גם כשמרגישים טוב כותבים

בפוסט הראשון שלי באתר טענתי שאדם שטוב לו, לא יכול לכתוב.הוא לא צריך לכתוב. תכתוב כשרע לך, כשטוב לך תחייה. זה מה שכתבתי. זו מנטרה שהאמנתי בה במשך שנים רבות והבאתי אותה אל הכתב בפוסט אחד שביטא גם שירים רבים שכתבתי.

אחרי שפרסמתי את הפוסט, אדם קרוב טען בפניי שאני טועה בעמדתי. גם אנשים שטוב להם יכולים לכתוב ואפילו יפה, לא חייבים לסבול , לא חייבים לשקוע במרה שחורה בשביל לכתוב. הדמות של המשורר המיוסר היא רומנטית ונכתבת נפלא בספרים אבל הדמות לא חייבת להיות חלק מהמציאות בשביל להוציא מאיתנו מוזה, להיפך מוטב להיות מאושר ולכתוב מאשר להתייסר ולכתוב. זו בהנחה ואתם מאמינים שניתן להיות מאושרים.

אני מודה , בשבועות האחרונים אני מתלבט בשאלה האם צדק אותו אדם. האם גם כשמרגישים טוב אפשר לכתוב שירים ועוד יפים? נכון שהיצירות הגדולות נכתבו כשהיוצרים שלהן היו במצבים לא קלים וסביר להניח שלא רקדו מאושר ( גירושים קשים, מחלה, דיכאון, אובדן, מוות ועוד), כולן נכתבו בימים בהם השמש זרחה אבל ספק אם הציפורים צייצו להם.

אני מתלבט בשאלה הזאת, כי בתקופה האחרונה אני מרגיש טוב. זנחתי את הייסורים ואולי זו היתה רק דמות שאחזה בהן כל עוד לא היתה לה משהו לאחוז בו, הפסקתי להיות עצוב אחרי שעברתי תהליך גמילה ארוך, ואפילו הפסקתי לחטוא בכאבים. אז נכון נשארו ספקות ותהיות אבל כן , אני מרגיש טוב. אבל אני האישי, זה לא הנקודה כאן, טוב לא בדיוק, אני הכותב זה הנקודה. אני עדיין כותב, ומרבית שיריי אומנם אינם אופטימיים אך מצד שני הם גם לא פאסימיים כמו בעבר. שיר כמו טבעת מדבר על דמות והמסכה שזרקתי מעצמי ועל ההחלטה שקיבלתי, שיר כמו "כותב כשטוב לי" מסביר מצב חדש עבורי, בו אני מרגיש טוב אבל יחד עם זה מרגיש שאני משקר ואולי חייתי עם שקר איתו אני נאלץ להתמודד כעת. האם עכשיו אני משקר לעצמי או שאז שיקרתי ואולי בשני המקרים לא שיקרתי הרי אלא החיים. פעם אנחנו במצב טוב ופעם אנחנו במצב רע, והכתיבה היא בהתאם.

אם תשאלו אותי איזו יצירה אני יותר אוהב היום, יצירות שמחות או דיכאוניות, אני מניח שאם שתיהן באותה קומה בבניין היצירות , כלומר אי שם קומה עליונה, שתיהן אמיתיות ולא ילדותיות אז אבחר בזו העצובה יותר, אבל זה לא אומר שאני בהכרח חושב שזה הכרחי לוותר היצירה השמחה. היום, יותר מאשר בעבר, אני מוצא את עצמי מאזין שוב ושוב לשירים שאינם מבקשים לנגן על הנים של הדיכאון והעצבות , אני עדיין לא מחפש את השירים שינגנו על הנים של השמחה, אלא אני מחפש יצירות שאין מכריעות בעניין.

אני מסתכל על עצמי היום במראה ויודע שאני יכול לכתוב שירים גם כשלא עצובים. אפשר לחיות את החיים בזמן שמחה וגם למצוא מקום לכתיבה.אפשר לכתוב את המציאות לצד הפחד, את התנועה והזמן לצד ההרהור , ואת התחושה האינסופית שאולי , רק אולי משהו כאן לא אמיתי, לצד הוודאות ההכרחית, שזה לא באמת משנה, כי בסופו של דבר מדובר בחיים. אם תתלה באילנות גבוהים, אפשר לכתוב ולשיר "לפעמים אני מאושר" בלי לטעון בציניות שזו רק אשליה.

