רעל

מול השמש הקפואה, עומדים עכשיו ילדים עירומים
מול הבדיחה שאיש לא צחק ממנה
רק שניים רוקדים לאט , כמעט בלי תנועה
את הצער שלנו איש לא ייקח


אנחנו עוטפים אחד את השני במעיל בלתי נראה
אין בו כיסי אוויר, אין בו כסא מפלט
רק תנועה איטית של רכבות מזיכרון ישן
הרעל מטפטף בזהירות


אין זמן הווה, אין עכשיו , אין כאן
הכחול של השמיים שקע
אפשר להרגיש את השקיעה של הרגע
זרימה בלתי מכוונת, לא נדע להתגונן מפניה


ואנחנו מתכנסים אל תוך שברים
גם אנחנו פירורים קטנים
תתאהבי או תתפרקי
הרעל מטפטף בזהירות


גם אותנו יכולים למכור בפרסומת ריקה ממילים
גם אנחנו טעינו פעם לחשוב
שהחיים נטולים פנים
עד שהסרנו את המסכות


ילדים מול שמש קפואה
תתאהבי או תתפרקי


ואני תאמין מאמין זו אהבה או התפרקות 

משוררי שנות האלפיים

עכשיו יש מי שכותב את המילים

על בטון מלוכלך , בין פסלי המתכת

כך נראה הזמן שלנו

כך מסתיימת האגדה

משוררי שנות האלפיים

כותבים את הקפיטליזם החדש

אנחנו יכולים לקרוא את המילים

ולהאמין שמדובר בטעות של הזמן

עצמנו עיניים

כיסינו את הפה

והיה מי שהלך אל הספסל הקרוב

הניח את הראש וחלם שהשמש תשקע , אבל בעדינות

משוררי שנות האלפיים

כותבים את הקפיטליזם מחדש

סופרים את המילים

בין חיוכים מאולצים לדרשה בלתי נגמרת

ואנחנו מתגלגלים ברחוב

זיקוקים מפריעים לשלווה של השמיים

מתגלגלים מקצה אחד לשני

בתקווה למצוא דלת שתפתח , שטר שאין לו מחיר

כל אומנות היא כישלון

כתוב על קיר בטון ישן

כשהאגדה שלנו עדיין מחכה לגיבורים שלה

כל אומנות היא ניסיון לא מוצלח מצידנו

משוררי שנות האלפיים

מניחים את העטים ויוצאים לקרב

על קפיטליזם של אחרים

אצלו כל אחד יכול להיות עני, גם אם יש לו מילים שיעזרו לו להרגיש  

משוררי שנות האלפיים , הם עדיין כאן? 

איפה אנחנו מתחילים

הסימנים על הרצפה

שאריות של צבע על הקיר

ידיים לא מספקות הסבר

אם נתלוש את החיוך מהפנים

מה יישאר מהן באמת

לא כולנו יודעים איפה אנחנו מתחילים

לא כולנו יודעים איפה אנחנו נגמרים

השלטים לא תמיד מספרים אמת

ועל השולחן נשארו רק בקבוקים ריקים

יצאנו אל השדה לראות את השמיים

איך הם מתכופפים ואז מכים בנו

אם נשאיר מעצמנו חלק

מה יהיה בסיבוב הבא?

