על החשיבות של המוזיקה

כשהייתי ילד, הדבר הכי חשוב לי בחיים היה מוזיקה. הייתי מקשיב למצעדים שבועיים ושנתיים, מקליט הופעות ותוכניות מוזיקה מהרדיו, רוכש קלטות ודיסקים, קורא ואוסף פיסות מידע על אמנים שאהבתי. לא הפסקתי לחקור ולחפש אלבומים ומידע של אמנים מוכרים יותר ופחות. כשהגעתי לגיל המתאים התחלתי ללכת להופעות . אני זוכר תקופות שכל חודש הייתי קונה כמה וכמה דיסקים, והולך למספר הופעות. אני זוכר את הימים של לפני הפסטיבלים הגדולים. ההתרגשות והציפייה.  

אני לא מספר את זה כדי לעורר בכם התרגשות או זיכרונות לילדות אלא כי השבוע יצא לי לקרוא שיחה שניהל בן שלו, המבקר המוזיקלי של עיתון "הארץ" עם גולשים באתר של העיתון והוא הסביר בצורה יפה שהבדל הגדול ביחס למוזיקה הוא, שפעם מוזיקה נתפסה כדבר חשוב, משמעותי. ואילו היום אנשים כבר לא מסתכלים עליה כדבר חשוב. קראתי את דבריו, הסכמתי איתו ונזכרתי איך פעם היא היתה כל עולמנו. 

אני מניח שעבור חבר'ה צעירים שמנגנים מגיל צעיר וחולמים להופיע יום אחד על במה מול קהל, היא עדיין משמעותית (בהנחה והם רוצים לנגן בשביל לעשות מוזיקה ולא רק בשביל לתפוס זיונים ולהרשים את החבר'ה), אבל עבור רוב בני האדם, גם כאלה שאוהבים לשמוע מוזיקה באופן תדיר, היא פשוט פחות חשובה. מדובר באותם אנשים שישיבו שהם שומעים הכל או שומעים גלגל"צ, אם ישאלו אותם איזו מוזיקה הם אוהבים, לא תהיה להם בעיה לשלב בין המוזיקאים החביבים עליהם את כל המיינסטרים המוכרים והידועים, רובם יבחרו לענות רק דברים עכשוויים כאילו כל מה שנוצר משנות האלפיים ומטה הוא היסטוריה רחוקה. חלקם ישיב שהוא הולך להופעות, בקיסריה או בפארק. סביר להניח שהם לא יישארו אחרי ההופעה לחכות לאמן מאחורי הקלעים כדי לברר למה בחר לשיר שיר מסוים ולא שיר אחר.  

אין לי שום בעיה עם זה, זכותם של אנשים לאהוב מוזיקה לרוחבה ולא לעומקה, סביר להניח שמהיום בו החלה תופעת הערצה למוזיקאים, רוב האנושות העריצה מוזיקה באופן כזה. בסופו של דבר גם הערצה לעומק יותר מדי היא בעייתית שלא נגיד מסוכנת. אך מוזיקה דורשת תשומת לב גם לעומק. 

מוזיקה דורשת אהבה לעומק ולא רק לרוחב, לא בגלל משמעותה אלא בגלל שאהבה לרוחב פוגעת בה ובהשפעתה. כוחה ומשמעותה של המוזיקה יורדים הן באופן כללי והן בעולם התרבות. בני המחזור שלי עוד זוכרים את תחילת שנות התשעים, המהפכה הגדולה של המוזיקה שחלק ממחולליה עדיין איתנו. הדור המבוגר יותר זוכר את שנות השמונים ובוודאי את מהפכת שנות השישים. אז אמנים הוציאו אלבומים בעלי משמעות על הפרט ואפילו על החברה. עכשיו תסתכלו סביב ותשאלו את עצמכם, מתי לאחרונה אלבום שאנחנו זוכרים אחרי שנים, שלא נגיד אלבום מהפכני? אפילו האלבום מנועים קדימה של להקת אלג'יר שנחשב לאחד האלבומים הטובים שיצאו ברוק הישראלי, לא הצליח לחולל מהפכה מוזיקלית או תרבותית , שלא נדבר שמלבד מעריצים שרופים, הוא לא מוכר בציבור הרחב. 