נקודה אחרונה, אני כותב כי אני נהנה לכתוב, כי זה מה שאני עושה הכי טוב בחיי. אם הייתי מוותר על זה רק בגלל שאני מרגיש טוב, הייתי עושה שהוא מבחינתי אסור ונותן לזה להשפיע על חיי בצורה לא נכונה. אם זה מה שאני טוב בו, אמצא את הדרך לשלב אותו גם כשטוב לי. איך אוכל לתעד את זה ולהאמין בזה אם לא אוכל לכתוב, מה הטעם בשירים שנכתבים רק כשרע? גם בטוב יש מקום לשירים, אפילו אם העבר משאיר אחריו סימן שאלה. 

אין לי סלב

בעידן בו אתרי אינטרנט, תוכניות בידור ורכילות , וכשאפילו עיתונים רציניים לכאורה מוכנים למכור כותרות ענק וכתבות סופשבוע לכל סלב או גיבור תרבות מזדמן, אין זה פלא שכל אחד שמתפרסם  לחמש דקות , פחות מכך, שלא נדבר על יותר מזה, נתפס בעינינו כמו אחד מהמשפחה שלנו, חבר קרוב. בן בית של ממש.

אני מתייחס לזה בעקבות המקרה בו הזמר המפורסם שאת שמו כבר כולם יודעים, נחשד במה שנחשד, והתופעה שרווחה לאחר מכן, בה אנשים ממקומות שונים החלו מגנים עליו, בשם האהבה שלהם את המוזיקה שלו, וכמו היו חבריו משכבר הימים, כאילו הם עצמם היו באותן מסיבות וראו אותו עם שוקו ולחמנייה ולא עושה את מה שנטען שעשה.

נכון , סביר מאוד שהוא לא עשה את זה, ואפשר להבין שמי שאהב אותו עשה את זה מתוך אהבה אמיתית, אמונה, ואולי מהטעם הפשוט , חוסר השלמה עם האכזבה. אך בואו נודה על האמת, הם לא יודעים מה קרה, הם לא חבריו הקרובים ובטח לא אחיו מבית.

המשחק הזה, הוא כפול. משרת ולא משרת את שני הצדדים. את הסלב זה משרת , בוודאי בנקודות שפל, זה מחמיא להם, עושה להם נעים בכל מיני מקומות, כמו פוליטיקאים טובים הם יכולים להציג את התמיכה הזאת כהוכחה לאהבת הקהל ורוע התקשורת (והרשתות החברתיות). עד הנקודה בה זה יפסיק לשרת אותם, הנקודה בה האמת תתגלה, לעיתים אמת מאוד לא נעימה והקהל יעזוב, אגב לא פחות גרוע מצידם זו הצפייה של קהל המעריצים לקבל מהם יחס דומה, כלומר, אנחנו תומכים בכם עכשיו תורכם להכניס אותנו לחיים שלכם, תנו לנו קצת מהזוהר שלכם. אז כנראה זה כבר הופך לא נעים עבורם.

גם עבור הקהל זה משחק כפול שפעם משרת ופעם ממש לא. זה משרת כשהם מקבלים את האהבה בחזרה, דבר שלא קורה תמיד, ולעולם לא ברור מתי זו אהבה אמיתית ומתי זו אהבה של מערכת יחסי ציבור משומנת. בסופו של דבר, הקהל לא יודע מה קרה, לא במקרה של הזמר הנ"ל ולא במקרים אחרים. הוא בדיוק כמו מי שמתנגד לאותם אמנים ניזון מהתקשורת. ניזון מתדמית שמוכרים להם יחצ"נים, שמרוויחים כסף מלמכור לנו תדמית טובה של הלקוחות שלהם. זה לא שונה ממי שניזון מ"התקשורת הרעה שמחפשת את האמן". זה אותו מטבע בשני צדדיו. במידה והאמת השלילית מתגלה, אז זה מפסיק לשרת את הקהל הנאמן. אז הוא מתאכזב ונאלץ להתמודד עם זה. כמובן עד שהוא עובר להגן על הסלב הבא.

למה זה כל כך מהותי שאכתוב על זה, ועוד שלוש שבועות אחרי המקרה? האמת שהפוסט נדחה בגלל פוסטים קודמים, אבל הסיבה האמיתית היא, שמאחורי כל אמן עם תדמית שנמכרת בכתבות סופשבוע או במסיבות עיתונאים, יש אדם. הוא לא שונה מהמעריץ שלו, הוא לא שונה מאחרון האנשים בסביבה שלנו. אחד האבסורדים הגדולים הוא, שבגלל שמדובר בדמות שאנחנו מעריצים אנחנו מוכנים להוריד את רמת המוסר שלנו, הרי אם דמות שאנחנו לא מכירים היתה חשודה במעשים שאותו זמר היה חשוד בהם, היינו תוקפים אותו. במקרה הנ"ל היו מי שדאגו לתקוף את כל העולם חוץ ממנו. הרי מבחינתנו, הוא זמר ששר שירים, הוא עושה לנו טוב, אנחנו שומעים אותו כל יום בדרך לעבודה, אז איך ייתכן שהוא עושה דברים כאלה? אנחנו הכנסנו דברים כאלה לרכב שלנו?

