ידית

את מחזיקה את הידית

לא יודע אם את סוגרת את הדלת

או פותחת אותה לרוחות שייכנסו פנימה

עומד ומביט בך מהצד

לא יודע מה אני אמור לומר

כל הלילה לא ישנתי מרוב חרדה

הקשבתי לקולות, מבפנים, מבחוץ  

כשאת לצידי, עטופה בשמיכה עבה

סוף החורף, תחילת האביב

חשבנו שעברנו הכל, שוב זה חזר

כל הערב אתמול, לא דיברנו

כשהלכת לישון, זה הרגיש רחוק

על המסך, רצים שחקנים, לא רואה שום דבר

לא חושב על ניצחונות והפסדים

רק תוצאה מכובדת לפני שנרדמים

אנשים לוקחים יותר ממה שהם צריכים

אנחנו לא משאירים דבר לעצמנו

אולי הלכנו רחוק מדי בלי להתקרב

השארנו מאחור כל כך הרבה דברים

מה הפלא שהזיכרונות מושכים אותנו לאט

את מחזיקה את הידית

לא יודע אם את נכנסת או יוצאת

לא אומרת מילה, מהמבט מנסה להבין הכל  

כשאת רחוקה, כותב את המילים, חושב אולי זה ישתנה

תמיד חוזרים אל אותו מקום, כבר חשבנו שזה יעבור 

החרדות האלה לא נעלמות, הן תמיד כאן, בין הפחדים ובתוכם 

תאונה חד פעמית

אני עדיין אוהב להיכנס לרכב

להדליק אותו ולנסוע

כשהמוזיקה ברקע מלווה אותי

בזמן שהנוף מתחלף

אני עדיין אוהב לדמיין שהכביש לא נגמר

שמישהו קורא לי בזמן שאת כאן

מביטה בי בעיניים עצובות

עשינו את כל הדרך, נשאר לנו לחזור

השירים מתחלפים, גם הצבעים של הנוף

ואני עוד זוכר איך פעם

לא ידעתי לאן לנסוע

לא הבנתי מתי לעצור

זו היתה תאונה חד פעמית

אחר כך התעוררתי בתוך עצמי

ראיתי את הקירות נסגרים

דלתות וחלונות, את עמדת וחייכת אלי

פעם היה לי צורך במילה הכתובה

היום אני יושב בצד

לא מחכה שתבוא

לא מאמין יותר שלמישהו באמת איכפת

אני עדיין אוהב להיכנס לרכב

להדליק ולנסוע

המוזיקה מלווה אותי כשהנוף מתחלף

את שומעת איך מישהו קורא לי

נרדם מוקדם, מתעורר בזמן

את תמיד כאן מחכה לי, אולי כבר עזבת

לא זוכר מה היה אז ומה עכשיו

זו רק תאונה חד פעמית 

אני אוהב לנסוע, לראות את הדרכים, להקשיב לשירים ולדמיין שזה לא נגמר 

מפשיטה את עצמך ממילים

כשאת מפשיטה את עצמך ממילים

אני נשאר מאחור, מנסה לכוון את הכלים

מישהו בטח יירה במישהו

ואני לא יודע איפה להתחבא

בכל פעם כשאנחנו מתקרבים, נדמה לי שזה אמיתי

ואז את שותקת או אומרת מילה אחת בודדה

הנה שוב אני חוזר להתחלה

לא יודע איפה לעמוד, אם אני צריך להסתתר או לסגור את המקום

כשאת מפשיטה את עצמך ממילים

אני נשאר תקוע בשוליים

אף אחד לא עוצר, אף אחד לא עוזר

כל כך הרבה סימני קרב, חיילים נטשו, השאירו מאחוריהם מוצבים שרופים

כבר לא יכול לחזור

אל החדר החם, השולחן הערוך

תאמרי לי אם יש כאן משפט שלא אמרנו

אולי נותרה בינינו חומה אחת שאנחנו יכולים עוד להפיל

את מתגוננת, לעיתים תוקפת

אני אף פעם לא יודע איך להתמסר לזה

עומד בצד ומחכה, מתי יגיע תורי

להפשיט את עצמי ממילים ואת, את תהיי זו שמכוונת את הכלים 

מי מפשיט את עצמו ממילים, ומי מאיתנו מכוון את הכלים 

ים המוות

נסענו במדבר אל ים המוות

לא נשארו ניצבים במלח

לא מצאנו את עצמנו זרוקים בצד הכביש

כל המילים שאמרנו, גררו אותנו בהילוכים מהירים

עד לאן נגיע

בשביל שלא נצטרך לחזור עוד לעולם

המדבר, הסערה

מישהו כיוון כך את הכלים

מדי פעם הקשבנו למילים

ואת צחקת, זרקת שמות בלי להפסיק

אני הבטתי מהחלון, אהבתי לראות אותנו ביחד

כשאנחנו טובים, אין יותר טובים מאיתנו

המוזיקה מנגנת מעצמה

זה לא בלוז, גם לא משהו משלנו כאן

