גם כשמרגישים טוב כותבים

בפוסט הראשון שלי באתר טענתי שאדם שטוב לו, לא יכול לכתוב.הוא לא צריך לכתוב. תכתוב כשרע לך, כשטוב לך תחייה. זה מה שכתבתי. זו מנטרה שהאמנתי בה במשך שנים רבות והבאתי אותה אל הכתב בפוסט אחד שביטא גם שירים רבים שכתבתי.

אחרי שפרסמתי את הפוסט, אדם קרוב טען בפניי שאני טועה בעמדתי. גם אנשים שטוב להם יכולים לכתוב ואפילו יפה, לא חייבים לסבול , לא חייבים לשקוע במרה שחורה בשביל לכתוב. הדמות של המשורר המיוסר היא רומנטית ונכתבת נפלא בספרים אבל הדמות לא חייבת להיות חלק מהמציאות בשביל להוציא מאיתנו מוזה, להיפך מוטב להיות מאושר ולכתוב מאשר להתייסר ולכתוב. זו בהנחה ואתם מאמינים שניתן להיות מאושרים.

אני מודה , בשבועות האחרונים אני מתלבט בשאלה האם צדק אותו אדם. האם גם כשמרגישים טוב אפשר לכתוב שירים ועוד יפים? נכון שהיצירות הגדולות נכתבו כשהיוצרים שלהן היו במצבים לא קלים וסביר להניח שלא רקדו מאושר ( גירושים קשים, מחלה, דיכאון, אובדן, מוות ועוד), כולן נכתבו בימים בהם השמש זרחה אבל ספק אם הציפורים צייצו להם.

אני מתלבט בשאלה הזאת, כי בתקופה האחרונה אני מרגיש טוב. זנחתי את הייסורים ואולי זו היתה רק דמות שאחזה בהן כל עוד לא היתה לה משהו לאחוז בו, הפסקתי להיות עצוב אחרי שעברתי תהליך גמילה ארוך, ואפילו הפסקתי לחטוא בכאבים. אז נכון נשארו ספקות ותהיות אבל כן , אני מרגיש טוב. אבל אני האישי, זה לא הנקודה כאן, טוב לא בדיוק, אני הכותב זה הנקודה. אני עדיין כותב, ומרבית שיריי אומנם אינם אופטימיים אך מצד שני הם גם לא פאסימיים כמו בעבר. שיר כמו טבעת מדבר על דמות והמסכה שזרקתי מעצמי ועל ההחלטה שקיבלתי, שיר כמו "כותב כשטוב לי" מסביר מצב חדש עבורי, בו אני מרגיש טוב אבל יחד עם זה מרגיש שאני משקר ואולי חייתי עם שקר איתו אני נאלץ להתמודד כעת. האם עכשיו אני משקר לעצמי או שאז שיקרתי ואולי בשני המקרים לא שיקרתי הרי אלא החיים. פעם אנחנו במצב טוב ופעם אנחנו במצב רע, והכתיבה היא בהתאם.

אם תשאלו אותי איזו יצירה אני יותר אוהב היום, יצירות שמחות או דיכאוניות, אני מניח שאם שתיהן באותה קומה בבניין היצירות , כלומר אי שם קומה עליונה, שתיהן אמיתיות ולא ילדותיות אז אבחר בזו העצובה יותר, אבל זה לא אומר שאני בהכרח חושב שזה הכרחי לוותר היצירה השמחה. היום, יותר מאשר בעבר, אני מוצא את עצמי מאזין שוב ושוב לשירים שאינם מבקשים לנגן על הנים של הדיכאון והעצבות , אני עדיין לא מחפש את השירים שינגנו על הנים של השמחה, אלא אני מחפש יצירות שאין מכריעות בעניין.

אני מסתכל על עצמי היום במראה ויודע שאני יכול לכתוב שירים גם כשלא עצובים. אפשר לחיות את החיים בזמן שמחה וגם למצוא מקום לכתיבה.אפשר לכתוב את המציאות לצד הפחד, את התנועה והזמן לצד ההרהור , ואת התחושה האינסופית שאולי , רק אולי משהו כאן לא אמיתי, לצד הוודאות ההכרחית, שזה לא באמת משנה, כי בסופו של דבר מדובר בחיים. אם תתלה באילנות גבוהים, אפשר לכתוב ולשיר "לפעמים אני מאושר" בלי לטעון בציניות שזו רק אשליה.

נקודה אחרונה, אני כותב כי אני נהנה לכתוב, כי זה מה שאני עושה הכי טוב בחיי. אם הייתי מוותר על זה רק בגלל שאני מרגיש טוב, הייתי עושה שהוא מבחינתי אסור ונותן לזה להשפיע על חיי בצורה לא נכונה. אם זה מה שאני טוב בו, אמצא את הדרך לשלב אותו גם כשטוב לי. איך אוכל לתעד את זה ולהאמין בזה אם לא אוכל לכתוב, מה הטעם בשירים שנכתבים רק כשרע? גם בטוב יש מקום לשירים, אפילו אם העבר משאיר אחריו סימן שאלה. 

אכן אקס פקטור?

לאחרונה פרץ ויכוח בתקשורת וברשתות חברתיות, על פשר השתתפותו של רמי פורטיס בתוכנית הריאליטי המוזיקלית, אקס פקטור בערוץ 2. הוויכוח ניצת בין מי שאוהב וזוכר את פורטיס המשוגע זה שאחד משיריו הראשונים היה "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", עוד מהימים בהם הטלוויזיה בישראל היתה שחור לבן והכילה ערוץ 1 בלבד, לבין חובבי הריאליטי שסבורים שתוכניות מסוג זה הן אכן תרבות ועוד סוגה עלית שלה. 

לפני שאחווה את דעתי, שני וידויים קטנים הראשון, אני מאוד אוהב את פורטיס הישן, כלומר זה של פלונטר, סיפורים מהקופסא (אחת הקלטות הראשונות שקניתי בחיי) ו-1900, כמובן פורטיס של מינימל קומפט, וגם דברים מאוחרים שלו. שנית, אני לא סובל תוכניות ריאליטי מכל סוג שהוא. אני חושב שהקשר ביניהן לבין המציאות קלושה, הקשר ביניהן לבין תרבות אפסית, ולרוב הן מבטאות הוכחה לרדידות האנושית, לתאוות הבצע של המשתתפים שמוכנים לעשות הכל כדי להרוויח כסף, מציצנות, חוסר מקוריות של היוצרים שלהן, ובעיקר לתחושה שכאן החזק שולט ולחלש אין מקום.

אחרי כל מה שאמרתי, אני עדיין חצוי בדעתי לגבי במקרה של פורטיס ובמקרה של כל אמן אחר בתוכניות ריאליטי מוזיקליות. מצד אחד, הצד שמתנגד להשתתפות הזאת, יש בה כמין הוכחה שאמנים לא מכירים בערך המוזיקה שהם יוצרים, ולכן מעדיפים להתעסק עם דברים מסביב. יותר מזה יש בכך הוכחה עד כמה אמנים נכנעים למיינסטרים המסחרי ושוכחים את המקום של המוזיקה כדבר מקורי, ייחודי, שמה שחשוב בה זו המוזיקה והיצירה ולא הפרסום בפריים טיים. אגב נקודה זו מבליטה דווקא את מי שלא נכנע לשיטה ולכללי המשחק, אחד מהם הוא חברו של פורטיס, ברי. 

אני מאמין שאמן צריך לעשות אומנות, לא להתעסק בדברים אחרים. שלשמם יש מקצועות אחרים (ובמדינתנו הומצאו עבורם אנשים מיוחדים שיבצעו אותם דוגמא דוגמנים ופליטי ריאליטי). 

כאן אני מגיע לצד השני של המשוואה ואתחיל מהמקום בו סיימתי. ברור לכל שפורטיס לא עשה את זה בשביל פרסום אבל אם הוא יזכה בילד אחד שייחשף אליו , ישמע את המוזיקה שלו ויחליט לנגן כמוהו, הוא עשה את שלו ואולי אנחנו הרווחנו מוזיקאי מקורי בעתיד. האם אני מאמין שזה יקרה? לא ממש, אבל אפשרי. 