החיבור למוזיקה הופך פחות ופחות אומנותי ורגשי ויותר חיבור אד הוק. יש את העניין הערצה , מעריצי אלביס מעריצים אותו גם היום, מעריצי ביטלס לא מפסיקים להקשיב להם גם היום. יש לזה השפעה. הערצה הזאת  דוחפת לגלות דברים "חדשים" שלא התגלו עד היום, מביא למחקרים אודותיהם והשפעתם התרבותית לא פוסקת. עם כל הכבוד לאמנים של היום, ספק אם מישהו מהם ייזכר עוד שנים. השפעתם פחותה ומכאן שגם החשיבות שהם מקנים למוזיקה שהם יוצרים, יורדת.

נקודה אחרונה ומשמעותית, החשיבות של המוזיקה כמוצר מצטמצמת. אומנם אנחנו ממשיכים לרכוש מוזיקה (פחות מבעבר), דרך אייטונס או בהופעות, אך כמוצר ערכה יורד. אנשים לא מתחברים לטקסט, סביר להניח שרובנו לא נזכור טקסטים שיצאו לפני שנה או שנתיים (מיותר לציין שגם אין כל כך מה לזכור), מה שהיום משודר ברדיו מחר נשכח, וכך ערך המוצר, יורד. אם מחר לא נקשיב לאמן ולא נזכור  את השיר, אז למה שהוא יצטרך להתאמץ? בשביל שאמן יתאמץ, הקהל צריך להיות מוכן להתאמץ.  זה פותח פתח, לצערנו, ל"זמרים" בעיניי עצמם. גיבורי ריאליטי למיניהם שלהבדיל מזמרים וזמרות, יש להם כמה נישות פרסום ולכן לא יישכחו אותם בקלות (שוב לצערנו). גם אם ממש נתעקש. 

זו הסיבה שמוזיקאים צריכים ללכת לעוד נישות ולעיתים קרובות, לעשות מעצמם צחוק כדי להישאר בתודעה.

אפשר לומר ובצדק במידה רבה שהמוזיקה פשוט התדרדרה, ואין לזה קשר לקהל אלא רק לאמנים. לראייה אין יותר אלבומים גדולים, שלא נדבר על יצירות פאר, וזו אשמת האמנים, אם אמן רוצה שנתרגש לקראת פרסום יצירה שלו הוא צריך לעבוד ולהוכיח לנו שהוא שווה את זה. יכול להיות. אבל גם מוזיקאים צריכים לחיות, ומאחר והם יודעים מה הקהל מחפש, אז הם בוחרים ללכת על בטוח ולא לנסות דברים חדשים, מהפכניים, מעוררי השראה ובעלי חשיבות. 

במילים אחרות, כשאנחנו לא נותנים חשיבות למוזיקה, לטקסט ולצליל, זו התמורה שאנחנו מקבלים.

עוד פוסטים בנושאים שונים אפשר למצוא כאן

על שירי אהבה כבר דיברנו?

מתי נכתבים שירי האהבה הטובים ביותר? זו שאלה שמטרידה אותי לא פעם, יותר נכון לומר שמטרידה אותי השאלה שיר אהבה טוב. יש כותבים שמתארים את אהבה בצבעים, ריחות וצלילים, מציגים אותה באופן כזה שאפילו סרטים דביקים מהוליווד יתקשו להכיר אותה. אני לא מאמין בזה. 

פעם כתבתי, אולי אפילו יותר מפעם אחת שיר שנקרא "כמה שירי אהבה אפשר לכתוב" זו שאלה אמיתית, הרי אמר כבר שלום חנוך פעם ששירי אהבה נשמעים תפלים, אז מה נחזור לעוד שיר שלא נגמר וגם לא מספר הרבה על חיינו. עם כל הכבוד לשירי אהבה, אגדות נכתבו מספיק ואף אחת מהן לא דומה למציאות. 

