולעיתים אף יוצא מזה שיר מוצלח.  

אני מנסה לכתוב כל יום, גם מתוך מחשבה שאם אכתוב שיר גרוע זה עדיף על לא לכתוב בכלל. ימים של שירים גרועים לא שונים במהותם מימים של שירים טובים, הפחד שהשירים הטובים לא יבואו כבר לא קיים. פעם הייתי חרד מזה, היום אני יודע ששירים טובים יכולים לבוא, גם אחרי מאה שירים גרועים. הם פשוט מחכים לרגע הנכון, לתמונה ברורה יותר. 

אז כותב שירים, ולפעמים יש ימים שהם לא יוצאים. רק משפטים, אז חוזר אל שירים ישנים. מנסה לשחזר את התחושה והמחשבה, בתקווה לכתוב בצורה דומה. זה לא חייב להופיע בשום מקום וזה יכול להתפרסם בכל אתר, מה זה משנה אם זה שיר טוב? רגעים הרי חוזרים בחיים, פעם כשאנחנו ילדים ופעם כשאנחנו מבוגרים. זו כמו נסיעה באוטובוס, אותו קו, אותו מושב, אותה דרך, אבל הפנים שאנחנו רואים והקולות שאנחנו שומעים משתנים. אז גם השיר יוצא קצת אחרת. 

מה התחושה ששיר טוב יוצא? כמו יום טוב בעבודה. אולי ניק קייב צודק כשהוא הולך למשרד , עובד שמונה עד חמש וחוזר הביתה. מצד שני, יש מי שלוקח את העבודה איתו לכל מקום, בכל שעה.

מקורות ההשראה שלי

מי שביקר באתר שלי ודפדף בין העמודים השונים , שם לב, שיש לא מעט אזכורים לאמנים שונים באתר. הן בתוך היצירות, לצידן בפירושים שלהן, בפוסטים בבלוג וכן בעמוד אודותיי. זה לא מקרי. 

זה נובע משתי סיבות, הראשונה,  כמו שהסבירו לנו לא פעם באקדמיה, אתם לא תמציאו שום דבר חדש לגמרי אתם רק תוסיפו ותבנו על מה שאחרים חקרו והוכיחו לפניכם. במילים אחרות, אני לא המצאתי שום מילה או משפט, רבים כתבו לפניי, רבים יכתבו אחריי. אני בסך הכל ממשיך מורשת עתיקה של כותבים ונותן לאלו שהשפיעו עלי את הכבוד שמגיע להם. 

הסיבה השנייה היא, גם היוצר הכי טוב בעיניי עצמו, כזה שלא מסוגל לשמוע או לקרוא שום דבר של  אמנים אחרים (אל דאגה אני לא משתייך לז'אנר הזה), הושפע מיוצרים אחרים, במודע או לא במודע. פרסום גיבורי ההשראה שלי היא לא בשביל לתת להם כבוד (רובם לא יידעו שהוא כלל ניתן) אלא פיסת מידע נוספת, הסבר, נימוק , זווית נוספת להבין את מה שאני כתבתי.

בפוסטים קודמים וגם באתר , סיפרתי על מקורות השראה רחבים שיש לי מרגעים שונים בחיים, זיכרונות, חלומות, מפגשים עם אנשים, סרטים, תוכניות טלוויזיה ועוד. לצידם יש יוצרים מישראל ומחו"ל שמשמשים כמקורות כאלה. הנה כמה דוגמאות בולטות:

ברוס ספרינגסטין – מודה השירים שלו הם מקור ההשראה הכי גדול לכתיבה שלי. התחלתי לשמוע אותו בתיכון ונכנסתי לטקסטים שלו עם הזמן. בפעם ראשונה שראיתי אותו בהופעה בטלוויזיה, שנת 2000, הופעה בניו יורק, האיחוד עם האיי סטרייט בנד, הבנתי איך מוזיקה אמורה להישמע ולהיות מוגשת. אז הרגשתי כאילו שמעתי לראשונה מוזיקה בחיי. 