לצד זה של המשוואה נוספים שתי נקודות נוספות, הראשונה, גם אמן צריך להרוויח וסביר להניח שבשביל להרוויח כמו שפורטיס מרוויח באקס פקטור, הוא יצטרך לסגור עשרים או שלושים שנה של הופעות בזאפה. אי אפשר בשם האומנות הגבוהה והטובה לומר לאמן, אל תרוויח ויותר מזה , תדחה כל אפשרות להרוויח. לפעמים הכסף שנכנס בשם אותה אומנות מיינסטרים מאפשרת לעשות אומנות מקורית וייחודית בנוחות כלכלית. 

הנקודה השנייה היא שיש שני סוגים של אמנים בריאליטי. אלו שקופצים מתוכנית לתוכנית ומוותרים על האומנות שלהם בשם הפרסום, אליו הם משתעבדים וכמהים. מבחינתם להופיע בכל תוכנית בטלוויזיה רק בשביל שיראו אותם. לעומתם יש אמנים שיבחרו להופיע רק בתוכניות ריאליטי מוזיקליות, מתוך אמונה שהם אכן עוזרים לפרטים להגשים את החלום להיות מוזיקאים , ולמוזיקה הישראלית ליהנות מכוחות חדשים בשוק. אומנם אני מתקשה להאמין שזה עוזר (לראיה, מלבד 5-6 פליטי כוכב נולד, אף אחד בלמעלה מעשור לא הפך להיות אמן משמעותי וחשוב). מבחינה זו, פורטיס צודק בהליכתו לאקס פקטור ואין שום סיבה לבקר אותו על כך.  

לסיכום, כל עוד הוא לא בוחר להופיע ב"רווק" או באיזה תוכנית רדודה אחרת, אפשר לעשות הנחה שפורטיס עושה את זה מטעמים נכונים.

איך מגיעים לכל יצירה מכל יצירה

לפני כמה שבועות סיפרתי כאן על פרויקט מילות חיפוש , פרויקט שנועד לעזור לגולשים באתר למצוא יצירות בצורה פשוטה וקלה דרך ביטויים שונים שמופיעים ביצירות השונות, שירים וסיפורים. מלבד העובדה שהפרויקט מאפשר למצוא יצירות בקלות, יש לו מטרה נוספת וזה ליצור מעגלים של קשרים בין היצירות השונות. 

לפני שאסביר כיצד זה עובד וכיצד עובדים מעגלים נוספים בין קשרים, אני רוצה להסביר נקודה שקשורה לקידום אתרים, נקודה מקצועית. אחת הדרכים של גוגל לבדוק את האיכות של האתרים היא לבחון כמה קישורים פנימיים יש באתר ובאיזו צורה. כלומר, האם העמודים באתר מקשרים ביניהם והאם יש היררכיה ברורה של קישורים ביניהם. זו הסיבה שתמצאו בעמוד מסוים קישור לעמוד מסוים אבל לא תמצאו קישור מאותו לעמוד שקישר אליו.  ככל שיש יותר קישורים פנימיים וככל שההיררכיה באתר ברורה ונכונה, אז האתר יותר איכותי. 

ועכשיו לעניינו. 

באתר שלי יש כמה מעגלים של קישורים, אני מסביר זאת על מנת שכל גולש שנכנס לאתר ידע בדיוק לאן הוא יכול להגיע מאיזה עמוד וכיצד. אם תרצו, זה מורה נבוכים לאתר. אעשה זאת בצורה פשוטה וברורה. בפוסט הבא אני מבטיח לחזור ולכתוב על כתיבה ולא על פרטים טכניים. 

הצורה הפשוטה ביותר לתאר את מעגלי הקישורים היא לפשט את התהליך לשלוש מעגלים נפרדים. 

מעגל ראשון, קישורים ראשיים. בכל האתר יש סרגל בחלקו העליון והתחתון שמפנה לעמוד ראשי באתר, כך אפשר להגיע מעמוד שירים לעמוד ביוגרפיה בקליק אחד. 

המעגל השני, הוא מעגל תת פנימי. תנסו לתאר זאת כך, אם היה מדובר בעסק, אז העמוד הראשי שתיארתי קודם לכן הוא הבעלים, הקישורים בו הם מנהלי מחלקות, המעגל השני מתייחס למנהלי תחומים. בעמוד שירים מדובר על אותיות, חודשים ורשימה מלאה. בעמוד יצירות מהמכונה מדובר על אותיות ורשימה מלאה, בעמוד סיפורים אני מדבר על אותיות (בעתיד זה יכלול גם רשימה מלאה). אתם בטח שואלים , לאן העלמתי את השירים, סיפורים ויצירות מהמכונה שנמצאים בעמוד הראשי, באותו מצב כמו אותיות, חודשים ורשימה מלאה? 

כאן אני מגיע למעגל השלישי, מעגל העובדים. החיילים הפשוטים. בלעדיהם כל העסק היה קורס אבל וכמו עובדים טובים הם נותנים את כל מה שהם יכולים ומעבר לכך. למעגל זה אני משייך את השירים, סיפורים, יצירות מהמכונה ותגיות. הערת אגב, השירים , והיצירות שנמצאות בעמוד הראשי הם המובחרים שביניהם וכל חודש מתחלפים, אבל עדיין הם עובדים ולא מנהלי מחלקות או מנהלי תחומים. לגבי הטענה שמילות החיפוש נמצאות באותה סיטואציה כמו היצירות, ובכן אנחנו מדברים על מחלקה מיוחדת ולכן הם מופיעים כך. 

מה עושים העובדים מבחינת קישורים? ובכן, הם המקשרים העיקריים. בכל יצירה, לא משנה שיר, סיפור או יצירת מהמכונה (ולמעשה גם פוסטים בבלוג למרות שבצורה מעט שונה של קישור מתוך הטקסט ולא באופן חיצוני), יש קישורים הן לעמוד הראשי, הן לאות של היצירה (במקרה של שירים גם לעמוד חודשים), הם מקושרים למילות החיפוש וכן לעמוד תגיות ראשי.  בצורה כזו ניתן להגיע מיצירה מסוימת, נגיד שיר,  דרך מילת חיפוש ליצירה אחרת שהיא סיפור, או דרך קליק לעמוד האות של היצירה, אל יצירות אחרות מאותה אות. 

אגב, מילות חיפוש מקשרות, הן לעמוד ראשי (שירים, סיפורים, יצירות מהמכונה, ביוגרפיה, חדשות, בלוג), הן ליצירות (בהן המילים מופיעות) ולמילות חיפוש שמופיעות ביצירות בהן מופיעה המילים. לכן באופן תיאורטי דרך מילות חיפוש ניתן להגיע לכל היצירות כמעט בלי להגיע בכלל לעמודים הראשיים באתר.

לסיכום, אני רוצה להראות בקצרה את הדרך שניתן לעבור באתר. אני אעשה את זה בעזרת סימני הפרדה שאחד מוביל לשני כמו חץ, תסלחו לי אם זה לא מסוגנן מספיק. 

עמוד ראשי ß שירים עמוד מרכזי ß שיר ß תגית 1 ß סיפור ß אות של סיפור ß סיפור 2 ß תגית 2 ß יצירה מהמכונה ß תגית 3 ß שיר 2 ß חודש של השיר ß שיר 3 ß תגית 4 ß בלוג ß שיר 4 (קישור פנימי) ß חודש של השיר 2 ß חודש הבא ß שיר 5 ß תגית 5 ß ביוגרפיה. 

אני מניח שהבנתם את הרעיון... אז תבואו לעשות את הסיבוב באתר.