נקודה אחרונה, הקשר הלא ממשי הזה בין האמן לקהל הוא הרי שקרי. הוא חזק יותר היום מאשר בעבר בכלל הרשתות החברתיות למיניהן שמאפשרות קשר כביכול ישיר בין האמן למעריצים (כמובן שברוב המקרים לא האמן כותב שם אלא מישהו מטעמו אבל נניח לזה). הנה אנחנו נכנסים לעמוד הפייסבוק שלו ומקבלים תמונות מחיי המשפחה, ציוצים בשעות שהוא מבלה וכדומה. זה הרבה יותר נגיש ממה שהיה קודם לכן, ערבי מעריצים פעם בכמה חודשים, חתימות בחנויות דיסקים, או מפגשים מזדמנים מתחת לבית שלו. אבל שוב זה שקרי. זו תדמית שעוברת דרך מסנני היחצ"נים, ונמכרת בחינם, הרי הנגישות הזאת היא לא באמת קיימת, היא אפילו לא חריץ שמוסתר מאחורי וילון כהה בוואן היוקרתי או בחלון של דירת היוקרה. היא פשוט לא קיימת בכלל. 

הפסקול של ילדותנו הפסיק לנגן

יש אמנים שעצם נוכחותם בחיינו מסמלת משהו שהוא גדול מסך האומנות שלהם, זה נכון אם הם ואומנותם נמצאים שם כל הזמן וזה נכון אם הם נוכחים נפקדים בחיינו, פה שיר, שם שיר, היצירה שלהם היא חלק בלתי נפרד מחיינו אבל היא הרבה יותר מזה.

אני כותב את זה על רקע מותו של אריק איינשטין והצער הרב שזה גרם לנו. אבל אני לא אדבר על האיש וגם לא היצירה שלנו, אלא על משהו הרבה יותר אישי שמקשר בין יצירותיו, מותו והתחושה הפנימית איתה אני מסתובב מאז לכתו. אני מדבר על הזמן, או יותר נכון על הזקנה.

בני שלושים ומעלה שגדלו על אריק, אריק של כמו גדולים , הייתי פעם ילד, כבלים, ואת ימי נעוריהם העבירו בהאזנה ללא הפסקה לשבלול, פלסטלינה, בצפייה במציצים, וידעו להכיר כל שיר של אריק, משירי החלונות הגבוהים ועד גיטרה וכינור עם שלום במוסקט, חשו השבוע שאחד האמנים הבולטים ששרו את פסקול חייהם עזב אותנו, אך לא רק הוא עזב, אלא תקופה שלמה. כמו באה בפעם האחרונה, להגיד שלום, תודה , ולהמשיך הלאה. ילדות שמה.

עזבו ארץ ישראל היפה שכולם מתגעגעים אליה ואולי מעולם לא היתה, עזבו בן אדם צנוע ברמות שלא יתואר , מצחיק בטירוף ואמן ברמה משלו, עזבו גם יצירות מופת הרי הן ימשיכו להתנגן הרבה אחרי שגם אנחנו נחזיר ציוד. זה משהו אישי ועמוק יותר, משהו שמסמל את הימים בהם הרשנו לעצמנו להישאר במיטה ולא לקום, הימים שהרשנו לעצמנו לקום בבוקר בשבת לתחושה שלא קיימת בשום מקום אחר, תחושה שכמו ביקשה לומר  כאן יש ביטחון, כאן אתם מוגנים. אז נכון, הדור שלי סיים צבא, חלקו עשה אותו במארבים אי שם במקום הכי רחוק מתחושת ביטחון או משהו שמזכיר חווית ילדות, חלקנו נשואים עם ילדים, אבל עכשיו כשאריק מת , הילדות באה לומר, זהו נגמר, השריד האחרון נעלם.

לא אשקר , מותו של אריק העציב אותי באופן שכמעט אף פעם לא הרגשתי כשמת אדם שהיה רחוק ממני אבל זה בגלל שהוא היה כל כך קרוב. אני אשכרה בכיתי, כי זה היה פסקול שאיפה שהוא בראשי חשבתי שלעולם לא יפסיק לנגן. עכשיו הוא חדל. אני אחזור עוד לאלבומים הישנים, לשירים שליוו אותי בימי שבת בבוקר , או בערבים אחרי העבודה, אחזור לכבלים ולהייתי פעם ילד, אחזור גם למציצים , בוודאי אזכור דיאלוג אחד או שניים. אבל זה נגמר. הילדות נגמרה . כל פסקול שמתנגן או יתנגן עכשיו מיועד לתקופה אחרת, לזמן אחר. 

