ויכוח נצחי. אפשר לכתוב כששמחים?
מה הטעם לכתוב כשאתה שמח. יש את הצד של הקרוא שרוצה שירים שמחים רק לא רוצה לקרוא שלמישהו אחר טוב. גם כשאתה עצוב וכותב על זה, יהיו כאלה שיעדיפו לא לקרוא מהסיבה שהם מעדיפים לא להיות עצובים כמוך.
יש את הצד של הכותב, לפחות מהצד שלי. כל שיר שמח נשמע לא קשור, לא שייך, משהו בין שיר דיסקו לשיר ילדים. הסמיתס פעם טענו שצריך להיות את ה-DJ כי הוא מנגן מוזיקה שלא מספרת להם שום דבר על החיים שלהם. זה מה שקורא עם שירים שמחים, הם לא מספרים על החיים הם פשוט שמחים.
זה ויכוח נצחי כי התבונה מבינה שגם כששמחים אפשר לכתוב, אם רוצים אז גם לאנשים שמחים יש זכות לכתוב. העניין הוא כשרע לך, יש לך את זה, יש את הסיבה, את התירוץ, את הדרייב. יוצא ממך כל הדם, הזעם, הכעס, אז היד רועדת אבל הדף נשאר ישר, יש לך יותר סיכוי להיות ברור, אתה אולי עצוב אבל התובנות שלך יותר עמוקות. החיים נראים בצורה הרבה יותר ברורה.
זו לא אמונה מטופשת שצריך לסבול כדי להיות אמן או מישהו בקבוצה הזאת, אבל לא לחינם אומרים שאם רע לך ואתה סובל, תוציא את זה החוצה בכתיבה, ציור, שירה. לא במקרה מציעים לאנשים חולים, אנשים שחוו אירוע טראומתי , אסירים או כל אחד שנמצא בקבוצה מסוימת מתחת לקבוצת האנשים השמחים, לעשות משהו יצירתי עם עצמם כדי לשחרר מתוכם את מה שהם מרגישים. אנחנו לא שולחים אנשים מאושרים לחוג יצירה כדי לבטא את האושר שלהם. למרות שלפעמים הם מגיעים לבד והורסים לכולם את אירוע.
אז כן, מוכרחים להיות עצובים, מעורערים, סובלים , כדי לכתוב, אז הסיכוי שהכתיבה תהיה אמיתית, כנה , ברורה ועמוקה , גדול יותר. אז הכתיבה תחזיק מעמד ותהיה נוכחת. אם אתה שמח, תחיה את השמחה, תנצל אותה עד תום, תחגוג איתה, אין לך שום סיבה לשבת ולכתוב.
אתם מוזמנים לקרוא את השירים שלי כאן
מה הטעם לכתוב כשאתה שמח. יש את הצד של הקרוא שרוצה שירים שמחים רק לא רוצה לקרוא שלמישהו אחר טוב. גם כשאתה עצוב וכותב על זה, יהיו כאלה שיעדיפו לא לקרוא מהסיבה שהם מעדיפים לא להיות עצובים כמוך.
יש את הצד של הכותב, לפחות מהצד שלי. כל שיר שמח נשמע לא קשור, לא שייך, משהו בין שיר דיסקו לשיר ילדים. הסמיתס פעם טענו שצריך להיות את ה-DJ כי הוא מנגן מוזיקה שלא מספרת להם שום דבר על החיים שלהם. זה מה שקורא עם שירים שמחים, הם לא מספרים על החיים הם פשוט שמחים.
זה ויכוח נצחי כי התבונה מבינה שגם כששמחים אפשר לכתוב, אם רוצים אז גם לאנשים שמחים יש זכות לכתוב. העניין הוא כשרע לך, יש לך את זה, יש את הסיבה, את התירוץ, את הדרייב. יוצא ממך כל הדם, הזעם, הכעס, אז היד רועדת אבל הדף נשאר ישר, יש לך יותר סיכוי להיות ברור, אתה אולי עצוב אבל התובנות שלך יותר עמוקות. החיים נראים בצורה הרבה יותר ברורה.
זו לא אמונה מטופשת שצריך לסבול כדי להיות אמן או מישהו בקבוצה הזאת, אבל לא לחינם אומרים שאם רע לך ואתה סובל, תוציא את זה החוצה בכתיבה, ציור, שירה. לא במקרה מציעים לאנשים חולים, אנשים שחוו אירוע טראומתי , אסירים או כל אחד שנמצא בקבוצה מסוימת מתחת לקבוצת האנשים השמחים, לעשות משהו יצירתי עם עצמם כדי לשחרר מתוכם את מה שהם מרגישים. אנחנו לא שולחים אנשים מאושרים לחוג יצירה כדי לבטא את האושר שלהם. למרות שלפעמים הם מגיעים לבד והורסים לכולם את אירוע.
אז כן, מוכרחים להיות עצובים, מעורערים, סובלים , כדי לכתוב, אז הסיכוי שהכתיבה תהיה אמיתית, כנה , ברורה ועמוקה , גדול יותר. אז הכתיבה תחזיק מעמד ותהיה נוכחת. אם אתה שמח, תחיה את השמחה, תנצל אותה עד תום, תחגוג איתה, אין לך שום סיבה לשבת ולכתוב.
אתם מוזמנים לקרוא את השירים שלי כאן
