לא דיברת איתי

ראיתי אותך מדברת עם אנשים

ראיתי אותך עולה על מונית

אמרת שאת אוהבת

מישהו מאחור דחף אותי בלי לשים לב

ואת נעלמת מהנוף

בחוץ שמעתי קולות

לא יכולתי להבין מילה

אז מה אם את אומרת שאת אוהבת

יש תחליף למילים

אורות חזקים שורפים בעיניים

ראיתי אותך ואז הלכת

משהו התעורר בי, משהו אחר נרדם

בבית המלון, הזמנתי חדר קטן

עליתי, חלון לים

מישהו הציע לי לבוא לשתות

ראיתי אותך עולה על המונית

אחר כך צחקת בקול

לא הצלחתי להבין מה אמרת

כמה פעמים אפשר לנסוע

כמה פעמים אפשר לחזור

לא דיברת איתי ימים

ולא יכולתי להבין מה את מרגישה

הכל עלה וצף

נשארתי מאחור

אי אפשר לחזור על זה בטעות 

סיפור שקרה ואולי רק בדמיוני הוא יכול היה לקרות 

השפן חזר לשחק

בחשכה, אורות העיר נוצצים

אפשר לראות את קו החוף

סירות חוזרות אל המעגן

שתי נשים משוטטות בלי כוונה

הייתי כאן פעם

שום דבר לא באמת השתנה

הייתי כאן פעם

לא זוכר משהו אחר, יותר או פחות, הכל מתערבב

מוקף בצינורות

השפן יצא לשחק

דמיות רצות הלוך ושוב

אי אפשר לשחזר את האמת

אני בורח וזה אומר לא מעט

על מה שאני יכול לתת

אני בורח וחוזר אל הנקודה

שם ההכחשה היא האמת

מדחיק את עצמי

נשכח בנקודה

בתוך מיטה צרה

חלון שמשקיף אל העיר

אני הבחור ההוא שצורח בקול

אני הילד שמבקש רחמים

אורות נוצצים בים התיכון

שמישהו יסביר לי, איך בורחים מפה 

שוב חזרתי לבית חולים, אני לא בטוח שאי פעם היה משהו אחר 

הולך וחוזר

לא מצליח להושיט את היד

לגעת בפנים, לעצור בצד

כל פעם התנועה מובילה אותי אל אותה נקודה

בכל פעם נדמה לי, שאני לא יודע מתי ואיך זה ייגמר

מנסה להפסיק אבל לא יכול

מסוגל ללכת אבל אין לי מקום אחר

בכל פעם המציאות עולה על כל דמיון

אני בטוח שאצליח, מתעורר ומגלה שנשארתי באותו מקום

לא יכול לדבר מול פנים דוממות

לא יכול להסביר את עצמי בלי ליפול

כמה פעמים אפשר לספור עד שלוש

לפני שהספירה הופכת לחלום בלהות

הולך וחוזר, חוזר והולך

מנסה לתפוס בזמן את מה שאני מרגיש

חושב שזה ישתנה, אבל לעולם לא

המילים משקרות, העיניים לא נעצמות

הסיפור הזה מאוד קצר

אני תמיד חושב בדמיוני שמשהו טוב יקרה

מתאר את עצמי תחת שמיים לבנים

כשאני מתעורר, מגלה ששוב אני נמצא בין אותם קירות, מתחת לאותם סדינים

מנסה להילחם בשדים

לצאת מתוך האבק אל עצמי

חוזר שוב ושוב אל אותה נקודה

הים תמיד מוכן לטביעה הבאה

זו תמיד אותה תחושה, היא לא נגמרת, לא נעלמת, רק הולכת וחוזרת 

הים עדיין כאן

את אומרת לי תביט הים עדיין כאן

זה לא השתנה לעולם

מי שצעד כאן פעם

יזכור את כל צעד, כל מבט

ואנחנו עדיין לומדים

איך זה מרגיש

לאכול מהתפוח מר

להביט אל אותה שקיעה ולצפות שמשהו יקרה