הרצון להצליח או הפחד מהכישלון?

מה יותר מדרבן, הפחד מכישלון או הרצון להצליח? הרצון להיות שם כשה קורה או הפחד לגלות דלת נעולה? זו לא שאלה מאמן אישי , רוחני או איך שקוראים לזה היום, זו השאלה האמיתית בכתיבה ובכלל.


מלבד כתיבה אני עושה עוד הרבה דברים בחיים, לימודים, ריצה, עבודה, זוגיות. אם אני מסתכל רק על הכתיבה ועל האתר, מבנייתו ועד תפעולו היומיומי, אז יותר מהרצון להצליח, מה שמלווה אותי זה החשש להיכשל. החשש הזה לקום בבוקר ולגלות שאני נמצא אי שם מאחור. ההתמודדות עם הכישלון היא הרבה יותר משמעותית מאשר החיים עם ההצלחה.


אני קם כל בוקר מוקדם, לפני שאני יוצא לכיוון הרכבת בשביל להגיע לעבודה אני יושב על האתר. ברור לי שזה לא ישנה לאיש, מה עוד שבסך הכל נכנסים לאתר בין 5 ל-10 גולשים ביום, ככה שזה לא ממש משמעותי אם אוסיף שירים או לא. המחשבה שאני לא עושה את זה, תטריד אותי. המחשבה שאני מעדיף את הנוחות בלא לעשות כלום מפריעה לי. זו הסיבה שגם בימי שישי ושבת אני עושה את זה, באופן עקבי, בלי הנחות.


בלא מעט משיריי אני מתאר עבודה קשה,שירים שעוסקים בעבודה פיזית, מנטאלית או רגשית. אני מאמין שזו הדרך להצליח גם אם לעיתים נדמה שזה לא מוביל לשום מקום, גם אם בדרך סופגים כאבים. אני מאמין שהגישה הנכונה בסופו של דבר היא לא לתת לעצמך הנחות. ולא זה לא מסר לעולם ולא טיפ לחיים נכונים, זו רק מחשבה שעולה לנייר.


אני זוכר שפעם שמעתי שיש אמנים שיושבים בשעות מסוימים וכותבים, מעבר לכך הם לא עושים דבר. אני לא מאמין בגישה הזו, אני חושב שצריך לכתוב כל הזמן שיש מה. אך בזמן האחרון אני מבין את המשמעות של להושיב את עצמך ולכתוב. אחרת החיים לוקחים אותנו למקומות מסוימים ואז אנחנו נאבד את זה, לא את היכולת כמו את הרגע, את המילים , את הנהר הזה בתוכו אנחנו נסחפים בשביל לכתוב.

זה לא הפחד מכישלון כמו הפחד לא לעשות כלום, הפאסיביות של הכתיבה. אז אני כותב , ועובד על האתר, ועושה עוד מיליון דברים, כי בסופו של דבר, האופציה השנייה היא להיעלם, להינמק, ואת המחיר של זה אני לא מוכן לשלם.

תגיד לי מי אתה ואגיד לך מי שירך

את הפוסט הנוכחי, אפתח בסיפור קצת אחר, לפני כמה שנים ראיתי פרק בסדרה "הבית הלבן" היה שם קטע בו  האחד מהיועצים של הנשיא הדמוקרטי לא הבין כיצד איש קונגרס הומוסקסואל יכול להשתייך למפלגה הרפובליקאית. התשובה של הקונגרסמן היתה, העובדה שאני הומוסקסואל איננה מגדירה אותי, בהגדרות שלי אני רפובליקאי. 

למה אני כותב את זה? כי הרבה פעמים עולה בי תהייה, האם ההגדרות שלנו , הן האופן בו החיים הגדירו לנו מי אנחנו (דת, לאום, מין, נטייה מינית) או הגדרות שאספנו במהלך החיים (דעות פוליטיות), צריכות להכתיב את מה שאנחנו עושים ואת הדרך שאנחנו עושים את זה, אם ניקח למשל את התחום עליו אנחנו מדברים, האם זה אמור להשפיע על הכתיבה שלנו. האם זה אומר שאנחנו גם צריכים לכתוב על זה, או שאנחנו יכולים לברוח מזה. 