על תמונות וכתיבה

באתר שלי,  נכון לתחילת אוקטובר, יש למעלה מ-100 תמונות. את רובן אני צילמתי (אם זכור לי טוב רק תמונה אחת באתר אני לא צילמתי), באמצעות מכשיר פלאפון. חלק מהתמונות מציגות חפצים, נופים, אנשים, מקומות וגם יצירות אומנות (בעיקר של בת זוגתי).  התמונות עברו תהליך פילטור לפני פרסום, ואפשר לראות שהן לא צולמו כפי שהן מופיעות באתר.

בתחילת הדרך הופיעו באתר תמונות רק בעמודים הראשיים, שירים, יצירות מהמכונה וסיפורים. במהלך הזמן האתר שודרג ואז עמודים נוספים קיבלו תמונות, היום בכל עמוד מרכזי, רשימת יצירות מלאה ובעמודים החיפוש (אותיות וחודשים) יש תמונות. מה שהקפיץ את כמות התמונות פי 2 לפחות. כל תמונה מקושרת ליצירה מסוימת ולכן היא נושאת את השם שלה. 

עכשיו לשאלות החשובות, כיצד אני בוחר איזו תמונה לפרסם באתר , למה ועם איזה פילטר אני משתמש. לפני שאענה על השאלות אציין שגם תהליך פרסום התמונות עבר שינוי. בתחילת הדרך כל התמונות היו שחור לבן מתוך מחשבה שכך התמונות יציגו בצורה נכונה יותר את רוח האתר. היום מופיעות באתר תמונות צבעוניות.

אני בוחר לצלם כל מה שנראה לי מעניין ושונה. זה יכול להיות פסנתר בלב תל אביב, גל בים, קבוצה של סלעים או כתובת גרפיטי מעניינת. מאז שהאתר עלה לאוויר, אני מודה שאני מסתובב ברחובות עם עין יותר פקוחה והפלאפון מוכן לצילום. עבור המביטים מהצד , זה בטח נראה מוזר לראות מישהו מצלם רצפה, אבל אני יודע שיש לזה מטרה, בסוף בתמונה תופיע באתר. 

התמונות מבקשות להעביר את רוח האתר, רוח השירים. חוסר שלמות, לכלוך, כתם. הפילטור של התמונות בצבעים דהויים, עם זה של נעלי מרטנס כמו בעמוד הראשי של שירים או תמונות חודש יוני, מבקשות להשלים עם חוסר השלמות, אין כאן זוהר נוצץ, אין כאן רצון להציג עולם מבריק. השירים לא כאלה ולכן גם התמונות לא יכולות להיות כאלה. הרצון שלי הוא ליצור תחושה של חורבן וסוף, ואם אני מצליח להעביר את זה בתמונות, אני שמח.

אתן כמה דוגמאות של קבוצות תמונות כדי להסביר על מה אני מדבר. הקבוצה הראשונה אליה אתייחס היא של תמונות נהר. תמונות אלו צולמו ברובן , במהלך טיול שערכתי בפארק הירקון. התמונות מופיעות בעמודי שירים, ויצירות מהמכונה. התמונות באות להציג את הנהר כפי שאני רואה אותו, מתפתל ומטהר, מקום להתחבא בו, לצלול לתוכו ולהיעלם, שם ילדים משחקים, שם יש סירות ששטות לאורכו ולרוחבו. בחירת הצבעים הדהויה של הנהר וסביבו, באים להראות את הישנות שבנהר, חוסר הברק שלו, הספק והאימה.  

קבוצה שנייה של תמונות היא של חפצים שונים, דוגמא קישוט גיטרה שמופיע בעמוד שירים חודש יולי, שם גם מופיעה תמונה של פסל חייל קטן, משקפת שמופיעה בעמוד שירים נ', או טלפון ישן שמופיעה ביצירות מהמכונה אות א'. הרעיון הוא להציג את החפצים שנראים ברורים לכל, בצורה שונה. להוציא אותן מהקונטקסט, ולהציג אותן באור אחר. הרי מה לבובה של חייל ולשירים? או לטלפון ישן וליצירה שכתבתי לפני יותר מעשר שנים ועוד לקרוא לה "אלך כשתלכי"? אין קשר. הניסיון הוא להוציא אותן מהקונטקסט שלהן ולהציג אותן בצורה אחרת. שוב באמצעות פילטר מתאים, בדרך כלל כהה יותר, לעיתים שחור לבן ולעיתים דהוי. 

אפשר למצוא עוד שתי קבוצות של תמונות באתר. הראשונה היא של מאכלים. במקום לעלות תמונות של אוכל לאינסטגרם, אני מעלה אותן לאתר. אחרי שהן עוברות תהליך של פילטור, הן מקבלות משמעות שונה. מי שלא מאמין שיכנס לעמוד שירים חודש יולי ויראה אם הוא מצליח לזהות איזה מאכל מוצג שם. לעיתים זה ברור , כמו בעמוד שירים חודש ספטמבר, עם התמונה של המולים ולעיתים התמונה של האוכל יכולה לבטא דברים שונים.

קבוצה אחרונה של תמונות שמוצגת באתר היא של חלקי גוף. בעיקר פנים. גם כאן, בדומה לתמונות מאכלים, נועדו התמונות להציג מראה אחר. אף אחד לא יכול לדעת שהתמונה בעמוד שירים אות ג', היא בעצם של זקן (שלי למעשה) ולא איזה קשקוש שמישהו צייר.

לסיכומו של דבר, זה היופי, בצילום כמו בכתיבה, לקחת את המובן מאליו , לשחק איתו, ולהפוך אותו למשהו לא ברור שגורם לצופה או לקורא לחשוב מה זה, לחשוב שהוא יודע, ואז לגלות שהוא טעה.

על כתיבה אימפולסיבית

בין מגוון הדרכים בעזרתן אוכל לחלק את שיריי לקטגוריות שונות, אחת מהדרכים תהיה שירים שנכתבו באופן יצרי, אימפולסיבי, יצירה של רגע אל מול שירים מתוכננים, כאלה שנכתבו תוך מתן דגש על בתים, משפטים, המשכיות וקשר בין החלקים השונים שלהם.

בפוסט זה אני רוצה להסביר על ההבדל בין שתי צורות הכתיבה ולפרט על כתיבה יצרית. בפוסט הבא אשים דגש על שירים מתכוננים. אגב, התוצאה בוודאי נראית שונה אך לדעתי, במלוא הצניעות, האיכות איננה נפגמת בכתיבה כזו או אחרת.

אתחיל בהסבר על כתיבה מתוכננת למרות שההתייחסות אליה באופן נרחב תהיה בפוסט הבא. כתיבה מתכוננת זו כתיבה שנוצרת בעזרת יצירה של משפטים חלקיים או בתים בטיוטה, בטרם הם עוברים למסך הלבן, בדרך כלל הטיוטה נכתבת בזמן נסיעה, הליכה , צפייה בסרט ואפילו קריאת ספר. אני כותב כמה משפטים שעולים לי בראש, לאחר מכן מעתיק אותם למסך הלבן, שם אני מחבר את כולם, מוסיף משפטים ובתים, מוחק את מה שלא מתאים, מתקן את מה שדרוש תיקון ולבסוף עורך את השיר, ורק אז מפרסם אותו כיצירה שלמה.

כתיבה אימפולסיבית, יצרית, נכתב ברגע מסוים, מתוך תחושה, הרגשה, מצב רוח. כמו חצים שנזרקים אל המטרה, אני כותב משפט אחרי משפט. אם תרצו זה כמו לכתוב מכתב מלא אשמה, רגש, כעס, כאב או כל דבר אחר שחווים באותו רגע, בלי לחשוב על התוצאות מה המילים והמשפטים יכולים לעשות למי שיקרא אותם. מצד אחד זה אימפולסיבי, מצד שני מלא כוח ותעוזה. אגב , זה שהשיר לא מתוכנן לא אומר שהוא יהיה כתוב בצורה לא תקנית או ילדותית. האיכות נשמרת.