ראינו את הפנים, חריצים בצדדים

שערות הזקן הלבינו

מתקשים בתנועה

לא שומעים כבר כל מילה

את אומרת לי תביט הים עדיין כאן

זה לא ישתנה יותר

מי שצעד כאן פעם

יזכור את התנועה לעד

ואנחנו עדיין לומדים

איך זה מרגיש

לשתות מהיין המר

להביט אל הכבישים ולצפות שכל המחסומים ייפלו

כן, מתקשים בהליכה

הידיים לא מצליחות להחזיק

שיערות לבנות מכסות ומתכסות

אנחנו עדיין לומדים אותן  

הים עדיין כאןף יש דברים שלא משתנים לעולם 

אסיר בשדה מוקשים

כמו אסיר בשדה מוקשים

מתאמץ שהשרשרת לא תדרוך במקום הלא נכון

תפוצץ אותי

לא תשאיר שום זיכרון

מביט על הקירות

השמים מתכסים אבק

כמו אסיר בשדה מוקשים

הקרב הזה תמיד מתחיל מחדש

הצבאות עדיין כאן

מטילים את הטיפות לאט

צילומים מהאוויר ומן היבשה

לא מבשרים טובות לא עלי ועל מה שעוד נותר

רק חלון אל הים

זה כל מה שיש עכשיו

שעון העצר לא מפסיק לתקתק

חוזר וחוזר אל אותו זמן אפס

כמו אסיר בשדה מוקשים

בטוח שזה יתחיל מהתחלה

זה אף פעם לא נגמר

לא כאן ולא לעולם

מביט על פניי במראה

מה הן עשו

שזה חייב להגיע

אל אותה נקודה

לפעמים אני חוזר לשם, זו כמו תחושה של אסיר, לא פחות, עם השרשרת קשורה לרגל אני לא יכול לברוח משם גם כשנאי יוצא

אולי

אולי נקשיב לצופרים המייללים פה

אולי נלמד ללמוד

נלמד שוב עוד פעם

איך לאהוב בלי להתחרט

בלי לפחד

אולי פעם נבחין בדמעות שעל פנינו

נרגיש את הגוף זורם לו לאיטו

אולי את, אולי אני

אולי שנינו

אולי נברח את הגבול ביחד

אולי נביט בכלבים הישנים

נהיה כמוהם, לא נקום גם עוד פעם

אחרי שתנצח אותנו התמימות

אולי נלך רחוק, רק שנינו בחושך

שרו על זה כבר אינספור מילים

אולי עכשיו תורנו

בגלגל המסתובב

והנה שוב אנחנו

נעים בכיוון הרוח

מחפשים תקוות בים שמולנו

מלוחים הם הדמעות

כבר ניקו אותנו גם יחד

מכול הכאב, התבוסה, זה כישלון חרוץ

אולי נביס שוב את עצמנו, רק עוד פעם

את מה שהיינו, את מה שהפכנו להיות

שניים, אולי לבד

אולי שוב ביחד

ואת תבואי אלי בלילה הראשון

אולי נפרק את הארונות

נשבור קיר אחד, נציב בינינו שולחן

נדבר פנים אל מול פנים

כאב לחוד

אולי נמרוד שוב פעם, במי הפעם?

נכה את עצמנו עד אור ראשון

ברחובות העיר

לא אל תסתתרי, אל תעשי את עוד פעם

מדברים חרישית, מקשיבים לענפים הנשברים

אולי נראה שוב תוכניות של טלוויזיה

ניתן לאור הראשון שיחמם אותנו

אולי שוב נשתה, אולי נשכח לקום

אל תנסי להשתנות, זה לא עזר לך פעם

אני לא מנסה לתרץ

כבר אין מקום

אולי נשכב, אולי אני אשאיר לך מכתב פרידה

אולי עכשיו אנחנו, כבר לא יודעים מה הפעם

נקשיב לאזעקות המייללות בלילה

נשאיר את הדמיון שלנו לאורחים אקראיים

כן, אולי נתאהב

למה לנו עוד פעם?