ישנן לא מעט דוגמאות כיצד אנשים כתבו על ההגדרות שלהם את עצמם, למרות שבחלק מהמקרים זה לקח זמן עד שזה יצא , לא תמיד היה באופן מלא, ובחלק מהמקרים זה עם השאיר ריח של זיוף,. הדוגמאות הטובות לאופן בו הגדרות הכתיבו טקסטים הן במקרים של עברי לידר וקורין אלאל אחרי שיצאו מהארון, הם לא פחדו לומר מי הם, להוביל את ההגדרה שלהם אל הבמה ולכתוב מתוכה. לעומתם יש אמנים שגם אם הם יצאו מהארון בראיונות שונים או סרטים, עדיין הם בוחרים שלא לכתוב על זה ומבחינתם אולי, לא להפוך את ההגדרה שלהם לחזות הכל. דוגמאות אחרות באות מעולמות אחרים, אפשר לראות את זה בצורות שונות בטקסטים של קובי אוז שלא מפחד לשיר על  מוצאו (בניגוד אגב ,לכל האמנים הים תיכוניים שבורחים מזה), אמני ראפ (לדוגמא , פאבליק אנאמי, טופאק) שלקחו את הגדרת הצבע שלהם ולא חששו לשיר עליו, זמרות שלקחו את הנשיות שלהן ולא פחדו לבטא אותה על הבמה, אם תרצו אפילו יהודה  פוליקר באלבומו "אפר ואבק" לא חשש להוציא להגדיר את עצמו כדור שני לשואה , באחד האלבומים החשובים ביותר במוזיקה הישראלית. 

בעיניי, כפי שאתם בווודאי כבר יודעים , הדוגמא הטובה ביותר לאופן שבו אדם לקח את ההגדרה של מיהו וכתב עליה בצורה הישירה והאמינה ביותר,  היא גבריאל בלחסן, שלא חשש לכתוב על המחלה שלו. הוא לא ברח ממנה ולא ניסה להגדיר את עצמו אחרת. הוא גם לא המציא לעצמו הגדרות חדשות. 

לעומתם,  אפשר למצוא שורה של אמנים שמאוד חוששים לעמוד מאחורי ההגדרות שלהם עצמם, אלה מגדירים את עצמם אחרת או נמנעים מכל הגדרה. שתי דוגמאות לכך הן נשים שמפחדות לשיר מעמדה של כוח, אני אסתכן ואומר שהשיר חגיגה של שרית חדד הוא דוגמא טובה לכך (אלא אם מדובר באירוניה מצידה...) בין היתר מופיע שם הביטוי "אומרים שבעל זה אושר" דבר שספק אם אישה פמיניסטית תגיד את זה במאה ה-21. דוגמא אחרת היא של זמרים שבראיונות מודים שההגדרה הפוליטית שלהם היא שמאל והם נגד הכיבוש, אך לעולם הם לא יתבטאו כך בשירים שלהם.  לפני מספר שנים במסגרת לימודיי עשיתי עבודה שחקר את השפעת הסכסוך הישראלי-פלשתיני על המוזיקה הישראלית ושירי המחאה. את העבודה פתחתי בכך שבעצרת למען השלום שבסופה נרצח רה"מ יצחק רבין, השתתפו מספר אמנים מועט ביותר וכמעט אף אחד מהם לא היה  מהשורה הראשונה. לעומת זאת בעצרת הזיכרון שבוע לאחר מכן, כבר השתתפו כל האמנים הגדולים בישראל.  אחת המסקנות שעלתה בזמן העבודה היא, שיש מעט מאוד שירי מחאה נגד הכיבוש ורוב מי ששר אותם,  חדל לעשות זאת אחרי שיר אחד... 

אני בדעה שלבני אדם יש כמה הגדרות, תגיות איתן הוא הולך ועליו להתגאות בכך. אין זו בושה לשיר על דעות פוליטיות, נטיות מיניות, מחלות, ילדות קשה ועוד. בסופו של דבר זו מטרתה של אומנות.  לכתוב על מי שאתה ומה שאתה. לא לפחד להציף דברים, כי בסופו של דבר כמה אפשר לכתוב על ההוא שאוהב את ההיא?

אכן אקס פקטור?

לאחרונה פרץ ויכוח בתקשורת וברשתות חברתיות, על פשר השתתפותו של רמי פורטיס בתוכנית הריאליטי המוזיקלית, אקס פקטור בערוץ 2. הוויכוח ניצת בין מי שאוהב וזוכר את פורטיס המשוגע זה שאחד משיריו הראשונים היה "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", עוד מהימים בהם הטלוויזיה בישראל היתה שחור לבן והכילה ערוץ 1 בלבד, לבין חובבי הריאליטי שסבורים שתוכניות מסוג זה הן אכן תרבות ועוד סוגה עלית שלה. 

לפני שאחווה את דעתי, שני וידויים קטנים הראשון, אני מאוד אוהב את פורטיס הישן, כלומר זה של פלונטר, סיפורים מהקופסא (אחת הקלטות הראשונות שקניתי בחיי) ו-1900, כמובן פורטיס של מינימל קומפט, וגם דברים מאוחרים שלו. שנית, אני לא סובל תוכניות ריאליטי מכל סוג שהוא. אני חושב שהקשר ביניהן לבין המציאות קלושה, הקשר ביניהן לבין תרבות אפסית, ולרוב הן מבטאות הוכחה לרדידות האנושית, לתאוות הבצע של המשתתפים שמוכנים לעשות הכל כדי להרוויח כסף, מציצנות, חוסר מקוריות של היוצרים שלהן, ובעיקר לתחושה שכאן החזק שולט ולחלש אין מקום.