אם אצטרך להציג דוגמא קלאסית מצידי לכתיבה אימפולסיבית, אבחר בשיר "קרב מוחות מול אלוהים". רקע קצר, השיר נכתב בתקופה בה הייתי בדיכאון ובהשפעת השיר ""כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן, שבלי להכיר את הנסיבות והדרך בה הוא נכתב אני יכול להעריך שהוא נכתב באופן דומה, בלי תכנון מוקדם. ככה לפחות הוא נשמע ונקרא, מכאן הכוח והאמינות שלו.

את השיר "קרב מוחות", כתבתי כאשר הצבתי לעצמי למטרה להעמיד את אלוהים וצבא מאמיניו מולי ולהוכיח שאני לא החוטא. השיר נכתב במהירות, כל משפט שעלה בראשי הגיע לדף, תוך שאני שומר שלא יגיע אליו קללות או ניבולי פה, אלא רק כעס וכאב טהורים. אם יורשה לי לומר, מכאן נובעת איכותו. הוא לא מבקש להוכיח את אלוהים בצורה ילדותית בנוסח "אני לא מאמין בך ואתה חתיכת המצאה מטומטמת" אלא ממקום בו אני מבקש להוכיח אותו ואת מאמיניו על חטאיהם. הוא נבנה לאט תוך כדי כתיבה בלי הפסקה, בלי לחזור אחורה, אין פזמון ואין שמירה על כללי כתיבת שירים מוכרים. 

דוגמא נוספת הוא השיר "אין שידור חוזר". שיר שנכתב גם באותם ימים. השיר לכאורה נראה כמו רשימת מכולת שעשיתי לעצמי כתזכורת למה שעברתי. אך לא, השיר נשלף משפט אחרי משפט תוך כדי כתיבה בשביל לפרק את רשימת המלאי של פרק ארוך בחיי. בלי מטאפורות, בלי סיפורים צדדיים, ואין בו גם משפטים מתוחכמים שנועדו לגרום לאנשים להרהר בשאלה "למה הוא התכוון". אני מניח שהמשפטים הפשוטים כפי שנכתבו ובפרט משפט הסיום "אין שידור חוזר", הם מספיק חזקים כדי לגרום לקורא להרהר בסיטואציה שמוצגת לפניו.

לא במקרה השירים שציינתי נכתבו בתקופה ספציפית בחיי. אומנם באותה תקופה נכתבו גם שירים מתכוננים (לדוגמא "לספר לילד"), אך רוב השירים על המצב או שירים שהתייחסו למה שהוביל למצב, נכתבו באופן לא מתכונן, יצרי, תנועה מהירה של משפטים, היד כתבה מה שהראש ראה, והיא כתבה את זה מהר בלי להביט לאחור ובלי לערוך דבר. זו היתה תקופה שהיה הרבה רצון לכתוב, היה הרבה מה לכתוב, וכמו בכל צורת התבטאות אחרת, הזעם והכעס השתחררו לחופשי ולא עצרו בשביל לבדוק איך לצאת החוצה ומה לעשות עם עצמם בחוץ.

אני מזמין אתכם לקרוא במאמר הבא על כתיבה מתוכננת.

על החשיבות של המוזיקה

כשהייתי ילד, הדבר הכי חשוב לי בחיים היה מוזיקה. הייתי מקשיב למצעדים שבועיים ושנתיים, מקליט הופעות ותוכניות מוזיקה מהרדיו, רוכש קלטות ודיסקים, קורא ואוסף פיסות מידע על אמנים שאהבתי. לא הפסקתי לחקור ולחפש אלבומים ומידע של אמנים מוכרים יותר ופחות. כשהגעתי לגיל המתאים התחלתי ללכת להופעות . אני זוכר תקופות שכל חודש הייתי קונה כמה וכמה דיסקים, והולך למספר הופעות. אני זוכר את הימים של לפני הפסטיבלים הגדולים. ההתרגשות והציפייה.  

אני לא מספר את זה כדי לעורר בכם התרגשות או זיכרונות לילדות אלא כי השבוע יצא לי לקרוא שיחה שניהל בן שלו, המבקר המוזיקלי של עיתון "הארץ" עם גולשים באתר של העיתון והוא הסביר בצורה יפה שהבדל הגדול ביחס למוזיקה הוא, שפעם מוזיקה נתפסה כדבר חשוב, משמעותי. ואילו היום אנשים כבר לא מסתכלים עליה כדבר חשוב. קראתי את דבריו, הסכמתי איתו ונזכרתי איך פעם היא היתה כל עולמנו. 

אני מניח שעבור חבר'ה צעירים שמנגנים מגיל צעיר וחולמים להופיע יום אחד על במה מול קהל, היא עדיין משמעותית (בהנחה והם רוצים לנגן בשביל לעשות מוזיקה ולא רק בשביל לתפוס זיונים ולהרשים את החבר'ה), אבל עבור רוב בני האדם, גם כאלה שאוהבים לשמוע מוזיקה באופן תדיר, היא פשוט פחות חשובה. מדובר באותם אנשים שישיבו שהם שומעים הכל או שומעים גלגל"צ, אם ישאלו אותם איזו מוזיקה הם אוהבים, לא תהיה להם בעיה לשלב בין המוזיקאים החביבים עליהם את כל המיינסטרים המוכרים והידועים, רובם יבחרו לענות רק דברים עכשוויים כאילו כל מה שנוצר משנות האלפיים ומטה הוא היסטוריה רחוקה. חלקם ישיב שהוא הולך להופעות, בקיסריה או בפארק. סביר להניח שהם לא יישארו אחרי ההופעה לחכות לאמן מאחורי הקלעים כדי לברר למה בחר לשיר שיר מסוים ולא שיר אחר.  

אין לי שום בעיה עם זה, זכותם של אנשים לאהוב מוזיקה לרוחבה ולא לעומקה, סביר להניח שמהיום בו החלה תופעת הערצה למוזיקאים, רוב האנושות העריצה מוזיקה באופן כזה. בסופו של דבר גם הערצה לעומק יותר מדי היא בעייתית שלא נגיד מסוכנת. אך מוזיקה דורשת תשומת לב גם לעומק. 

מוזיקה דורשת אהבה לעומק ולא רק לרוחב, לא בגלל משמעותה אלא בגלל שאהבה לרוחב פוגעת בה ובהשפעתה. כוחה ומשמעותה של המוזיקה יורדים הן באופן כללי והן בעולם התרבות. בני המחזור שלי עוד זוכרים את תחילת שנות התשעים, המהפכה הגדולה של המוזיקה שחלק ממחולליה עדיין איתנו. הדור המבוגר יותר זוכר את שנות השמונים ובוודאי את מהפכת שנות השישים. אז אמנים הוציאו אלבומים בעלי משמעות על הפרט ואפילו על החברה. עכשיו תסתכלו סביב ותשאלו את עצמכם, מתי לאחרונה אלבום שאנחנו זוכרים אחרי שנים, שלא נגיד אלבום מהפכני? אפילו האלבום מנועים קדימה של להקת אלג'יר שנחשב לאחד האלבומים הטובים שיצאו ברוק הישראלי, לא הצליח לחולל מהפכה מוזיקלית או תרבותית , שלא נדבר שמלבד מעריצים שרופים, הוא לא מוכר בציבור הרחב. 

החיבור למוזיקה הופך פחות ופחות אומנותי ורגשי ויותר חיבור אד הוק. יש את העניין הערצה , מעריצי אלביס מעריצים אותו גם היום, מעריצי ביטלס לא מפסיקים להקשיב להם גם היום. יש לזה השפעה. הערצה הזאת  דוחפת לגלות דברים "חדשים" שלא התגלו עד היום, מביא למחקרים אודותיהם והשפעתם התרבותית לא פוסקת. עם כל הכבוד לאמנים של היום, ספק אם מישהו מהם ייזכר עוד שנים. השפעתם פחותה ומכאן שגם החשיבות שהם מקנים למוזיקה שהם יוצרים, יורדת.