כן, לא כולנו יודעים איפה אנחנו מתחילים

הפיתוי הוא מתוק אבל מה שרצינו להרגיש

תמיד גדול מאיתנו

אז מה שנשאר מאיתנו בסוף הערב

מפסידנים יפים חסרי בושה

כותרות ענק שנשטפו בזרם התודעה

לכולנו יש צרות את אומרת

אל תמחק אותנו בלי להשאיר סימן

אם נתלוש מעצמנו את החיוך

לא יישאר משהו לימים הבאים

הרי לא כולנו יודעים איפה אנחנו מתחילים

עכשיו מקלידים בקולי קולות

את המילים האחרונות

השם, הדם שלנו, שייך לעבר

נמחק אותו בלחיצת כפתור

ואז נלמד איפה אנחנו נגמרים

איפה אנחנו מתחילים ואיפה נגמרים, זו השאלה 

הגבר שלך

ראיתי אותו מחזיק בידית של המזוודה

ואז נשען על כסא המושב בכבדות

דרך משקפי השמש הוא השקיף אל הנוף הנע

הסתכלתי עליו וחשבתי על הגבר שלך

איך באמצע הלילה כולנו דומים

שתית כוס קפה ותקעת מבט בדמויות שנעו מסביב

לא הבנתי אם את מנסה לרמוז או לספר בשתיקות

סיפורים שאחרים כותבים במגוון מילים

הגבר שלך לא החליף מילה עם הנוסעים

הפלאפון שלו רטט, אבל את נשארת כמו שאת

שיחקתי עם הכפתורים, חיפשתי במה להעסיק את עצמי

לא אמרת מילה כשהמלצרית שאלה אם תרצי עוד משהו

בינתיים , הילדים ברחבה רכבו על אופניים

כמה מהם עשו עסקאות חליפין על דברים קטנים

ואני חשבתי, כולנו ילדים ומבוגרים בו זמנית רק התפקידים משתנים

הגבר שלך קם מהמושב ועמד מול הדלת

אף אחד לא עצר ושאל אותו לאן

לא היה לו כובע ומעיל כמו בסרטים שאת אוהבת

שום דבר לתת או להצהיר עליו

הבטתי בו מלא געגוע לדברים חסרים

לא אמרת לי מה יש לו במזוודה

רק לגמת מהקפה ונתת לי לחשוב

רציתי לספר לך על האישה שלי

לא חשבתי שזה יעשה לך טוב
שתקתי ונתתי לך לחשוב


הגבר שלך ירד בזהירות , פנה ימינה בשביל המוביל מהתחנה
נהגי מוניות חיכו בכניסה לכל מי שיצא
ראיתי אותו נכנס אל אחת מהן ונוסע
קמת מהכיסא ויצאת מבית הקפה בלי לשלם
בדיוק באותו רגע האישה שלי התקשרה לשאול מתי אני מגיע 


סיפור קצר על גבר שאיננו ואישה שישנה 

בסוף

בסוף

אלו היו הזיכרונות

שהפילו אותי

כמו מתאגרף חסר משקל

אל זירה מלאה בדם

בסוף

הזיכרונות קרעו ממני את הסוף

לא נתנו לי להמציא התחלה חדשה

ואני נותרת שרוע על הרצפה

בלי כלום

באמצע הלילה, אני שוב מגלה

שהזמן לא עוצר אף פעם

לא את המחשבות, לא את העבר

זיכרונות שבים אלי

עם רובים וסכינים

בשבילם, אני הרי 

הטורף, הנטרף והפיתיון

בן אדם, רק עם זיכרונות

בסוף,

הם ישאירו אותי, כדי לקיים את עצמם

כן, בסוף הזיכרונות תמיד מפילים אותי 

מגפיים

עכשיו היא עוברת ליד

מגפיים כבדים של נשים

תמיד עושים לי רע

היא מסמנת עם היד, אני מגיש לה את הכרטיס

חסר רק שלג בשוליים

ושלטים בשפה זרה בדרך לשכונות

גשם חזק

אף אחד לא רץ

אחד לא יורה באוויר

תמיד יש מישהו שנופל ממילא

כותב שירים ומתרוקן מעצמי

זו שבכתה בבוקר כבר ירדה בתחנה

היא לבשה מדים של מפקדת קומנדו ים

ואני לא ניגשתי לשאול למה היא בוכה

זו עם המגפיים, עברה אותי מהר

והם תמיד עושים לי רע

חושב על כל הדרכים בהן יכולתי לעבור

ליד המסילה חסר רק שלג

בשביל תחושה, בשביל תמונה

זורק את עצמי לאחור

עיתון יומי עם אותן כותרות כמו שיהיו בחזרה

אני תמיד נוסע בתקווה לחזור

ואז נבהל כשנגמר לי הזמן

זו עם המגפיים ירדה בתחנה הבאה

לא אמרתי לה

שמגפיים כבדות של נשים

תמיד עושים לי רע

הסיפור זו לא הנסיעה... 