אחרי כל מה שאמרתי, אני עדיין חצוי בדעתי לגבי במקרה של פורטיס ובמקרה של כל אמן אחר בתוכניות ריאליטי מוזיקליות. מצד אחד, הצד שמתנגד להשתתפות הזאת, יש בה כמין הוכחה שאמנים לא מכירים בערך המוזיקה שהם יוצרים, ולכן מעדיפים להתעסק עם דברים מסביב. יותר מזה יש בכך הוכחה עד כמה אמנים נכנעים למיינסטרים המסחרי ושוכחים את המקום של המוזיקה כדבר מקורי, ייחודי, שמה שחשוב בה זו המוזיקה והיצירה ולא הפרסום בפריים טיים. אגב נקודה זו מבליטה דווקא את מי שלא נכנע לשיטה ולכללי המשחק, אחד מהם הוא חברו של פורטיס, ברי. 

אני מאמין שאמן צריך לעשות אומנות, לא להתעסק בדברים אחרים. שלשמם יש מקצועות אחרים (ובמדינתנו הומצאו עבורם אנשים מיוחדים שיבצעו אותם דוגמא דוגמנים ופליטי ריאליטי). 

כאן אני מגיע לצד השני של המשוואה ואתחיל מהמקום בו סיימתי. ברור לכל שפורטיס לא עשה את זה בשביל פרסום אבל אם הוא יזכה בילד אחד שייחשף אליו , ישמע את המוזיקה שלו ויחליט לנגן כמוהו, הוא עשה את שלו ואולי אנחנו הרווחנו מוזיקאי מקורי בעתיד. האם אני מאמין שזה יקרה? לא ממש, אבל אפשרי. 

לצד זה של המשוואה נוספים שתי נקודות נוספות, הראשונה, גם אמן צריך להרוויח וסביר להניח שבשביל להרוויח כמו שפורטיס מרוויח באקס פקטור, הוא יצטרך לסגור עשרים או שלושים שנה של הופעות בזאפה. אי אפשר בשם האומנות הגבוהה והטובה לומר לאמן, אל תרוויח ויותר מזה , תדחה כל אפשרות להרוויח. לפעמים הכסף שנכנס בשם אותה אומנות מיינסטרים מאפשרת לעשות אומנות מקורית וייחודית בנוחות כלכלית. 

הנקודה השנייה היא שיש שני סוגים של אמנים בריאליטי. אלו שקופצים מתוכנית לתוכנית ומוותרים על האומנות שלהם בשם הפרסום, אליו הם משתעבדים וכמהים. מבחינתם להופיע בכל תוכנית בטלוויזיה רק בשביל שיראו אותם. לעומתם יש אמנים שיבחרו להופיע רק בתוכניות ריאליטי מוזיקליות, מתוך אמונה שהם אכן עוזרים לפרטים להגשים את החלום להיות מוזיקאים , ולמוזיקה הישראלית ליהנות מכוחות חדשים בשוק. אומנם אני מתקשה להאמין שזה עוזר (לראיה, מלבד 5-6 פליטי כוכב נולד, אף אחד בלמעלה מעשור לא הפך להיות אמן משמעותי וחשוב). מבחינה זו, פורטיס צודק בהליכתו לאקס פקטור ואין שום סיבה לבקר אותו על כך.  

לסיכום, כל עוד הוא לא בוחר להופיע ב"רווק" או באיזה תוכנית רדודה אחרת, אפשר לעשות הנחה שפורטיס עושה את זה מטעמים נכונים.

כתיבה על אוטומט

לפעמים אני מביט באנשים שנמצאים בעסק שלהם הרבה זמן ואני תוהה אם הם אוהבים את מה שהם עושים או פשוט עושים את זה על אוטומט כי הם לא יודעים לעשות משהו אחר. היום זה כבר לא כל כך ברור, הרי קריירה שנייה, שלישית ורביעית היא דבר שכיח. ובכל זאת, יש מי שעושים שלושים שנה אותו דבר, הם באמת נהנים מזה? 

אני מתעסק בזה , לא רק בגלל שאני באמצע שנות השלושים שלי ותוהה אם מתישהו אמצא משהו שאוכל לעשות עשרים-שלושים שנה בלי להשתעמם ולהפסיק לאהוב, אלא גם בעיקר בגלל התחושה שמלבד האדם זה תלוי לא מעט במקצוע או בתחביב שהוא בוחר לעצמו. ואולי בכלל אני מנסה לשכנע את עצמי שזה ככה. 