נקודה אחרונה ומשמעותית, החשיבות של המוזיקה כמוצר מצטמצמת. אומנם אנחנו ממשיכים לרכוש מוזיקה (פחות מבעבר), דרך אייטונס או בהופעות, אך כמוצר ערכה יורד. אנשים לא מתחברים לטקסט, סביר להניח שרובנו לא נזכור טקסטים שיצאו לפני שנה או שנתיים (מיותר לציין שגם אין כל כך מה לזכור), מה שהיום משודר ברדיו מחר נשכח, וכך ערך המוצר, יורד. אם מחר לא נקשיב לאמן ולא נזכור  את השיר, אז למה שהוא יצטרך להתאמץ? בשביל שאמן יתאמץ, הקהל צריך להיות מוכן להתאמץ.  זה פותח פתח, לצערנו, ל"זמרים" בעיניי עצמם. גיבורי ריאליטי למיניהם שלהבדיל מזמרים וזמרות, יש להם כמה נישות פרסום ולכן לא יישכחו אותם בקלות (שוב לצערנו). גם אם ממש נתעקש. 

זו הסיבה שמוזיקאים צריכים ללכת לעוד נישות ולעיתים קרובות, לעשות מעצמם צחוק כדי להישאר בתודעה.

אפשר לומר ובצדק במידה רבה שהמוזיקה פשוט התדרדרה, ואין לזה קשר לקהל אלא רק לאמנים. לראייה אין יותר אלבומים גדולים, שלא נדבר על יצירות פאר, וזו אשמת האמנים, אם אמן רוצה שנתרגש לקראת פרסום יצירה שלו הוא צריך לעבוד ולהוכיח לנו שהוא שווה את זה. יכול להיות. אבל גם מוזיקאים צריכים לחיות, ומאחר והם יודעים מה הקהל מחפש, אז הם בוחרים ללכת על בטוח ולא לנסות דברים חדשים, מהפכניים, מעוררי השראה ובעלי חשיבות. 

במילים אחרות, כשאנחנו לא נותנים חשיבות למוזיקה, לטקסט ולצליל, זו התמורה שאנחנו מקבלים.

עוד פוסטים בנושאים שונים אפשר למצוא כאן

כוונת הכותב

אחד השיעורים האהובים עלי בתיכון היה שיעור ספרות. אהבתי את רוב החומר שלמדנו (סיפורי עגנון, התפסן של סילינג'ר, קופסה שחורה של עמוס עוז) ומאוד אהבתי את ניתוח הטקסטים שעשינו אחרי כל קריאה. 

קפיצה כמה שנים קדימה בסיום התואר שני, עשיתי עבודה במסגרת סמינר שעסק בסכסוך הישראלי פלשתיני בראי התרבות הישראלית, ובחרתי להתמקד במוזיקה הישראלית  (רוק, מוזיקה ים תיכונית והיפ הופ). בעבודה לקחתי מספר שירים וניתחתי אותם מבחינה טקסטואלית. זו היתה אחת העבודות שהכי נהניתי לעשות ולו מהעובדה שהייתי צריך להקשיב למוזיקה שאני אוהב ולנתח אותה. כך למשל לקחתי את "שיר האונס" מתוך מאמי וגיליתי בו רבדים שונים שבאזנה רגילה חולפים ליד האוזן (אחרי ניתוח שלו הבנתי שמדובר בשיר המחאה הגדול ביותר שנכתב כאן). אגב, לשאלתכם, כמעט ואין השתקפות לסכסוך בראי המוזיקה הישראלית אבל זה כבר נושא אחר שפעם עוד אכתוב עליו.

גם היום כשאינני צריך לעשות עבודות אקדמיות בנושא ואין לי שיעורי ספרות במערכת החיים, אני נוהג לקחת שירים, להאזין להם ולעבור על טקסטים שלהם במטרה לחפש בהם משמעויות ופרשנויות. מודה שלא תמיד מצליח לי, בוודאי לא משפטים שמתקשרים לחיים אישיים של הכותב אבל אני עדיין נהנה לשחק במשחק הזה.

למה אני מספר את זה. כשהקמתי את האתר, חשבתי שכל שיר צריך לקבל פרשנות מסוימת. לכן בכל עמוד שיר, לצד הטקסט, ניתן לראות הסבר קצר עליו בצד. לעיתים מסופר מתי ואיך נכתב השיר, לעיתים ההסבר נראה כמו המשך של השיר , אך לא כך. מדובר בפרשנות מסוימת שאני נותן לו.  

אני מניח שהקורא היה רוצה לגלות את זה לבד,אבל יש מקרים בהם זה יכול להקל או אפילו לעורר את הקורא לפעולה אחרת. לדוגמא, אם אני מסביר לקורא ששיר מסוים, דוגמא "מה את מבינה" נכתב בעקבות תרגיל בסדנת כתיבה, אז קל להבין מדוע הכנסתי את עצמי לשיר ומי הדובר בו. אם בשירים שנכתבו בהשראת שירים אחרים, דוגמא "רכב חדש" שנכתב בהשראת used car של ספרינגסטין, אני מציין זאת, אז אולי גם גרמתי לקורא ללכת לשמוע את השיר המקורי, מלבד להבין מהיכן נובע השיר. 

בחלק מהשירים כפי שציינתי, יש כביכול המשך של השיר אך מבחינתי גם אז מדובר בפרשנות שלו. למעשה אני לוקח את המהות של השיר ומוציא אותה החוצה. אני לא מזלזל בקורא שיוכל לעשות את זה בעצמו, אבל אני חושב שבתור הכותב יהיה לי קל יותר לעשות את זה. דוגמא טובה קיימת בשיר, "האם תאהבי אותי?" שם אמרתי בפירוש שאני לא זקוק לאהבתך אבל תוהה אם תוכלי לאהוב אותי בהיעדרי. אגב, הקורא יכול לקרוא את השיר ולפרש על מי ולמה אני מדבר. רוב הסיכויים שהוא יהיה צודק. 

כאן עולות שתי שאלות, האם יש צורך בכלל לפרש את השיר והאם על הכותב להשאיר משהו מהמסתורין שלו ולא להסביר אותו. בשני המקרים התשובה חיובית עם סייג. כל שיר ניתן לפירוש, כל שיר דורש את זה (בהנחה ולא מדובר בהמנון "פופ" לריקודים) אבל כל קורא יכול לפרש אותו בדרכו ולפי הבנתו. היו כבר מקרים שקוראים לקחו שיר מסוים והתייחסו אליו בצורה אחרת לגמרי ממה שאני התכוונתי (ואני מניח שזה נכון גם לגבי כותבים אחרים, ידוע המקרה בו השיר "ילדים הם שמחה" של הברירה הטבעית נתפס כשיר שמחה , בעוד שבמקור הוא נכתב כשיר מחאה לכל דבר).

לגבי המסתורין, אז כן. אני חושב שאין היגיון להסביר כל שיר וכל משפט , היופי בשיר שנשארת לו מעטפת של מסתורין על מנת שהקוראים יוכלו לקרוא אותו בלי להבין למה התכוון המשורר ולחשוב לבד מה כוונתו. מה עוד שלא כל משפט גורר עמו פרשנות אחת, וודאית וקיומית. אך לכותב זה קשה להימנע מפירוש של שיר. אני הרי רוצה שיבינו למה התכוונתי ולא יחשבו שאם אני כותב "תאהבי אותי בהיעדרי" אני מתכוון למולדת שתאהב את מי שעוזב אותה. או אם אני כותב "ארצות הברית עולה באש" אני מתכוון להססנות של המנהיגות הנוכחית שלה... (גם פרשנות כזו שמעתי כבר).  

כאן נכנס למשחק משתנה נוסף. כל שיר ניתן לפרש בצורות שונות. הכל תלוי מנקודת המבט של הקורא. לכן זה לא באמת משנה מה אכתוב, יהיו שיטענו שהם מצאו בשיר פירושים אחרים. יכול להיות שישתכנעו שזו לא היתה כוונתי אבל זה לא באמת משנה. אני שמח לספק לפחות קרקע נוחה להתחיל איתה את מסע הניתוח.  