לבד וליד

ואחרי כל השנים האלה

רציתי להיות זה שעונה לך על כל השאלות

אבל בסוף של כל יום

מוצא את עצמי לבד

ואותך רק ליד

התלישות שלנו מול השעון

בזמן שהמחוג מתקתק בביטחון

אנחנו מבינים את התחושה

אבל שוב מוצא את עצמי לבד

ואותך רק עומדת ליד

נוגע בפנים, מזהה את הייאוש

ואז עוצר את עצמי , חוזר לאחור

הכל בתנועות איטיות

את רואה אותי , לעיתים כמו במציאות

גם כשאת עומדת ליד

יש לך קוצים בנשמה

מאיימים לפרוח ולכסות את הכל

העלים הירוקים נבלו כבר מזמן

שנינו נפגשים כל ערב על אותה ספה

עם ידיים נוגעות, ועיניים שותקות

אחרי כל השנים האלה

רציתי להיות זה שעונה לך על כל השאלות

התשובות שלי מסודרות בקפידה

אבל בסופו של כל יום, מוצא את עצמי לבד

ואותך רק עומדת ליד

אחרי כל השנים האלה למצוא אותך ליד ואותי לבד 

כעת

כעת

כשכלו כל המילים

העלים הפכו למותרות

והעצים הפסיקו להבריק בחורפים

כעת

אנחנו יכולים

לספור חיילים על לוח שחמט

לנגב את הזיעה מהעיניים

להסיר את הלוט מעל הכרזה

כעת, התהייה הופכת לאידיאולוגיה

והבדידות היא נהר

כעת אנחנו יכולים לבקש לדעת

אם האהבה, היתה מספרת את הסיפור שלנו

מה היתה כותבת

מה היתה משאירה בטיוטה

ומה היתה לוקחת למציאות

תאמרי לי,

אם יש נצח, האם אנחנו שם

חופשיים או לכודים

תחת עומס המילים

שהטלנו על עצמנו

כמעט מחוסר ברירה

תאמרי לי, לאן אנחנו נוסעים

מסילות, מרחבים, קרון אחרון

אם האהבה היתה נוסעת איתנו

לאן היינו מגיעים

ואם היתה נוטלת חלק במלחמה

האם היינו יכולים להישאר בצד שלה

כעת

כשכלו כל השעות

האם נותרה עוד שעה אחת בשבילנו

להביט החוצה

דרך האורות המסנוורים

מול האופק המעושן

אם אהבה היתה בינינו

האם היא עדיין חיה

או שמא נותר ממנה

רק ריח הגופה ורוח הבזיזה

תאמרי לי

כעת, את יכולה לומר לי לאן האהבה לוקחת אותנו? 

לדבר

בואי נדבר עכשיו

עד שידעכו המילים

מבטים יחליפו את המשפטים

בסופנו, הסיפור הרי ידוע

בואי נישאר ערים עד שלא נרגיש יותר צורך

בסוף נירדם

באמצע הלילה או בתחילת היום

כשמנקי הרחובות יעלימו את מה שליכלכנו

כשנצא מחדש, נוכל שוב לצלול אל הקרקעית

שם נמצא את כל הרמזים

רק כתמי דיו ישנים יישארו עלינו סתם

בואי נשאיר משפטים שלמים , שישמשו לנו ערובה

אם תרצי, נוכל להמשיך ולגשש בעירום

לחכות שיתפזרו מעלינו העננים

תגידי לי את, אם אנחנו שייכים לכל זה

יש לנו כללים ברורים, ויש כאן מאבק שלא נגמר

בואי נדבר עד שידעכו המילים

ולא תהיה לנו סיבה עוד להמשיך

השירים הרי נכתבים מעצמם

אז בואי נדבר עכשיו

גם אני רוצה לנסוע יום אחד עד הסוף

להמשיך בנסיעה בלי לעצור

ואז לכבות את האור לפני שמחשיך

תגידי לי אם אנחנו שייכים לכל זה

מדי פעם מציצים מהחלון

תספרי לי איפה החיים האחרים שלך עכשיו

כל מה שנעשה כעת

יחזיק את העבר שלנו מעל המים ולא יתן לנו לטבוע

בואי נישאר ערים כל הלילה

אין לנו סיבה להירדם

הלכנו רחוק מדי בשביל לחזור בשביל זה 

והבוקר הזה כל כך יפה 

לא תמיד צריך לדבר אבל כשמדברים הכל מסודר עד שדועכים 

אבק בכל פינה

השלט נפל מהדלת

אי אפשר לדעת מי גר כאן יותר

הצבע דהה מהקירות

נעלמו הפנים שהביטו מהחלון

ברחוב ממול שני הומלסים על ספסל אחד

בחנות שליד יושבים הזקנים

מדברים על השלום שאיננו

וכמה קל היה כאן פעם, כשלא היה דבר

השלט נפל מהדלת

אי אפשר לדעת מי גר כאן יותר

אולי אף אחד

שטיח הכניסה נעלם , אבק בכל פינה

עוצר בתחנה, מביט מסביב

אולי אזכר במשהו , קולות ורעשים

על חלון הראווה של החנות הקטנה
כתוב בגדול , מבצע חיסול, סוגרים מחר


זוכר כותרות בעיתון, אנשים יפים
ילדים על אופניים
איך היינו משחקים כל הלילה
כשההורים דואגים