אחד הספורטאים האהובים עלי היה דורון שפר, במיוחד בזכות העובדה שהוא כינס יום אחד מסיבת עיתונאים והודה שהלב הורה לו להפסיק לשחק כדורסל והוא הולך אחרי הלב. כמה ספורטאים שנמצאים במקום בו שפר היה יכולים לומר את זה? רובם מושכים את הקריירה שלהם עד הסוף המר או עד הפציעה שמכריחה אותם לפרוש. למזלם של ספורטאים אין להם ברירה אלא יום אחד לעבור קריירה. ההחלטה נעשית בשבילם. 

מוזיקאים, שחקנים בדרך כלל ממשיכים להופיע או לפחות להוציא דברים לאור כל עוד הקהל רוצה אותם ולפעמים אפילו מעבר. לא פעם שואלים זמרים עד מתי הם יופיעו והתשובה שלהם מתחלקת לשניים, יש מי שעונה , עד שהקהל לא ירצה לראות אותי, ויש מי שעונה, מה אני עוד יודע לעשות. התשובה הראשונה מוכיחה את אהבתם למקצוע, השנייה גורמת לחשוב שהם לא באמת אוהבים את המקצוע, פשוט אין להם ברירה. בדומה לאותם פקידים או בעלי עסקים, שמסתכלים עליהם מהצד ורואים את הייאוש על פניהם, הם כבר לא יכולים למצוא מקצוע אחר. 

לפעמים אני מתיישב לכתוב ובתחושה שלי , אני עושה את זה על אוטומט. כאילו מכריח את עצמי, חשש שאם לא אכתוב אשכח איך לעשות את זה ומה אעשה אז? אני לא יודע לעשות משהו אחר בצורה כזו. אבל לפעמים זה כמו ריצה, אני מגיע לשיא פעם אחת, וחושש שבפעם הבאה לא אוכל לשבור את השיא, אז אני רץ יותר מהר או יותר זמן רק בשביל להוכיח לעצמי שאני מסוגל. 

אז כן, אני כותב שירים כל הזמן, כי אני אוהב את זה ומפחד שיום אחד לא אדע איך לעשות את זה, או שיום אחד אתעורר ואגלה שאין לי את החשק ואני עושה את זה על אוטומט. לשמחתי, החשק לעולם לא נגמר. כתיבה היא לא כמו כל מקצוע, זה חיידק, מחלה, כל עוד יש מחשבות, דמיון, תחושות ורגשות, היא תהיה שם. 

זו כנראה אחת הסיבות שכמות הפורשים מרצון מהתחום של מוזיקה וכתיבה היא כנראה הנמוכה ביותר מבין כל המקצועות. יש דמויות שלא עובדות בתחום כי הקהל לא מתעניין בהן, אבל הם היו מתים להישאר על הגלגל. כמה אמנים הפסיקו לגמרי להופיע, לשיר, לנגן, לכתוב? יש מי שהפסיק להופיע אבל הוא לא הפסיק לשיר ולהקליט. כי אומנות זה לא כמו כל תחום. במובן מסוים זה דומה לספורט רק בלי ההגבלה הפיזית. תסתכלו, אפילו מפוליטיקה אנשים פורשים.

18 שנה אחרי

בחייו של אדם עוברים לא מעט אירועים שיכולים להשפיע עליו, על התנהגותו , תכונותיו, אורחות חייו, ואם הוא כותב אז בוודאי על כתיבתו. לתת לאירועים אישיים להשפיע על חיינו זה קל, כמעט בלתי נמנע. אני עושה את זה לעיתים קרובות. לראייה כל הטקסטים שנכתבו בהשפעת הניתוחים והאשפוזים, מערכת יחסים עם בת זוגתי, הוריי, חבריי, תחביבים שלי ואפילו דברים מקריים. 

לתת לאירועים חיצוניים להשפיע עלינו, זו כבר חצי אומנות. 

לא אשקר אם אומר שרצח רבין היה האירוע חיצוני שהשפיע עלי יותר מכל אירוע אחר. אולי זה בגלל שנולדתי כמה שנים אחרי מלחמת יום כיפור אז היא הצליחה להשפיע עלי, הייתי ילד קטן במלחמת לבנון הראשונה וקצת פחות קטן ובכל זאת קטן בתקופת האינתיפאדה הראשונה. ברצח רבין פשוט הייתי בגיל המתאים. בן 16. גם היום, כשחלפו 18 שנה, אני זוכר כל פרט מאותו ערב , מהבוקר שאחרי, ועד ימים ספורים אחרי האירוע. לזה כנראה התכוונו המשוררים כשהם אמרו, תמיד נזכור איפה היינו באותו יום. 