אחרי הכול, כבר היינו בסרט הזה רק אתמול

שיר משנת 2003, הצופרים הם האמבולנסים שייללו בתקופת האינתיפאדה השנייה, אנחנו זה אנחנו 

סיפורי האהבה שרצינו

כול סיפורי אהבה אותם רצינו

נגמרו בנהרות של מים זורמים

ומטוסים שחולפים

את היית רחוקה

אני אף פעם לא הצלחתי לשכנע את עצמי

שזה עניין של זמן

עד שזה ישתנה

כול מה שרציתי לומר

היה כמו שלט פרסומת

שום דבר וזה לא העניין

אותות שרצינו

הופיעו בשחור לבן

והלכתי שעות בלי להבין

אל הקצה של העיר

שם רחוק

תקוע בסיפור חיי

מחפש פתרונות

צורך עז

לא להרגיש דבר

ועל סף הדלת

היית יפה זה

כואב יותר ויותר

וחיפשנו בספרים מישהו שיגיד לנו אחרת

סיפורי אהבה תמיד נגמרים על רקע ים

ואנחנו עמדנו על קו המים

מחפשים משהו להיאחז

במין פחד שלא נוטש

מביט על הקירות סביבי

כול יום רוצה להזיז אותם קצת יותר

זה הפחד שלא שוכח

עכשיו זה אנחנו רחוקים מכאן

ומרחוק אפשר לראות את האור מהבהב

יש ספינות בים ששטות יותר מדי מהר

ורק אנחנו על קו החוף

מחפשים להינצל

סיפורי אהבה שרצינו

מופיעים בחלונות הראווה

כמו אור שלא ניתן לכבות

אבל נשרפים

ואת לוחשת לי בלילה זה האושר

אני מתחרט על הכול

בקצה השני של העיר

יש מקום שבו פעם החבאנו כאבים

אני איתך ממשיך לבד

ושניים ממשיכים לרקוד

זה הזמן

שגרם לי להצטער

זה אני שגרמתי לך לבכות

סיפור אהבה גדול

נידון לכישלון

לו רק ידענו לספור נכון את הצעדים

היינו בוודאי עכשיו מתגברים על כאבים

אני בוחר לשתוק

סיפורי האהבה הגדולים

לא מובילים לשום מקום

אם רק נוסעים רחוק מאיתנו

שיר ישן משנת 2003, ככה לא נראים יותר סיפורי אהבה

מגירות

פוליקר ברקע

עוד מעט הכל נסגר

משרבט בעט משהו

לפני שהוא ישכח

מוציא מגירות מהשידה

מתיישב על הרצפה

מרוקן אותן

פיסה אחר פיסה

פוליקר ברקע

מחברות עם סיפורים

לכל אחד יש חיים

שהוא הופך למשהו אחר

כל כך הרבה כאב בדרך אל האושר

כמו איים קטנים שמאיימים להטביע את הים

אין לו סירות הצלה

על החוף בנו בתי הארחה , הם תמיד סגורים בשיא העונה  

רואה איך אחרים עוצרים לחפש סימנים

והוא עם פוליקר ברקע

מסדר את הכרטיסים הישנים

עוד מעט הכל מתחיל

מפחד להישאר מאחור

לתת לשעון לנצח בנקודות

הפחד הזה משתק מבפנים

מנקה את הזיכרונות ונשאר עם האיים שלו

פוליקר ברקע

עוד מעט הכל נסגר

יושב על הרצפה, חופר במגירה אחת

אם יהיה לו זמן יעבור אל השנייה 

לכל אחד יש את הפוליקר ואת המגירות שלו

מספר

אוסף את הדברים ונעלם

כמו צוללן שמגיע אל הקרקעית וממשיך משם

אין פקודות יום, אין מכתב

לא מנסה לתפוס מקום

ראיתי ציפורים עפות מעל המים

וראיתי עננים נופלים מהשמיים

כמו עלים דקים שאין להם כוח להילחם

אל תבקשי ממני לחזור אל מקומות אותם עזבתי בחושך

בין מכונות החייאה לצינורות דקים

מביט על פני האנשים

מבקש לראות אותם

ואז שולח מבט אל החלון, קצה של בניין במרכז

האיש עם הכובע ישב ליד הקבלה

איש לא הבין מה הוא אמר

לא ניסיתי להבין למה