לסיום אציין שבעמודי סיפורים ויצירות מהמכונה אין פירושים ליצירות, מאחר ולדעתי הסיפורים מפרשים את עצמם, ואת היצירות מהמכונה כתבתי לפני עשרים שנה, לך תזכור מה חשבתי כשכתבתי אותם. 

הגיע הזמן לכתוב

כשיוצא שיר חדש זה תמיד מעורר התרגשות, העבודה עליו גורמת להתרגשות בפני עצמה, גם אם התוצאה לא יוצאת בהכרח כמו שמצפים. בחצי מהמקרים ואולי אף יותר, השיר לא יוצא כמו שמצפים ממנו לצאת. 

אני בדרך כלל כותב שירים בשני מצבים, מצב ראשון, יושב מול המסך ומתחיל לכתוב מילים עד שיוצא שיר. לרוב יש לי משפט אחד או שניים ומשם אני ממשיך בתקווה שהם יצליחו למשוך אחריהם 5-6 בתים שלמים, של 4-5 משפטים. המצב השני, אני כותב בפלאפון שורות , לעיתים בלי שום קשר ביניהן וכשאני מגיע הביתה אני מחבר את המשפטים באמצעות מילים או משפטים אחרים. שוב, בתקווה שהמשפטים שכתבתי בפלאפון ואלו שהצטרפו אליהם מאוחר יותר יצליחו להחזיק שיר שלם של 5-6 בתים. כשזה מצליח, התחושה היא טובה. כך היה למשל בשיר "חוזר אל העיר" ובעוד עשרות שירים אחרים. 

ניק קייב פעם אמר בראיון, שהוא מגיע למשרד שלו בשמונה ויוצא בחמש. אחרי זה הוא לא כותב יותר. שמעתי שיש לא מעט אמנים כאלה, בעיקר אמנים מבוססים. צעירים כנראה רעבים יותר אז הם יכולים לקום גם באמצע הלילה בשביל לכתוב. זה לא קרה לי, למרות שלא פעם לפני שאני הולך לישון, כשאני שוכב במיטה, אני מצליח למצוא משפט אחד או שניים, כותב אותם בפלאפון ומקווה שבבוקר עוד אזכור למה התכוונתי. המצבים הכי גרועים זה שבאמצע הלילה עולה משפט ואני מתעצל לקום ולכתוב אותו, לך תיזכר בבוקר על מה חשבת באמצע הלילה. סיינפלד עשה מזה פרק שלם. זה לא פחות מעצבן להתעורר בבוקר ולא לזכור למה התכוונת כשכתבת את המשפט ההוא. משפט יפה אבל לך תוכיח מה הוא אומר. 

לא במקרה חלק גדול מהשירים שלי כוללים רכבות ואוטובוסים. חלק גדול מהשירים נכתבים בעת נסיעה, מכאן אני רוצה להודות לממציאי הפלאפון ולגאונים שהתקינו בו אפשרות לכתוב תזכורות לעצמך. פעם הייתי צריך לשלוח לעצמי SMS. היום הכל שמור בתזכורות ואפילו בקבצי וורד מוכנים. זה בהנחה ויש לי מספיק כוח לכתוב שיר שלם בנסיעה. המכשיר גם עוזר כשאני צופה בסרטים , סדרות טלוויזיה או קורא בספרים,  למשל את השיר "מה את מגלה" כתבתי בזמן קריאת ביוגרפיה של לאונרד כהן. קריאה וצפייה בחיים של אחרים, אמיתיים ודמיוניים, מספקת השראה ולעיתים אף יוצא מזה שיר מוצלח.  

אני מנסה לכתוב כל יום, גם מתוך מחשבה שאם אכתוב שיר גרוע זה עדיף על לא לכתוב בכלל. ימים של שירים גרועים לא שונים במהותם מימים של שירים טובים, הפחד שהשירים הטובים לא יבואו כבר לא קיים. פעם הייתי חרד מזה, היום אני יודע ששירים טובים יכולים לבוא, גם אחרי מאה שירים גרועים. הם פשוט מחכים לרגע הנכון, לתמונה ברורה יותר. 

אז כותב שירים, ולפעמים יש ימים שהם לא יוצאים. רק משפטים, אז חוזר אל שירים ישנים. מנסה לשחזר את התחושה והמחשבה, בתקווה לכתוב בצורה דומה. זה לא חייב להופיע בשום מקום וזה יכול להתפרסם בכל אתר, מה זה משנה אם זה שיר טוב? רגעים הרי חוזרים בחיים, פעם כשאנחנו ילדים ופעם כשאנחנו מבוגרים. זו כמו נסיעה באוטובוס, אותו קו, אותו מושב, אותה דרך, אבל הפנים שאנחנו רואים והקולות שאנחנו שומעים משתנים. אז גם השיר יוצא קצת אחרת. 

מה התחושה ששיר טוב יוצא? כמו יום טוב בעבודה. אולי ניק קייב צודק כשהוא הולך למשרד , עובד שמונה עד חמש וחוזר הביתה. מצד שני, יש מי שלוקח את העבודה איתו לכל מקום, בכל שעה.

כל חשיפה היא עירום?

יש הטוענים שאומנות נועדה לחשוף את עצמנו, מי שטוען כך סבור שאומנות שאיננה חושפת את יוצרה היא אוננות. מנגד יש מי שסבור שעצם החשיפה היא פורנוגרפיה שנועדה למכור את האומנות. שאלת החשיפה תמיד הטרידה אותי, ואני מודה שעברתי מצד אחד אל הצד השני, וכחוזר בתשובה, אני קרוב מאוד לקיצוניות בצד החדש שלי.  

כדי להתמודד עם השאלה הזאת, אני חייב לומר שיש שתי זוויות בחשיפה שצריכות להילקח בחשבון. הראשונה, לא משנה באיזו סיטואציה מדובר, סביר להניח שלא היינו בה לבד, לכן עולה השאלה האם מותר לנו, בשם האומנות שלנו, לחשוף את מי שהיה איתנו, גם בלי שהוא ירצה בכך? הזווית השנייה, היה האופן בה אנחנו מסתכלים על הסיטואציה בעת שאנחנו כותבים עליה. סביר להניח שהיצירה נעשית מנקודת מבט שונה מזו שהיינו בה בעת שעברנו אותה. על הקהל לדעת זאת. 

עד לפני כמה שנים כמעט ולא כתבתי על עצמי. אם כתבתי זה בעיקר היה מרחוק, כמו הייתי נקודה באופק , תיארתי את התחושה הכללית שרווחה סביבה. לעולם לא התקרבתי, לא העזתי לכתוב עליה דבר. נקודת משבר אישית שקרתה לי בשנת 2010, שינתה הכל. אז הבנתי שאני משקר לעצמי כשאינני כותב על מה שעובר עלי באופן ישיר, בכך אני משקר גם לכל מי שקורא את שיריי. זו נקודת הזכות הראשונה שעומדת לזכות החשיפה. אנחנו יכולים להסתתר מאחורי מילים ומשפטים אבל בסוף אנחנו מתגלים ואז מה, נגיד שזה לא אנחנו? שיש שתי דמויות? שתי פרסונות? השקר כאן גדול מההגנה על עצמנו באי החשיפה.  זכותו של הקהל לדעת מי היוצר ומה עובר עליו. 

כאשר התחלתי לכתוב על עצמי, ובאותה תקופה כתבתי הרבה ואם יורשה לי לומר, זו היתה התקופה בה כתבתי את הטקסטים הטובים ביותר שלי, הוצאתי החוצה את כל מה שהיה לי, מטענים של שלושים שנה כמעט, ובאופן מפתיע ואולי לא, הם גילו לי מטענים חדשים ותובנות כבדות משקל. 