כותב מילים על נייר משומש
נכנס למכולת, קונה בקבוק שתייה
לא שואל לאן נעלמו כולם
אף אחד לא זוכר שהייתי כאן פעם


השלט נפל מהדלת
אף אחד לא יידע מי גר כאן פעם
בדלים של סיגריות, אף אחד לא מנקה יותר את הרחבה
אני עוצם עיניים, מדמיין שפעם היה כאן קל 


לעיתים אני חוזר אל השכונה הישנה, אולי ככה היא נראתה באמת 

השפויים היחידים

מזג אוויר צונן

בחוץ קר ומקפיא

אל תשימי לב למה שאנשים אומרים

אנחנו השפויים היחידים

בין כל המשוגעים שלא יכולים לדבר

אל תפחדי לצאת החוצה

אנחנו היחידים שיכולים לעמוד חזק

מול הרוח הסוערת, בתוך המים הקרים

כשהשוליים זזים מהר

אנחנו השפויים היחידים

בחוץ זה הזמן עכשיו לשתיקה

קלה כמו כבדה, מחזקת ומחלישה

אל תשימי לב למילים, לדממה מסביב

גם אלוהים יודע לשתוק כשצריך

מזג אוויר צונן, כבישים ריקים

אל תאמיני לשתיקות האלה

אנחנו לא לבד

הרוחות חזקות הן ילוו אותנו לכל מקום שנבחר

אנחנו שפויים, השפויים היחידים

בזמן שאחרים משתגעים מהר, בלי סימנים

כשנחזור הביתה, נרגיש מוגנים

אל תאמיני למה שמספרים

אנחנו תמיד יכולים לחזור

מזג אוויר קר, רוח סוערת

אל תדאגי אנחנו שפויים, השפויים היחידים

זה די ברור שזה עלינו, לא? 

פעם בשנה אנחנו עוד אוהבים

את מסדרת את המיטה לקראת שינה

אני מביט מהמרפסת

על הילדים שרוקדים בלי צלילים בגינה

תמונות שכאלו, מיד מעלות זיכרונות

אני מנסה לחמוק מהן

כמו לוליין שבורח מהסכינים

אני לא אומר לך כלום

ימים שלמים אנחנו מעבירים בשתיקות

לעיתים המבט הזה

הוא כל מה שיש לנו,

כדי להוכיח לעצמנו

שאנחנו עדיין כאן

הרדיו דולק,

דיווחים ראשונים על נעדרים

אני כבר לא סופר

לילות בלי שינה

ימים ארוכים

אבל פעם בשנה אנחנו עוד אוהבים

מתחבקים חזק

אחר כך הולכים לישון

בבוקר קמים, אותו דבר

את מלטפת את פניי, כשאני ישן

הזיפים מתעמרים בך

את לא נלחמת בהם יותר

אני מתעורר ומוצא אותך, מביטה בי

בלי שאלות

רק עשן מסתלסל מהסיגריה שהדלקת

את מעבירה לי אותה ואומרת

תראה, פעם בשנה אנחנו עוד אוהבים

אני כבר לא סופר

את הימים האבודים

לכל מקום שניקח, תמיד נשאיר משהו לא גמור

עכשיו, את קוראת לי

ואני בא אל החדר

מביט בך, זוהרת מחדש

מחר בבוקר, כשכל התהילה תיגמר

שוב נחזור אל אותם כתמים

השתיקות המוכרות, הימים הארוכים

ואני אעלה זיכרונות בלי לומר לך מילה

פעם בשנה אנחנו עוד אוהבים

עכשיו נחכה עד הפעם הבאה

זה קורה לפעמים, כשנמצאים הרבה זמן ביחד, אז פעם בשנה עוד מרגישים אוהבים 

מלכודות

שני מאבטחים צעירים בכניסה,
מעילים שחורים וכובעים שמסתירים את הפנים
מנהל כבד משקל זז מצד לצד
הולך בין הנוסעים, מביט על השעון