הכתיבה שלו, שנעה בין שירים אישיים לשירים בעלי אופי חברתי, החיבור בין הכתיבה למקום, לאדמה בו הוא חי, המרחבים,  הפנטזיה הבלתי נגמרת על חיים טובים יותר בלי לאבד קשר למציאות, ובעיקר האמונה בדרך בה נוסעים שבסופה מגיעים לאן שמתכוונים. זה מעורר בי תמיד השראה. פעם אמרתי למישהו, כשאני כותב שיר,  אני מדמיין איך ספרינגסטין היה שר את זה ואיך עמיר לב היה שר את זה, וכאן אני מגיע למקור ההשראה השני. 

עמיר לב – התחלתי לשמוע את עמיר בסוף התיכון , תחילת הצבא. אז יצא הדיסק שלו "פעם בחיים". לא יכולתי להניח אותו. אז הבנתי איך אני רוצה לכתוב באמת. כתיבה מינימליסטית, פשוטה, לא מתחכמת, אישית, ששמה לב לכל פרט. לספר סיפור. כשעמיר כתב "בסיפורי הילדות לא יכול להתערב" יש בזה יותר מכל שיר אחר שהכרתי. אני מודה בפניכם, לא מעט שירים כתבתי בזמן שהאזנתי לו. מבחינתי הכתיבה והמוזיקה שלו היא השלמות בהתגלמותה. מקור השראה גדול עבורי.

שלמה ארצי – למרות שיש לי לא מעט ביקורת על האלבומים האחרונים שלו, אני עדיין מוצא בשירים הישנים שלו מקור השראה שלא נגמר גם היום. היכולת לבטא אהבה שאיננה ורודה, אהבה אמיתית ולא כזו שמוכרים לנו בסרטים, זוגיות שאפשר להכיר ולהבין, היכולת לכתוב על פגיעות גם מהצד הגברי. זה דבר מבורך ומעורר השראה. אני מכיר בעובדה שיש לא מעט משפטים חסרי היגיון אבל הם משלימים יופי של סיפור.

לאונרד כהן – אם בארצי מצאתי את האהבה הפגיעה אז בלאונרד אני מוצא את היכולת לכתוב אהבה בלי לחשוש מאיך שזה ייראה. היכולת לכתוב אוהב באלף צורות בלי להיות קיטשי. אני לא מהגברים האלה שיחטבו עצים או יבנו את הבית מאפס, אני אוהב לכתוב על זה אבל אני רחוק מכך. ואין לי בעיה לבקש ממך להיות הגבר שלך, לאונרד לימד אותי את זה.

גבריאל בלחסן – אם בין האמנים הראשונים יש קשר מסוים (שלמה ארצי ועמיר לב הקליטו ביחד שיר משותף, ושניהם רואים בספרינגסטין ובלאונרד מקורות השראה עבורם), אז אין ספק שגבריאל הוא היוצא דופן בחבורה. אומנם בעבר הוא השתתף בפרויקט תרגום שירים של לאונרד לעברית, אך עדיין הוא נפרד מהם. נחשפתי אליו אחרי שהתחלתי לשמוע את להקת אלג'יר בה היה חבר, והאזנתי לו באופן כמעט יום-יומי אחרי שהוציא את האלבום "עתיד", אלבום שלדעתי הוא אחד מהטובים ביותר שיצאו ברוק הישראלי. גבריאל לימד אותי לכתוב בצורה ישירה, בוטה לפעמים, בלי לפחד להיחשף ולהישרף, בלי לחשוש לאבד עניין או להתחרט, כתיבה מהמעמקים של הבטן. הרבה יותר אמיתי מכל שיחה עם חברים או פסיכולוגית.  

אלו רק חלק ממקורות ההשראה שלי, באתר תוכלו למצוא תחת מילות חיפוש מקורות השראה נוספים, שמפוזרים בעמודים השונים וביצירות.

כל ההבדל בין שירים לסיפורים

אני יוצא מנקודת הנחה שזה מטופש להסביר את ההבדל בין שיר לסיפור ובכל זאת אני מתעקש לעשות את זה, הרי לפעמים אנחנו עושים גם דברים מטופשים... 