אני מאמין ששיר אהבה צריך ליצוק מתוך הסלעים, לעמוד על הצוק ולגעת בתהום, להזיע. כדי לגעת בריאליזם , הוא צריך להציג צלקות, להיות אחוז חרדות, בינינו כולנו היינו שם, לא משנה אם בתור אוהבים, נאהבים, או בתור כאלו שרק צפו בפרס הגדול ולא זכו בו. גם אם זכינו, זה לא אומר שזה שלנו ואם זה שלנו, אנחנו מרגישים כמו זוכים? אם אני מצליח לעלות את החוויה כפי שתיארתי אותה כעת בחצי מהשירים שאני כותב, עשיתי את שלי.

לפני שאני ממשיך, יש שירי אהבה שמתארים אהבה בצורה קסומה ומעבר לכך שאני מאוד אוהב, לדוגמא "אהבה בת עשרים", "פגישה לאין קץ" ואפילו "סיבה להמשיך" של שלמה יידוב. אבל אינני כותב כך, אני לא מסוגל (לא רק מבחינת הרעיון גם מבחינת הטקסט, אינני ברמה כזו). מצד שני שירים כמו נבראתי לך של שלמה ארצי, משבר אמון של דני ליטני, אל תדאגי או הורס של עמיר לב, כבר יותר מדברים אלי. 

מאחר וברשימת השירים באתר שלי יש למעלה מ-150 שירים, ורובם עוסקים באהבה, בחרתי להציג 3 דוגמאות שונות כדי להסביר את הנקודה. הראשונה, הגבר שלך הוא לא. שיר שבא לתאר לאישה מה בדיוק הגבר שלה בדרך השלילה. אם היא מחפשת את גבר החלומות שלה רצוי שתדע מה הוא במציאות, ואם היא אוהבת אותו, זה לא סימן לשום דבר , הוא לא ישתנה בגלל זה כנראה. מי שקורא את השיר נחשף לגבר שהוא לא חזק  "אין לו כוונות בעיניים", הוא לא נשאר במקום , בשיעור ספרות המורה תספר שהוא לא נאמן "כותב בדרכים", והוא גם לא חולם חלומות ויגשים לך אותן. במקרה ואת רוצה לברוח מהמציאות. 

שיר אחר, הוא בדידות פתאומית. זה שיר אחד אבל הוא משקף לא מעט שירים. השיר מתעסק באמת החבויה של כל סיפור אהבה, בדידות שמרגישים בה. יש רגעים טובים, יש ימים יפים, אבל בסוף בכל אהבה מרגישים איזו בדידות מסוימת. בשיר כותרות, כתבתי שהחלפנו בדידות אחת באחרת. ובכן, זה לפעמים מרגיש ככה, מבדידות של מצב אפס, להיות לבד,  לבדידות ביחד, אחד מהשני. לא בטוח שזה פחות בעייתי. את הבדידות הזאת אפשר לראות בצורות שונות, דוגמא לכך זה השיר "תיפגשי אותי בקצה הרחוב", שמתאר גבר שמבקש לפגוש את האישה שלו כדי להכיר אותה. 

דוגמא שלישית, זו החולשה. בדרך כלל הגברים הם החלשים והנשים חזקות, ככה לפחות זה בשירים (זה לא רחוק מהמציאות אני חושב). אז בתגובה כתבתי שירים כמו "תנצחי אותי בדרכך" על אישה שתשיג בסוף מה שהיא רוצה או על גבר שיצטרך לוותר, בעיניי גם שירים כמו "לומד אותך", "בין המילים שלך ", " לא עומד בקצב" מציגים חולשה מסוימת של הגבר מול הכוח של האישה. 