ועל הספסל בצד
יושבת זרה, מחכה שהמלכודות ייפתחו
והיא תוכל ללכת ביניהן
בלי ליפול


עוד מעט הרכבת מגיעה
הכרוז מכריז להיזהר מהקו הצהוב
ולא לעלות לפני שכולם יורדים
הזרה עדיין יושבת על הספסל, היא לא מחכה שמשהו יקרה בינתיים


בכביש הסמוך, מכונית אדומה
נוסעת מהר, פניות חדות, אין אף מכונית אחרת בסביבה
אורות גבוהים מאירים את השדרה
בינתיים שום דבר לא קורה


הזרה יושבת על הספסל
מחכה שהמלכודות ייפתחו
אולי היא צודקת, וזה המקרה באמת
שני חיילים עוצרים ליד מכונת המשקאות , קונים וממשיכים


אנשים עוברים , אנשים לא עוצרים
גם המנהל הולך אל הצד השני
והיא יושבת על הספסל
מחכה שהמלכודות ייפתחו והיא תוכל ללכת ביניהם בלי ליפול


לא מביטה על השעון
שולפת סיגריה מהקופסא ויוצאת מהתחנה
אנשים עוברים, אנשים לא עוצרים
והכרוז מכריז על הרכבת הבאה


האור מסנוור
רחש של קולות
מעשנת מהר וחוזרת אל הספסל
לא מאמינה שזה יקרה, אולי היא צודקת


