כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון
‏הצגת רשומות עם תוויות חופים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חופים. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 29 במאי 2015

בתוך חלון חלון פנורמי

בתוך חדר קטן
אי אפשר להדליק פנסים עכשיו
שום יד לא מונחת בשום מקום
בתוך חדר קטן, סימנים מתערבבים עם כוונות

אם לא נחצה את הגבול עכשיו
יהיה לנו חלון פנורמי להביט דרכו
אל מה שמצאנו ואיבדנו
אל אורות גדולים שמהבהבים בפתאומיות

אנחנו יכולים לחפש את התשובות בשביל להבין את השאלות
לפני שנתחיל למחוק סימנים
הם מתערבבים עם כוונות
אבל הפנים הם לוח, אי אפשר למחוק את הכתמים

בתוך חדר קטן
לפעמים אני הגבר
לפעמים אני, מה שאני יכול להיות בשבילך
אנחנו רק מנסים לשרוד עד הזריחה הבאה

תקוות גדולות מתנפצות
על חופים ריקים
יום אחד נבנה שם ארמונות
נתפלל שהים לא יגיח פתאום בסערה

בינתיים בתוך החדר הקטן
אי אפשר להדליק פנסים
אז על הקירות הכל מהבהב בחזרה
לא ברור אם זה סימן או כוונה 



חלון פנורמי הוא ספר שעשו על פיו גם סרט. גם לנו יהיה חלון כזה אם לא ניזהר

יום שישי, 20 ביוני 2014

שפל המילים

שפל המילים
עולה על גדותיו
מגיע עד החוף
ומאבד את סירותיו

מסע בין הנקודות
אל משפטים חסרי משקל
מהצד אפשר לחשוב
שהעולם שייך למילה

שפל המילים
כותב את עצמו לדעת
עוד ועוד משפטים חוברים ביחד
להגיע אל קצה הדף 

לא ממתינים לכוחות ההצלה
כשהחוף בוער
אי אפשר להגיע בחזרה הביתה
אז נשארים עם המילה

משפטים שלמים
כמו מיטות לבנות
מתמלאות בניצולים
ומתפוגגות בחשכה

שפל המילים
כותב את עצמו לדעת
על דף לבן, נייר מקומט
זה הזמן להשליך לפח 


מתקרבים לסוף ואין לנו משפטים או מילים לכתוב 

יום שני, 3 במרץ 2014

להיות מי שאנחנו

את מביטה בי דרך המראה
אולי זה הפוך עכשיו
קירות הבית מסתירים מאיתנו נוף
יכולים לדמיין איך זה נראה

נהרות וגדרות ביציאה מהשביל
חופים רחוקים ואנחנו כמעט נוגעים
העיניים מפלסות את הדרך
לא מוכנות לאבד דבר

זה בסדרף להיות מי שאנחנו
כל עוד נשלם את המחיר
זה בסדר להיות מי שאנחנו
אין לנו משהו אחר להיות

יש סימנים של נעליים גבוהות בשביל הכניסה
אף אחד לא בא לכאן, אולי הלכנו לאט
העיניים סופגות את הדמעות ומשתחררות
אנחנו יכולים לראות את עצמנו, בדיוק כמו שאנחנו

זה בסדר להיות מי שאנחנו
בשביל לשלם את המחיר
זה בסדר להיות מי שאנחנו
אין לנו משהו אחר להיות

זו הגאולה וזה החטא
אנחנו נושאים אותם ביד אחת
אנחנו צריכים להיות מי שאנחנו
בכל יום שנבחר, בכל מקום שנהיה

אין לנו צורך בעדויות ורישומים
הפשעים לא נרשמים בשום מקום
רק מביטים דרך המראה, שום דבר לא נאבד
לא הגיל, לא התשוקה, הכל שלנו עכשיו

זה בסדר, להיות מי שאנחנו
אנחנו מוכנים לשלם את המחיר
זה בסדר, להיות מי שאנחנו
אחרת, מה נהיה כשיהיה לנו מה להפסיד


הכל מסתכם בזה בסופו של דבר, להיות מיש אנחנו, לא להיות מוכנים להיות משהו אחר