בכוונה לא ציינתי שירים שמדברים על הקשיים באהבה, שירים שמתעסקים בשאלה האם בכלל יש אהבה, דוגמא תוצאה קבועה, שקרים, לחפש את השמיים , אל תהמרי עלינו, אחרי שהאהבה נגמרת ועוד. שירים כאלו הרי כותבים כולם, גם מי שאוהב וגם מי שלא. והם כנראה יותר אמיתיים מכל שיר אהבה, לא?

לסיכום, שירי אהבה לא חייבים להיות דביקים , הם יכולים גם להציג את הדמויות בגודל טבעי, עם הכשלים והפגמים שלה. אחרת איך נדע שזו אהבה אמיתית?

על פרויקט מילות חיפוש

אחרוג ממנהגי הפעם ובמקום לכתוב על כתיבה אספר על פרויקט שלאחרונה סיימתי ועלה לאתר, פרויקט מילות חיפוש. אסביר בקצרה למה עשיתי אותו, איך וכיצד הוא משרת את הגולשים שנכנסים לאתר שלי. 

תחילה אציין, שהפרויקט בגדול הסתיים, אך בימים אלו אני עובד על סגירות אחרונות שלו, עניין של יום-יומיים עד שהוא יושלם לגמרי ולאחר מכן רק יהיה צורך בעדכונים בכל פעם שאעלה שיר או סיפור שיש בהם מילת חיפוש שמופיעה באתר. 

בקצרה על הפרויקט. הרעיון היה לקחת ביטויים שחוזרים על עצמם בשירים, סיפורים וטקסטים אחרים באתר, וליצור להם עמודים משלהם, שם יופיעו כל הטקסטים בהם הביטויים הנ"ל מופיעים. כך לגולש קל למצוא ולגלות טקסטים שונים. 

כאן אני מגיע להסבר למה עשיתי את זה, לפני שאסביר כיצד. הסיבה הראשונה היא שלצערי כרגע אין באתר מערכת חיפוש, עם הזמן אמורה להיות (זה לא תלוי בי אלא בחברה ממנה רכשתי את המערכת של האתר) אז אני מניח שמערכת ידנית עדיפה על אתר בלי מערכת חיפוש בכלל.  הסיבה השנייה, מאחר והרבה טקסטים מכילים ביטויים דומים, דוגמא, ים, אוטובוס, ואחרים, חשבתי שיהיה נכון ליצור עמודים שיכילו את כל הטקסטים שכוללים את אותם ביטויים. סיבה שלישית, הביטויים, לפחות בחלקם, אמורים לקדם את האתר כולו במנועי החיפוש השונים. 

בניית המערכת לא היתה פשוטה. היא התחלקה לשני חלקים, חלק אחד של 72 ביטויים ולאחר חודש עשיתי את החלק השני, 24 ביטויים. הרשימה של הביטויים נלקחה הן מהזיכרון והן ממעבר על טקסטים שונים. לאחר שיצרתי רשימה ארוכה של ביטויים, בחנתי כמה חיפושים יש לכל ביטוי בגוגל (ביטוי שלא זכה לחיפושים מצד גולשים, לא מופיע ברשימה) , רוב הביטויים גם זכו לבדיקה כמה פעמים הם מופיעים בטקסטים, יש מקרים בודדים בהם ביטוי מופיע רק פעם אחת אך החלטתי להשאיר אותם ברשימה. 

החלק הבא היה מעבר על כלל הטקסטים שמופיע באתר, הן באמצעות מערכת חיפוש של מערכת WINSOWS והן באופן רנדומאלי. המטרה ליצור אקסל בו לצד כל ביטוי מופיעים הטקסטים בהם הוא מופיע. באותו שלב גם יצרתי טבלה שמציינת אלו ביטויים מופיעים בכל טקסט. כך יכולתי בהמשך ליצור קשר בין הביטויים השונים וכן לפרסם בכל יצירה , רשימה של ביטויים שמופיעים בה. בשלב הזה יכולתי להתחיל בבניית העמודים לכל ביטוי. 

מה כולל עמוד ביטוי?