זרה יושבת על הספסל בתחנה, היא לא מאמינה שמשהו יקרה, אולי זה כבר קרה 

מוציאים את הידיים מהכיסים

מוציאים את הידיים מהכיסים

מניפים אותן באוויר

ככה מרגישים את הסערה

כשטיפות הגשם מטפטפות בעדינות על המדרכה

קול פשוט אנחנו שומעים

עכשיו האבק אותו אבק

והאפר אותו אפר

הוא רק צפוף יותר מהמרווחים

דוהרים בסערה כמו בשיר

בין פסים לא מכוונים

אלוהים מתבונן

כשאנחנו לוקחים את הסיבוב בחוזקה

מוציאים את הידיים מהכיסים

מניפים באוויר

עכשיו הסערה מתרחשת

לא חזקה, לא חלשה, מקרית לחלוטין

יש כלבים נובחים ומשהו שעלול לקרות

אנחנו עומדים להתחיל, זה כתוב באיזה מקום

ואנחנו בהיכון

הברזל לוחץ, כסא המפלט כבוי

מוציאים את הידיים מהכיסים

המכנה המשותף יורד נמוך

עכשיו הגשם מטפטף בעדינות

שוטף את הידיים, מרטיב את הפנים

מוציאים את הידיים מהכיסים

מניפים אותן באוויר

ככה מרגישים את סערת הרוחות

נותנים לטיפות הגשם לטפטף עלינו בעדינות 

סתם תחושה ביום של גשם קל , אין כאן אמירה או משמעות 

טרקלין

מונית אחת, הנהג מפחד להירדם על ההגה

מעביר תחנות במהירות

אולי ימצא תוכנית בלי דיבורים

שירים שיעבירו לו את הלילה

בזמן שהוא אוסף ומוריד אנשים בפינות שונות בעיר

הוא מניח את המזוודה שלך בתא המטען

את מתיישבת לצידי

בלי הרבה מילים, בלי הרבה שתיקות

לא לוקחים שום דבר כבד מדי

רק מביטים על טיפות הגשם ואיך הג'אז הזה משתלב בתמונה

הטיפות שוטפות את הרחוב

הנהג נוסע לאט

עוד מעט נשב בטרקלין שדה התעופה

נביט על מטוסים ממריאים

אנשים נוחתים מכל פינה בעולם

את תדברי איתי על דברים גדולים

אל תספרי לי שגדלת על הקפיטל של מרקס

אני יודע מה את רואה בטלוויזיה

מכירה את כולם

הדיילת תיכנס באמצע, תציע לנו משקה חם

הגשם שוטף את הרחובות

והנהג מתבונן בנו דרך המראה

מדי פעם מתחיל שיחה

אנחנו לא עונים,

הוא לא מתעקש עלינו, זה הרי מיותר

עוד מעט בטרקלין שדה התעופה

נקשיב לג'אז המלאכותי

זה יזכיר לנו את הגשם שבחוץ

כולנו מבקשים להיגמל ממשהו

אנחנו נבין אבל נפחד מזה

הנהג מוריד אותנו וממהר לנסוע

זוגות הולכים לאט עם עגלות

ואנחנו כמו חדשים, אוחזים ידיים

טרקלין שדה התעופה

אנחנו שואלים, אם מותר לנו להיכנס

עוד מעט תדברי איתי על דברים גדולים

אל תספרי לי שגדלת על הקפיטל של מרקס

אני יודע, אני יודע מה את רואה בטלוויזיה כל ערב

מכירה את כולם 

זה רק אני שלא מבין בשביל מה  

משחקים אותה אנשים חשובים, אבל בסוף מתעוררים מאותם דברים 

מכונת תקליטים

בדיוק כשהתיישבנו

מכונת התקליטים הישנה של בית הקפה, הפסיקה לנגן

דרך השמשה יכולנו לראות, זוגות נכנסים לרכבים ונוסעים

אנחנו חיכינו שהמלצרית תגיע ותיקח הזמנה

שניים קפה וחתיכת עוגה

לא , אין צורך במשהו אחר

ובין לבין, מבטים שקופים וידיים שלא מטפסות לשום מקום

וברקע, מכונת התקליטים הישנה, הפסיקה לעבוד

זוכר ערבים קצרים שהיינו יושבים

את היית מספרת על ההורים

ניסיתי להסביר לך איך זה קורה

אבל התייאשתי מהסיפורים של עצמי

בדיוק כשהתחלנו לחפש

היה עוד משהו שהלך לאיבוד

את ניסית להסתיר, ניסיתי לספק הסבר לסיפור

עלילה קצת אחרת , גיבורים שרוצים לחיות

מכונת התקליטים הישנה של בית הקפה הפסיקה לעבוד

בין השולחנות אף אחד לא רוקד

רק בסרטים, הכל יכול לקרות

מביטים דרך השמשה, זוגות נכנסים לרכבים ונוסעים

המלצרית מגיעה, מגישה לנו שניים קפה וחתיכת עוגה

אני חושב על הספר שקראתי, מה קרה לרוצח

אני לא מספר לך הרבה, גם לא איך זה מרגיש בצד השני של השולחן

את מצלמת את עצמך , אולי תראי לי איך זה נראה

שותה את הקפה במהירות ויוצאת החוצה לעשן

אני מביט על המלצרית, תרגישי רע אם אדבר איתה פתאום

אבל אני אוהב את התחושה

תנועה לא מוכרת, עווית בפנים

זה מתחיל מחדש

מכונת התקליטים הישנה לא עובדת כבר הרבה זמן

עוד מעט נחזור הביתה, את תשאלי, אם היה בזה טעם

אני לא מסתפק יותר במועט והרבה זה גם קצת