הכי רחוקים מעצמנו

עד לאן ניסע בשביל לא לחזור עוד לעולם

נסענו למדבר אל ים המוות

אני לא אהבתי את האנשים

את לא הבנת את הזמן

ומשהו בינינו נבנה כל יום מחדש, עד לאן נגיע בשביל לא לחזור 

נסיעה אחת, ותמיד נוסעים בשביל לא לחזור

בחדר של שירי

בחדר של שירי

יש תמונות על הקירות

חומות וגדרות

אין פנים של אנשים, אין בתים ישרים   

הפעמונים בחדר של שירי

לא מצלצלים בלילות

המרחק בין הקירות

נסגר ונעלם בשתיקות שלה  

כשהכל כמו עולה באש , היא יוצאת אל מרכז העיר

בין המועדונים השונים, מחפשת מקום לרקוד

להביט דרך החשכה על ענני העשן

אולי יום אחד, כל העסקאות ייסגרו בצד שלה

בחדר של שירי

הבגדים מוטלים על הרצפה

היא לא יכולה למצוא שם את הכרטיסים

הרכבת האחרונה כבר נסעה, עולם חדש נפל לה בין האצבעות

שירי אומרת שכולנו רעבים

אבל אף פעם אנחנו לא שבעים

אם היה לי אקדח

הייתי יורה בחלומותיי, בשביל לא לזכור אותם

כן, כל הסימנים כבר כאן

מביטים דרך מסכות ישנות

בחדר של שירי

אי אפשר להתחמק מהעונשים

היא לא השאירה דבר לעצמה, גם לא לאחרים

עוד קצת, עוד מעט

היא תיגע בקירות, הם לא יתנפצו, ולא יישארו מאחור

הרכבת האחרונה כבר נסעה והשאירה אותה בחדר שלה 

אין באמת שירי כזאת, חדרים כאלה נבנים כל יום 

זומבי

זוכר איך צללתי אל תוך עצמי

מצאתי קרקעית בתולה

שרטטתי עליה גבולות

הקמתי בית, הצבתי חומה

זוכר איך צללתי עמוק אל תוך החדרים החשוכים

פתחתי כל דלת, שיצא אור ואוויר

רציתי להיות עיוור לצבעים, חירש לצלילים

נשארתי שם בלי תחושת זמן, שנים של תוכחה

עכשיו אני רוצה להיות זומבי

לשכב בלי תזוזה

להתפרק לחתיכות קטנות שאי אפשר להרכיב מחדש

מטבעות עלובות, פנים מצולקות, תנו לי כל מה שאפשר

הזמן חלף

מצאתי לעצמי פינה, משם אפשר לראות, חושך ואור

ידעתי איך לדבר נכון, להמציא את המילים, ולהניח בשורות הנכונות

כן, הזמן חלף ומצאתי ניצחון קטן, הפסד לא מוכר

עכשיו אני רוצה לחזור להיות זומבי

להגיע שוב אל החדר הריק

להפיל על עצמי כל דבר אפשרי

לצאת החוצה, להישרף מקרני השמש של אחר צהרים מבריקים

אני עומד במקום

מטושטש, לא מזוהה

לא מצליח להבין אם הסכין כבר ננעצה או שהאדום הוא רק צבע ישן

אני רוצה להיות זומבי בבקשה 

לפעמים אני רוצה לחזור אל הימים ההם, שלא הרגשתי דבר רק תחושה של כאב

הסרט הרץ על הזמר המת

מהסרט הרץ יכולנו לשמוע את הקול של הזמר המת

על רקע של תמונות מעיירה לא מוכרת

כאן שום דבר לא זז

לא הצלחנו לחזור לאחור, לא התקדמנו לשום מקום קדימה

ברקע ניסינו להיזכר בשירים של הזמר המת

עטיפות של תקליטים הבהבו לנו בעיניים

זכרנו איך הוא חי, זכרנו איך הוא מת

ובין לבין, זכרנו שלא נגענו בו אף פעם

הרבה זמן לא הסתכלנו על הילדות שלנו

היא עדיין מחכה לנו שם

בפנים חתומות, בכריכה רכה

גם כשמשהו בתוכנו מת מזמן

הנה אנחנו חוזרים לסיבוב נוסף

מהסרט הרץ יכולנו לשמוע את הקול של הזמר המת

המראיין שאל אותו על אהבה

והוא התאבד בשתיקה

התחלנו למלמל לעצמנו כל מיני מחשבות מקריות

אהבה, צבא, רחמים אבודים

רצינו לדעת שזה אמיתי

אבל משהו כאן מתקרב ומשהו אחר נשרף

הזמר המת חי בתוכנו זה מכבר

הילדות שלנו עדיין מחכה שנגיע אליה

אנחנו כאן מחזירים זיכרונות קדומים

כשנחזור נבין, כמה קרובים היינו לדברים 

השיר נכתב אחרי צפייה בסרט על קורט קורביין, ומתוך ערימת זיכרונות על שנות התשעים