כל עמוד כולל שני חלקים, חלק טקסטואלי בו אני מסביר מה אני מרגיש כלפי הביטוי , לעיתים תוך כדי העלאת זיכרון ישן נושן מחיי ולעיתים משהו מהדמיון. 

החלק השני כולל שורה של קישורים, הראשון לעמודים הכלליים בו מופיע הביטוי, נגיד שירים, סיפורים, ביוגרפיה ועוד. לאחר מכן את הטקסטים בהם מופיע הביטוי, ולבסוף תגיות קשורות , ביטויים נוספים שנמצאים באותן יצירות בו הביטוי מופיע. בסוף יש כפתור חזרה לעמוד התגיות הכללי. 

בצורה הזאת, כל מי שנכנס לעמוד של ביטוי מסוים, נגיד זיכרונות או אלוהים, יכול למצוא את כל היצירות בהן הביטוי מופיע ואיזה עוד ביטויים מופיעים שם. 

החלק הבא בפרויקט היה לפנות לכל יצירה ולציין ברשימה נפרדת , אילו ביטויים מופיעים בה ולקשר לעמוד שלהם. 

העמודים היחידים בהם הרשימה לא מופיעה הם ביוגרפיה, בלוג, פורום וחדשות. ההסבר הוא טכני ונראות.  יצירות בהן אין ביטויים מתוך הרשימה, זה מצוין גם בעמוד היצירה. 

מי שמסתכל על הרשימה, יתקשה אולי להבין את הקשר שלה ליצירות, יש שם יבשות (כולן מופיעות בסיפור "האנשים שמכרו את העולם לשטן"), דמויות מוכרות (שלום חנוך, עמיר לב ועוד) ומצבים שונים בחיים (חטאים, זיכרונות) ההסבר הוא שכולן  מופיעות ביצירות, יותר מפעם אחת לרוב ולכן יש להן מקום ברשימה. 

אני מזמין אתכם להיכנס לעמוד מילות חיפוש, להיכנס לביטוי מסוים, לפנות ליצירה מסוימת וממנה להתגלגל דרך הביטויים השונים. אשמח לשמוע מה דעתכם על הפרויקט, אם הוא מקל או מקשה על החיפוש ומה אפשר לשפר בו.  

מחכה לשמוע מכם

למה לי פוליטיקה עכשיו

לפני מספר שבועות שאלה אותי אהובתי, למה אני לא כותבים שירים פוליטיים. היא כמו כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי דעות פוליטיות מגובשות מוצקות כמעט בכל נושא. יש לי דעה ברורה על דת (נגד) על נישואים חד מיניים (בעד), על הכיבוש (נגד) ועל חופש האזרח (בעד). אז למה אני לא כותב על זה שירים? 

אפתח בהגנה על עצמי כי בכל זאת ההתקפה הטובה ביותר היא ההגנה. אני כן כותב שירים שמציגים עמדות מסוימות. שירים כמו "הידיים שמשחררות אותנו לחופשי" או "התשלום האחרון" הם בעיניי שירים בעלי עמדה ברורה. הם כאלה כי זו היתה כוונתי ולמזלי גם הצלחתי להציג אותה בצורה רהוטה. מלבדם יש שירים נוספים שפה ושם כוללים עמדות בנושאים שונים, אפילו שיר ישן כמו "אל תחפשי את בוקובסקי" מציג עמדה מסוימת על התרבות בת ימנו, וגם שיר כמו "קרב מוחותמול אלוהים" הוא כזה . מלבדם, אפשר למצוא שירים נוספים בהם יש משפטים בודדים או בתים שלמים שמציגים נושא ומבקרים אותו. בשביל לכתוב שיר עם עמדה וביקורת, לא חייבים לכתוב על הכיבוש או על דת. מבחינתי משפט שמבקר ילדות בנות 12 שמבקשות להיות נשים או לתאר עיר שהפכה להיות קניון גדול, זו גם ביקורת חברתית ראויה. 