זוגות נכנסו לרכבים ונסעו

אנחנו עמדנו קרוב כדי להרגיש

תגידי לי איך זה מרגיש בצד השני של השולחן

כאן זה הרבה יותר מזה

ערב בבית קפה, בלי מוזיקה 

לאן נעלם הילד

מול המראה

הילד נעלם

אי אפשר לראות את העקבות בחדר

הדלת נעולה, הטלוויזיה מנגנת פרסומות

אחר כך שיר ישן

בתחנה הרכבת עזבה את הרציף

ושני חיילים עם תיק גדול, עדיין מחכים

מול המראה הילד נעלם

נעלמו גם הוריו

פנים מגולפות, גוף מכווץ, אי אפשר לראות את העקבות בחדר

הרגליים מגיבות במהירות

זה חול טובעני מהגשם של אתמול

הילד שבמראה כבר איננו

בחדר מפוזרים משחקים שישנים, צעצועים שבורים

הטלוויזיה מנגנת פרסומות, אחר כך שיר ישן

במקום בו הוא נמצא

הוא נזכר במילים, מזמז אותם בשתיקה

אחר כך בעיניים שלו רצים סרטים

עם גיבורים מזדמנים

הילד במראה נעלם

הוא מאמין שהוא כאן

בתחנה , הרכבת כבר יצאה

הוא נשכח בעולם

כמו שהוא, כבר אף אחד לא מכיר

מול המראה, הילד נעלם

על הרצפה , מפוזרים צעצועים שבורים

הטלוויזיה מנגנת פרסומות ושירים ישנים

הוא מזמז מנגינה , אחר כך מילים

מול המראה

הילד נעלם, והוריו נעלמו גם  

הילד כבר איננו, נשארו רק צעצועים שבורים 

אלבמה

ליד הדלת עומד בחור

מספר על בתים באלבמה

ערכים ורווחים מניבים

במושב שמולי, גבר מספר לחבר

כמה הוא רעב, ואיך הוא צריך לאכול לבד

ואני חושב שלא שמעתי ממך כל היום

עוד מעט אני עובר את פתח תקווה

חצי שעה אני מגיע

אולי את מחכה

בחשכה, אורות של מרכז קניות מסנוורים אותי לאט

מנסה להיזכר מה שמעתי בחדשות

כל דבר קשור, לתחושה שלא מצליחה לחמוק, וליד שמקלידה את המילים

אני כבר לא ילד אבל לפעמים עוד מתגעגע

לרגעים שיכולתי לעצום את העיניים ולדמיין

היום המציאות לוקחת אותי לסיבוב במקומות לא מוכרים

הבחור ירד, הבתים באלבמה הלכו איתו

הגבר הרעב, ירד עוד מעט בתחנה שלו

הוא יסע הביתה או אולי יילך ברגל

יכין לעצמו ארוחת ערב ויייתשב מול המסך

חדשות או תוכנית אחרת, הוא לא יבין את ההקשר

ואני לא שמעתי ממך כל היום

חשבתי אולי שכחת

דברים נאספים, דברים נערמים

חשבתי איך להגיע

אבל משהו עצר אותי, עוד לפני שעברתי את פתח תקווה

יורד בתחנה, חיילים יורדים לפניי

כבר כמה שנים אין תיק עלי

את לא מחכה, חושב אולי שכחת

לא שמעתי ממך כל היום

מגיע לדירה והולך אלייך

אז אני קולט, את כל הזמן זוכרת

גם כשהדברים נראים קצת אחרת

לא מספר לך על בתים אלבמה וארוחת ערב

מתבוננים ואז שותקים

עוד מעט חדשות, ההקשר כבר ברור

לא שמעתי ממך כל היום, זה הרבה בשביל יום אחד...

להוכיח לך

שומע אותך בלילה בוכה

מתפללת לג'ק ניקולסון, ברוס ויליס,

גיבורים שלעולם לא יכירו אותך

ואני מנסה להוכיח לך

שאני הגבר שאת יכולה להיות איתו

גם אם הימים קשים

קם מהמיטה

הולך אל המרפסת

מביט אל הרחוב

אולי אנחנו עדיין מטיילים לאורכו

הנה אנחנו עוצרים לרגע

זוכר אותך, זוכר אותי

בימים הראשונים שלנו

מי שהיינו עדיין , מחכים שנהיה

כמו שניים שלעולם לא ויתרו

עדיין קשורים בשלשלות

לעבר שלא מפסיק להופיע

שומע אותך בוכה

ואני רוצה לבוא אלייך

לנחם ולהתנחם

אבל משהו מושך אותי להישאר

במרפסת הקטנה

מול רחוב שקט

כל מה שכתבנו בעבר

נשאר על הנייר

מתקומם נגדנו

בבוקר כשתעוררי

אראה את שאריות העצב שלך

את לא תספרי

אני לא אבקש לנחש

אולי זה רק אנחנו

אולי זה במקום אחר לגמרי

מי שהיינו, קמו והלכו

אל המקום ההוא לא נגיע יותר

ואת מתפללת שיום אחד

תתעוררי, והגבר שלך ישתנה

הוא יהיה חזק , גברי יותר

ואני מתפלל שיום אחד

אוכל להוכיח לך

שאני הגבר איתו את רוצה להיות

לאן הלכנו מכאן, מאיפה באנו לשם

מביט מהמרפסת

זוג אחד חוצה את הכביש

הם עכשיו כאלה

עוד מעט הם ישתנו

יביטו זו בעיניי זה, ולא ידעו מי הם

אולי האישה תתפלל כמוך

אולי הגבר יתפתל, לא ידע מה לענות

ואני, רק מבקש להוכיח לך

שאיתי את רוצה להיות

ואני בסך הכל רציתי להוכיח לך שאיתי את רוצה להיות