אל תבקשי ממני הסברים על מראות שגויים

את אומרת עם כוונה ברורה

כל זמן שיהיו לך מילים לכתוב ויהיה לך איך

אתה תמיד תמצא את עצמך

ואני חושב שאני בסך הכל מספר

בכל מקום בו אני נמצא

אני בסך הכל מספר

אוסף את הדברים ונעלם

כמו צוללן בקרקעית הים 

בסוף אנחנו בסך הכל מספרים 

ספרי לי על בדידות

מהחלון בקומה הגבוהה, איפה ששכבתי

יכולת לראות את האורות של העיר

כשהחשכה ירדה

ואיך הבניינים מחליפים את השמיים

ספרי לי, ספרי לי על בדידות

מי מכיר אותה טוב ממך

את הרי עמדת מול הים וראית שברי אוניות

צפים במים עמוקים

החזקת את הבדידות בשתי הידיים

ועטפת אותה בגופך העדין

פחדת לאבד אותה, לא רצית שיטפטף ממנה דם

תספרי לי על הבדידות , מי מכיר אותה כמוך

הייתי שם פעם בתוך השדה הענק

התהלכתי בו חופשי

עכשיו העיניים כואבות

אני מכיר את השבילים, עד שאני מגיע לשער והולך לאיבוד

ספרי לי על בדידות

ספרי לי עוד

מי מכיר אותה טוב כמוך

מי נאמן לה כמוך

אני יודע, כשהעיר מתרוקנת

את יוצאת לסיבוב בין חלונות ראווה

בימים שאין מקום אחר להיות בו

את הולכת לאיבוד

ניסיתי ללמוד ממך הכל

עד הפרט האחרון

הקסם שלך הוא שונה

אני לא מצליח להגיע למקום שאת נמצאת בו

ספרי לי על בדידות

את מכירה אותה טוב ממני

טוב מכל אחד אחר

ספרי לי עליה

ספרי לי , איך היא משלימה את החסר

תספרי לי על הבדידות

אם תבקשי , אקח אותה ממך

לא, אני לא אשאיר אותך לבדך

שאריות אוניות טרופות

יצופו במים עמוקים

ושנינו נוכל לשחק את אותו משחק

נקום, נברח, נחזור, ספרי לי עוד 

ואת כמוני, מכירה בדידות מכל זווית אפשרית, אז ספרי לי עליה

הרופא הצעיר

הרופא הצעיר ניגש ובדק

סיפר לי איך אני מרגיש

אחר כך הוא הלך , אתן חייכתן ביניכן

נשארתי עם הכאב בפנים, תחושת ההשפלה

זוכר את השמות, פחות את הפנים

אבל מכיר כל אחד שבא

והידיים עדינות, בזמן שהבשורה קשה

הרופא נתן לי עוד כמה ימים, כדורים ותקוות

עוד מעט אנחנו נעמוד מתחת לחופה

עד אז קלישאות מוכרות

מדי פעם את צוחקת

ואני בורח לעולם חדש

הרופא הצעיר לא שוכח להזכיר דבר

תמיד צריך להיות מוכנים לדבר הרע ביותר

אי אפשר לדעת איפה זה יתפוס אותנו

בינתיים אנחנו מאחרים בכמה ימים

את מסתכלת עלי, מפחדת איתי, מגוננת עלי

זה תפס אותי אזתי בילדות שחזרה על עצמה

או רגע אחרי שאנחנו מסיימים לעשות אהבה

זה לא תסכול זו השלמה

מול השמש החזקה, שם מתחת לבניין

כשלידינו עוד כמה כמונו

אני מספר לך על השפלה

ואת מחזיקה לי את היד

לפני שאנחנו חוזרים למחלקה

הרופא הצעיר, שואל אותי מה נשמע

את הולכת לחדר

ראיתי אתכן מחייכות במבוכה

באמצע הלילה פתאום אני מתעורר

מדמיין ים גדול , אני נכנס אליו עם בגדים

מהמקום בו אני עומד, לא רואה את הספינות

גם החוף הבוער, דועך לאט

הרופא הצעיר יחכה שם בבוקר

ואת תבואי להחזיק לי את היד

עוד מעט תקבלי אותי, תקבלי אותי כמו שאני

זה לא תסכול, זו השלמה

שבועיים בבית חולים, זה מה שנשאר בסוף, השלמה