כאשר מתיישבים לכתוב סיפור, לעיתים זה זורם במשפט הראשון או בעמוד הראשון, אך לאחר מכן צריך ליצור תוכנית כתיבה ברורה, מה הגיבור אמור לייצג, כיצד לאפיין אותו, מה יהיו המעשים שלו, איך ישתלבו גיבורים אחרים בעלילה ועוד. בכתיבת סיפורים, אפילו קצרים, דרוש מחקר לגבי עובדות היסטוריות או אקטואליות, אחרת הסיפור יגיע למעמקי המדע הבדיוני גם בלי שממש רצינו בכך. 

בעמוד סיפורים שמתפרסמים באתר, מעט מאוד מחקר מקדים נעשה בסיפורים השונים ולו מהסיבה שמדובר בסיפורים קצרים, אין בהם הרבה עובדות ובוודאי שלא מקרים מההיסטוריה שדרשו את זה. סיפור גם נבדל בכך , שיש חשיבות לסדר העלילתי שלו, גם בעידן בו סיפור יכול להתחיל מהסוף או מהאמצע, צריך שיהיה רצף הגיוני אחרת הגיבור שבפרק ראשון סופר שנולד בתל אביב, יתברר בפרק שני שהוא בכלל אמריקאי מלידה. 

ובכל זאת יש דבר אחד דומה בין סיפורים לשירים, וזו העובדה שכל שיר הוא סיפור. בהנחה ואנחנו לא כותבים משפטים נטולי הקשר הרי שמאחורי שירים יש סיפור, גלוי גם אם יש בו אלמנטים מוסתרים. קחו לידיכם שירים של עמיר לב, אהוד בנאי, לאונרד כהן, נועם רותם ועוד, אתם תגלו בעצם שירים שהם סיפור. 

ההבדל הוא בתמצות. סיפור שיכול להימשך 300-400 עמודים, נמשך בשיר כמה בתים, סיפור שיכול להיקרא במשך ימים או שבועות, נשמע או נקרא במשך דקות בודדות ,בהן אנחנו אמורים להציג למאזין או לקורא, סיפור , לעיתים הוא יכלול מאפיינים של הגיבור, תכונות אופי, מאפייני חזות ועוד. הרי אי אפשר לכתוב עלילה בלי לספר מעט על הגיבורים שלה , נכון? מה שכן, בשיר לא נכתוב על הילדות שלו, על יחסיו עם אימו , וגם לא איך הוא אוהב לשתות את הקפה שלו. אלא אם זה מתחבר לעלילה. 

ישנן עוד שתי נקודות שמבדילות בין שירים וסיפורים. העיקרית בעיניי, שיר יכול להיכתב בגוף ראשון, למעשה מדובר במהפכה הגדולה ביותר של הכתיבה , בוודאי בישראל החל משנות השבעים. אז אמנים כמו שלום חנוך, מתי כספי, שלמה ארצי, הרשו לעצמם לכתוב שירים בגוף ראשון ולעזוב את הכתיבה הקולקטיבית. אנחנו נראה אבל פחות, סופרים שכותבים בגוף ראשון. 

נקודה שנייה שמבדילה שירים וסיפורים, היא החזרה. שיר בנוי מבתים ופזמון, לכך הוא נועד. סיפור לא מחזיר פרקים ישנים, אם הוא יחזיר הקוראים ינטשו אותו משעמום.  

כמובן שיש הבדלים בסוג הכתיבה, בכוונת המשורר או הפזמונאי, וכן באופי ההגשה. אך האמיתי שמה שניסיתי להציג כאן זה שיש קשר הדוק בין שירים לסיפורים, אם תרצו סיפור הוא שיר הלל לספרות ולמילה הכתובה, נדוש אבל נכון, וכל שיר טוב הוא סיפור, שאפשר להרחיב אותו ומי יודע,  אולי יום אחד יעשו ממנו סרט.