כאן אני מגיע לנקודה שבוודאי נדוש כבר לעסוק בה אבל היא נכונה תמיד. כתיבה טובה מגיעה כשרע לך. כתבתי על זה באחד הפוסטים הראשונים שלי, כשאתה שמח תשמח אל תכתוב תחיה את השמחה שלך, תכתוב כשרע לך. אז הכל יוצא, ברור, טהור, חלק, מה שתרצו. כאן יש את הצד השני של המטבע, או השלישי, כבר הפסקתי לספור, כדי שהכתיבה בזמן סבל תהיה טובה, צריך להיחשף, להתפשט, לקחת סכין ולחתוך בעור הדק מול כולם עד שהדם והעצמות יוצאים החוצה. 

בפוסט מלפני שבועיים כתבתי שבזמן התיכון עברתי תקופה קשה של אשפוזים וניתוחים , אך במקום לכתוב על כך, כתבתי טקסטים על אהבה (את הטקסטים ניתן לקרוא בעמוד יצירות מהמכונה באתר). אז תמכתי בגישה  שאסור להיחשף, גישה ילדותית שטוענת שאיש לא אמור לדעת מה אני עובר (פסיכולוג בגרוש שאנחנו כל כך אוהבים יטען שזה מפלטו של האדם שעובר טיפולים רפואיים, הרצון להידמות לכל אחד אחר)

זו היתה טעות, ראשית, כי באותה תקופה עברתי המון דברים ובמקום לכתוב על כך כתבתי על דברים אחרים שבכלל לא היו קשורים אלי, אסקפיזם של נער בן 15-16. איש לא ידע מה עברתי באמת. שנית, אי הכתיבה ואי החשיפה מנעה ממני התמודדות נכונה עם המצב. גם היום אינני יודע מה בדיוק עברתי, כי לא תיעדתי את זה, במובן האישי אין לי ספק שמה שעברתי בשנים מאוחרות יותר, נבע בין היתר בגלל שלא התמודדתי אז עם המצב ורק עסקתי בשאלה ההיפותטית למה היא לא באה. אז במילים אחרות, בתקופות רעות תכתוב על עצמך, אחרת אתה מבזבז תקופה טובה לכתיבה על כלום.

יש מחיר מסוים לטקסטים חושפניים , אני לא מדבר על המחיר שאתה מוצא את עצמך ערום ביצירה שלך (אני לפחות נהנה מכך שאיש לא מכיר אותי, מניח שעבור יוצרים מוכרים זה יותר קשה) אלא בעיקר המחיר של התמודדות עם מי שאתה ומה שעשית. ובכן, זה המחיר שכולנו משלמים על היותנו בני אדם, לא? לפחות למי שיוצר יש את הזכות להציג את זה בצורה אומנותית...

מי שרוצה לקרוא טקסטים חושפניים מוזמן לקרוא את "אין שידור חוזר", ואת "קרב מוחות מול אלוהים".

למה לי פוליטיקה עכשיו

לפני מספר שבועות שאלה אותי אהובתי, למה אני לא כותבים שירים פוליטיים. היא כמו כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי דעות פוליטיות מגובשות מוצקות כמעט בכל נושא. יש לי דעה ברורה על דת (נגד) על נישואים חד מיניים (בעד), על הכיבוש (נגד) ועל חופש האזרח (בעד). אז למה אני לא כותב על זה שירים? 

אפתח בהגנה על עצמי כי בכל זאת ההתקפה הטובה ביותר היא ההגנה. אני כן כותב שירים שמציגים עמדות מסוימות. שירים כמו "הידיים שמשחררות אותנו לחופשי" או "התשלום האחרון" הם בעיניי שירים בעלי עמדה ברורה. הם כאלה כי זו היתה כוונתי ולמזלי גם הצלחתי להציג אותה בצורה רהוטה. מלבדם יש שירים נוספים שפה ושם כוללים עמדות בנושאים שונים, אפילו שיר ישן כמו "אל תחפשי את בוקובסקי" מציג עמדה מסוימת על התרבות בת ימנו, וגם שיר כמו "קרב מוחותמול אלוהים" הוא כזה . מלבדם, אפשר למצוא שירים נוספים בהם יש משפטים בודדים או בתים שלמים שמציגים נושא ומבקרים אותו. בשביל לכתוב שיר עם עמדה וביקורת, לא חייבים לכתוב על הכיבוש או על דת. מבחינתי משפט שמבקר ילדות בנות 12 שמבקשות להיות נשים או לתאר עיר שהפכה להיות קניון גדול, זו גם ביקורת חברתית ראויה. 

אך האמת היא שאינני יודע לכתוב שירים פוליטיים וחברתיים. אינני שלום חנוך ולצערי אינני כותב כמו עמיר לב. אני יכול להתבטא בנושאים כאלה במאמר או בפוסט בפייסבוק אבל קשה לי להפוך אותם לשיר. יותר קל לכתוב שיר על זוגיות או על בני אדם מאשר שיר על המצב החברתי. 

יש בוודאי מי שתוהה, למה בכלל אחשוב על זה, הרי אמן צריך להיות אמן ולא פעיל פוליטי או תעמולן. ובכן, אני כן מאמין שאמן צריך ליצור יצירות פוליטיות ואם לא הוא בוודאי צריך לומר את אשר על ליבו על המצב. הגישה הטוקבקיסטית לפיה "מי הוא בכלל האמן שיגיד מה צריך להיות, מה הוא מבין בכלל" זו גישה שאיננה מתאימה למי שמאמין שחופש הביטוי הוא הדבר היקר ביותר שיש לאדם. לא משנה אם יש לו אותו כי הוא חי תחת משטר דמוקרטי או אם הוא נלחם על החופש הזה, כי הוא חי במשטר שאוסר עליו להתבטא בחופשיות. ראשית, אמן הוא אזרח וכמו כל אזרח עליו למלא את חובתו האזרחית ולנצל את חופש הביטוי כדי למחות. שנית, מעצם היותו אמן, עליו לעורר תהודה , לשקף מציאות ולהציג גם הצדדים הבזויים שלה במטרה להילחם נגדם. גם אם המחיר הוא להפסיד קהל. 

אומנות היא איננה רק בידור, אומנות משקפת מציאות בדרכים שונות ועל אמן להשתמש בכח הזה. כל מי שחושב שלא כך הדבר, צריך לשאול אותו האם תנועת זכויות האזרח שפעלה בשנות השישים היתה מצליחה אלמלא אמנים היו עוזרים לה, האם הקהילה ההומו-לסבית היתה מצליחה להגיע להישגים אלמלא אמנים מהקהילה ומחוץ לה היו מרימים את קולם, ובמקום אחר, האם גרמניה של שנות השלושים היתה נראית אחרת במידה והאמנים הגרמנים היו עושים מעשה נגד היטלר והמפלגה הנאצית ולא נכנעים לה מסיבות כלכליות ואחרות. 

לפני מספר שבועות טענתי ששירים לא משפיעים, הבאתי לדוגמא את "תנו צ'אנס לשלום" של ג'ון לנון. אני עדיין חושב כך. שום שיר לא שינה מציאות, שום סרט לא גרם לעולם להתעורר בוקר אחד ולהחליט להשתנות. יונתן גפן מגדולי האמנים בישראל אמר פעם על הדור שלו, שהם חשבו לשנות את העולם אבל העולם לא רצה להשתנות. ובכן זה נכון. אבל זה לא אומר שעלינו לא לכתוב שירים בעלי עמדה פוליטית, חברתית. השירים מעלים דברים על השולחן, נותנים תקווה לאנשים, וברמת הפרט הם כן יכולים לשנות. אם יש מנהיג אחד שקם בבוקר והחליט לעשות מעשה , אפילו קטן, בגלל טקסט שקרא, שיר ששמע או סרט שראה, הרי שהאמן עשה את שלו. 

אז למה אני לא כותב שירים כאלה? כמו שאמרתי אני לא מספיק טוב בשביל זה. מה שבטוח, המציאות דורשת את זה. למזלי ולצערי, המציאות הנוכחית תישאר כפי שהיא מספיק זמן, אז יש לי עוד זמן להשתפר. 