אך האמת היא שאינני יודע לכתוב שירים פוליטיים וחברתיים. אינני שלום חנוך ולצערי אינני כותב כמו עמיר לב. אני יכול להתבטא בנושאים כאלה במאמר או בפוסט בפייסבוק אבל קשה לי להפוך אותם לשיר. יותר קל לכתוב שיר על זוגיות או על בני אדם מאשר שיר על המצב החברתי. 

יש בוודאי מי שתוהה, למה בכלל אחשוב על זה, הרי אמן צריך להיות אמן ולא פעיל פוליטי או תעמולן. ובכן, אני כן מאמין שאמן צריך ליצור יצירות פוליטיות ואם לא הוא בוודאי צריך לומר את אשר על ליבו על המצב. הגישה הטוקבקיסטית לפיה "מי הוא בכלל האמן שיגיד מה צריך להיות, מה הוא מבין בכלל" זו גישה שאיננה מתאימה למי שמאמין שחופש הביטוי הוא הדבר היקר ביותר שיש לאדם. לא משנה אם יש לו אותו כי הוא חי תחת משטר דמוקרטי או אם הוא נלחם על החופש הזה, כי הוא חי במשטר שאוסר עליו להתבטא בחופשיות. ראשית, אמן הוא אזרח וכמו כל אזרח עליו למלא את חובתו האזרחית ולנצל את חופש הביטוי כדי למחות. שנית, מעצם היותו אמן, עליו לעורר תהודה , לשקף מציאות ולהציג גם הצדדים הבזויים שלה במטרה להילחם נגדם. גם אם המחיר הוא להפסיד קהל. 

אומנות היא איננה רק בידור, אומנות משקפת מציאות בדרכים שונות ועל אמן להשתמש בכח הזה. כל מי שחושב שלא כך הדבר, צריך לשאול אותו האם תנועת זכויות האזרח שפעלה בשנות השישים היתה מצליחה אלמלא אמנים היו עוזרים לה, האם הקהילה ההומו-לסבית היתה מצליחה להגיע להישגים אלמלא אמנים מהקהילה ומחוץ לה היו מרימים את קולם, ובמקום אחר, האם גרמניה של שנות השלושים היתה נראית אחרת במידה והאמנים הגרמנים היו עושים מעשה נגד היטלר והמפלגה הנאצית ולא נכנעים לה מסיבות כלכליות ואחרות. 

לפני מספר שבועות טענתי ששירים לא משפיעים, הבאתי לדוגמא את "תנו צ'אנס לשלום" של ג'ון לנון. אני עדיין חושב כך. שום שיר לא שינה מציאות, שום סרט לא גרם לעולם להתעורר בוקר אחד ולהחליט להשתנות. יונתן גפן מגדולי האמנים בישראל אמר פעם על הדור שלו, שהם חשבו לשנות את העולם אבל העולם לא רצה להשתנות. ובכן זה נכון. אבל זה לא אומר שעלינו לא לכתוב שירים בעלי עמדה פוליטית, חברתית. השירים מעלים דברים על השולחן, נותנים תקווה לאנשים, וברמת הפרט הם כן יכולים לשנות. אם יש מנהיג אחד שקם בבוקר והחליט לעשות מעשה , אפילו קטן, בגלל טקסט שקרא, שיר ששמע או סרט שראה, הרי שהאמן עשה את שלו. 

אז למה אני לא כותב שירים כאלה? כמו שאמרתי אני לא מספיק טוב בשביל זה. מה שבטוח, המציאות דורשת את זה. למזלי ולצערי, המציאות הנוכחית תישאר כפי שהיא מספיק זמן, אז יש לי עוד זמן להשתפר. 

עוד שירים פוליטיים ולא, ניתן למצוא כאן

כל ההבדל בין שירים לסיפורים

אני יוצא מנקודת הנחה שזה מטופש להסביר את ההבדל בין שיר לסיפור ובכל זאת אני מתעקש לעשות את זה, הרי לפעמים אנחנו עושים גם דברים מטופשים... 