עוד שירים פוליטיים ולא, ניתן למצוא כאן

הטקסט הוא מה שחשוב

לפני שהתחלתי לבנות לעצמי אתר אינטרנט שישמש אותי לפרסום טקסטים שלי וגם אחרי שהוא עלה לאוויר והתחלתי לתפעל אותו מדי יום, עלתה ונשארה בי השאלה, את מי זה בכלל מעניין? למה שאנשים בכלל ייכנסו לאתר , מדוע  טקסטים של אדם לא מוכר, בטח לא חשוב, צריכים לזכות למקום של כבוד כמו אתר משלהם. 

אפתח ואומר שאינני חושב שאני חשוב. אני לא רואה את עצמי כמשורר , התואר הזה גדול עלי בעשרות מידות, ייתכן שיום אחד אזכה לתואר הזה בכבוד, אולי אפילו אסכים לקרוא לעצמי כך, בינתיים אני מסתפק בתואר הפשוט של כותב. כרגע אני לא משורר. לטוב ולרע. בעיקר, כי אני פשוט לא עומד במקום הזה כרגע. 

ובכל זאת כן חשבתי ואני עדיין חושב שהטקסטים שכתבתי ועודני כותב זכאים להופיע באתר אינטרנט. מן הסתם, אחרת לא הייתי מקים אתר ועובד עליו שעות רבות. ההסבר שלי הוא פשוט. טקסטים צריכים להתפרסם, אחרת אין להם מקום. האדם שכותב אותם פחות חשוב, הוא חשוב, אני לא אומר שלא, הרי שאנחנו ניגשים לקרוא טקסט, חשוב לנו לדעת מי כתב אותו, מה הביא אותו לכתוב אותו, למה הוא כתב כך ולא אחרת, הפרופיל שלו אומר לא מעט על הטקסט. אבל מה שחשוב זה הטקסט. המילים, המשפטים, מה שיש במילים, מה הן מציעות ומציגות לנו. 

אם טקסט נשאר במגירה, הוא מאבד משהו מערכו בעיניי. זה לא שהוא פחות טוב או פחות חשוב, בוודאי שלא כל טקסט שמוצג עונה באמת להגדרות כאלה. אך אם טקסט נשאר במגירה ואיש לא יודע ממנו, הוא בבחינת לא אמרת –לא עשית. זה לא עצם הפרסום והחשיפה כמו עצם הידיעה שהצגת משהו לעולם, נתת משהו משלך וחשפת אותו בפני כולם. 

אני מאמין בחשיפה, עד גבול מסוים כן, אבל אני מאמין בה. כי ברגע שהטקסט יוצא לחלל האוויר, הוא זוכה למשמעויות שונות, עיניים בצבעים ובגוונים מגוונים עוברים וקוראים אותו, מכאן יוצאת המחשבה מה בדיוק אומר הטקסט. ומטקסט פשוט שנכתב בזמן , במקום ובאירוע מסוים, הוא הופך מגוון יותר, מקבל חיים משל עצמו. זה כבר לא קשור ליוצר, זה אך ורק של הטקסט. 

אם נחזור רגע לנושא בו התחלתי, ברור לי שאני לא אדם חשוב, ברור לי גם שמי שקורא את שיריי בטח תוהה , למה לעזאזל אני חושב כך, הרי אם לא הייתי חושב ככה לא הייתי מקים אתר. נתחיל מזה, שלשמחתי אינני כותב טוקבקים, אני כותב טקסטים, מכאן החשיבות שלהם. לטוב ולרע. יכול להיות שיאהבו את זה, יכול להיות שלא, ייתכן ואגרום למישהו להזדהות ואולי מעבר לכך, אולי גם לא. בסך הכל מציג נקודה, שריטה קלה לא מעבר לזה.

נמשיך בזה שאנחנו מוקפים טקסטים, חשובים יותר וחשובים פחות, לכל טקסט יש את המקום שלו, אם כל אחד יחכה שהוא ירגיש חשוב או שאחרים יגידו לו שהוא חשוב, נמצא את עצמנו בלי טקסטים ובלי יוצרים שיכתבו אותם. האינטרנט לא יהיה אינטרנט וחופש הביטוי יאבד מהמשמעות האמיתית שלו. נסיים בזה, שאני לא חשוב, זה הטקסט שחשוב.  

מה אתם חושבים? הטקסט חשוב, הכותב חשוב, כל הטקסטים ראויים לפרסום או שאנחנו צריכים לחשוב פעמיים לפני שאנחנו מפרסמים טקסטים באתרים שונים ועוד משלנו.

כאן תוכלו לקרוא טקסטים שונים שלי, בין היתר  שירים , סיפורים ועוד.

למה אני כותב

למה בכלל לכתוב שירים? מה ההיגיון בדבר הזה? כל הזמן להיות עם עין אחת פקוחה ויד אחת מוכנה, לחזור על מילים שנכתבו פעם.  לא ברור למה הם נכתבו בפעם הראשונה , לא ברור למה הם נכתבים שוב עכשיו. 

כשהייתי ילד, הייתי מכריז בפני עצמי, כי את איש זה לא היה מעניין יותר מדי, שאני פורש, לא כותב יותר. אז הייתי כותב שיר פרישה, שתמיד נקרא שיר סיום, שיר פרישה או משהו כזה. מניח את הדף והולך לעשות משהו אחר. כעבור שעתיים או יום, הייתי לוקח דף אחר וכותב שוב. זה לא שלא היה לי מה לעשות, פשוט הייתי חייב לספר את זה למישהו. 

אז זהו, אני כותב כי יש לי מה להגיד, לא תמיד חשוב, לא מדובר במילים או משפטים שישנו את סיבוב העולם או את חייהם של החיים בו, אבל אם לא אכתוב את זה, רבים הסיכויים, שאני אשתגע. ניסיתי להפסיק בדרכים שונות, אני יודע על מה אני מדבר.  אני כותב כי ברור לי שהמחשבות לא ייעזבו אותי, הן לא ייעלמו. הן יתעקשו להישאר , להילחם על מקומן, כן , הן יחריפו את המצב ולא ישאירו לי סיכוי להמשיך בלעדיהן. 

אז אני כותב כי זה מה שנשאר. כותב על סצנות שאני מדמיין, תחושות שאני חווה, רגשות שיש, חלומות שעדיין מקננים ולא , אני לא חושב שאני כותב על משהו מקורי שרק אני מכיר, אני בסך הכל כותב את זה בדרכי , ואני מקווה שהיא מעניינת ויפה. 

כל כף הרבה שירים כתבתי עד היום, וכבר ברור לי, שאני לא אצליח להפסיק. אני יודע שהעולם יסתדר בלי השירים שלי, אבל אני לא יכול לתאר את חיי בלעדיהם. אני לא זוכר תשעים וחמש אחוז מהם, אבל באותו רגע בו הם נכתבו , הם היו הדבר החשוב באמת, הם היו החלון והדלת, הם היו השביל, המפלט, הצלחתי דרכם לבטא יותר טוב את מי שאני מאשר בעל פה, גם כשעמדתי מול מי שהיה חייב בכך. 

אני לא מאלו שחושבים ששירים יכולים לשנות משהו, בטח לא חיים. אני לא חושב שלשירים יש את הכוח שאנשים חושבים שיש, ובכלל למילים אין את הכח שאנשים נוטים לחשוב שיש להם, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. בכל זאת, אני כותב.  מי שקורא את השירים, אני יודע, שוכח את המילים ואת הכוונה חמש דקות לאחר מכן. אצלי זה נמשך יותר מחמש דקות, גם אם אני לא זוכר את השיר ובמה הוא עסק, אצלי הוא נשאר הרבה יותר זמן. בגלל זה אני כותב.

עכשיו שאתם יודעים למה אני כותב, אתם מוזמנים לקרוא את השירים באתר שלי