כאשר מתיישבים לכתוב סיפור, לעיתים זה זורם במשפט הראשון או בעמוד הראשון, אך לאחר מכן צריך ליצור תוכנית כתיבה ברורה, מה הגיבור אמור לייצג, כיצד לאפיין אותו, מה יהיו המעשים שלו, איך ישתלבו גיבורים אחרים בעלילה ועוד. בכתיבת סיפורים, אפילו קצרים, דרוש מחקר לגבי עובדות היסטוריות או אקטואליות, אחרת הסיפור יגיע למעמקי המדע הבדיוני גם בלי שממש רצינו בכך. 

בעמוד סיפורים שמתפרסמים באתר, מעט מאוד מחקר מקדים נעשה בסיפורים השונים ולו מהסיבה שמדובר בסיפורים קצרים, אין בהם הרבה עובדות ובוודאי שלא מקרים מההיסטוריה שדרשו את זה. סיפור גם נבדל בכך , שיש חשיבות לסדר העלילתי שלו, גם בעידן בו סיפור יכול להתחיל מהסוף או מהאמצע, צריך שיהיה רצף הגיוני אחרת הגיבור שבפרק ראשון סופר שנולד בתל אביב, יתברר בפרק שני שהוא בכלל אמריקאי מלידה. 

ובכל זאת יש דבר אחד דומה בין סיפורים לשירים, וזו העובדה שכל שיר הוא סיפור. בהנחה ואנחנו לא כותבים משפטים נטולי הקשר הרי שמאחורי שירים יש סיפור, גלוי גם אם יש בו אלמנטים מוסתרים. קחו לידיכם שירים של עמיר לב, אהוד בנאי, לאונרד כהן, נועם רותם ועוד, אתם תגלו בעצם שירים שהם סיפור. 

ההבדל הוא בתמצות. סיפור שיכול להימשך 300-400 עמודים, נמשך בשיר כמה בתים, סיפור שיכול להיקרא במשך ימים או שבועות, נשמע או נקרא במשך דקות בודדות ,בהן אנחנו אמורים להציג למאזין או לקורא, סיפור , לעיתים הוא יכלול מאפיינים של הגיבור, תכונות אופי, מאפייני חזות ועוד. הרי אי אפשר לכתוב עלילה בלי לספר מעט על הגיבורים שלה , נכון? מה שכן, בשיר לא נכתוב על הילדות שלו, על יחסיו עם אימו , וגם לא איך הוא אוהב לשתות את הקפה שלו. אלא אם זה מתחבר לעלילה. 

ישנן עוד שתי נקודות שמבדילות בין שירים וסיפורים. העיקרית בעיניי, שיר יכול להיכתב בגוף ראשון, למעשה מדובר במהפכה הגדולה ביותר של הכתיבה , בוודאי בישראל החל משנות השבעים. אז אמנים כמו שלום חנוך, מתי כספי, שלמה ארצי, הרשו לעצמם לכתוב שירים בגוף ראשון ולעזוב את הכתיבה הקולקטיבית. אנחנו נראה אבל פחות, סופרים שכותבים בגוף ראשון. 

נקודה שנייה שמבדילה שירים וסיפורים, היא החזרה. שיר בנוי מבתים ופזמון, לכך הוא נועד. סיפור לא מחזיר פרקים ישנים, אם הוא יחזיר הקוראים ינטשו אותו משעמום.  

כמובן שיש הבדלים בסוג הכתיבה, בכוונת המשורר או הפזמונאי, וכן באופי ההגשה. אך האמיתי שמה שניסיתי להציג כאן זה שיש קשר הדוק בין שירים לסיפורים, אם תרצו סיפור הוא שיר הלל לספרות ולמילה הכתובה, נדוש אבל נכון, וכל שיר טוב הוא סיפור, שאפשר להרחיב אותו ומי יודע,  אולי יום אחד יעשו ממנו סרט.