למה אני חוזר על זה עכשיו ? השבוע העליתי טקסט שנקרא "פיגוע" שמספר על תחושות על הרצח כמה שנים אחרי, כתבתי את הטקסט בעקבות אמירה על עיתונאי בשם שאול ביבי, שטען שאנחנו נעים כמו בפיגוע מאז הרצח. לא הבנתי למה הכוונה שלו אבל זה פשוט נשמע לי נכון. אז ישבתי בתאילנד באיזה גסט האוס, כן אני יודע שזה נשמע מוזר שדווקא שם זה קרה, וכתבתי את הטקסט. אני לא מחפש להכניס את עצמי לאירוע אבל יש דברים שאתה לא יכול להניח להם. גם 18 שנה אחרי, ולמרות שעברנו אינספור דברים, הם עדיין אוחזים בך.

את הטקסט ההוא כתבתי בתחושה שלא למדנו כלום, מאז זה לא השתנה. לא מדובר על רצח פוליטי קרוב, אלא על משהו רחב יותר. תחושה בלתי נגמרת שאם נצעק חזק יותר נצליח, אם נרים יד ננצח, אסור לנו לפספס את המקום שלנו, אחרת נידחק ונידחה. אנחנו כבר לא בני אדם, אין בנו את הערכים ואת היכולת לעמוד מול עצמנו חזקים מכל מה שלמדנו , מכל מה שידענו להיות. בגדול זה לא מעט אם נצליח קצת. 

בלא מעט מהטקסטים שלי , אני מנסה לעמוד על הנקודה הזאת. היכולת להבחין בינינו לבין עצמנו, בין מי שאנחנו רואים במראה למי שאנחנו מציגים כלפי חוץ. אני זוכר את הרצח כמו את הבוקר של הרצח, כי היה ברור שזו היתה התפוצצות, שנים שבעבעו , מאז נדמה שאיש לא מנסה לחזור לאחור ולומר, אולי נוכל לעמוד מול עצמנו ולשנות את פנינו. בטקסטים זה קל, לכתוב בלי הפסקה על מקומות רחוקים, חמלה וגאולה, חטאים בלתי פוסקים ועונש אחד גדול. כמה מזה אנחנו מרגישים ביום יום? זה הפיגוע עליו אני כותב. על התחושה הבלתי נגמרת, שמותר לנו להרגיש ככה, יום אחד נשתמש בזכות הזאת. לעזאזל , הזכות הזאת כל כך גדולה שאנחנו לא מפסיקים להיאחז בה כמו מצאנו שלל גדול. 

בבוקר של הרצח , חבר יקר אמר לי שהוא מתבייש, באותו יום מאוחר יותר, מישהו טען שחבל שרצחו את רבין ולא את פרס. בדרך לירושלים לחלוק כבוד אחרון, אנשים צחקו על דברים שונים. זה הפיגוע האמיתי. חוסר הבנה של המציאות, טקסטים לא מספיקים. זה האירוע החיצוני שהשפיע עלי. מאז הכל נראה לי הגיוני יותר, במיוחד אם הוא מלווה באלימות.

איך מגיעים לכל יצירה מכל יצירה

לפני כמה שבועות סיפרתי כאן על פרויקט מילות חיפוש , פרויקט שנועד לעזור לגולשים באתר למצוא יצירות בצורה פשוטה וקלה דרך ביטויים שונים שמופיעים ביצירות השונות, שירים וסיפורים. מלבד העובדה שהפרויקט מאפשר למצוא יצירות בקלות, יש לו מטרה נוספת וזה ליצור מעגלים של קשרים בין היצירות השונות. 

לפני שאסביר כיצד זה עובד וכיצד עובדים מעגלים נוספים בין קשרים, אני רוצה להסביר נקודה שקשורה לקידום אתרים, נקודה מקצועית. אחת הדרכים של גוגל לבדוק את האיכות של האתרים היא לבחון כמה קישורים פנימיים יש באתר ובאיזו צורה. כלומר, האם העמודים באתר מקשרים ביניהם והאם יש היררכיה ברורה של קישורים ביניהם. זו הסיבה שתמצאו בעמוד מסוים קישור לעמוד מסוים אבל לא תמצאו קישור מאותו לעמוד שקישר אליו.  ככל שיש יותר קישורים פנימיים וככל שההיררכיה באתר ברורה ונכונה, אז האתר יותר איכותי. 

ועכשיו לעניינו. 

באתר שלי יש כמה מעגלים של קישורים, אני מסביר זאת על מנת שכל גולש שנכנס לאתר ידע בדיוק לאן הוא יכול להגיע מאיזה עמוד וכיצד. אם תרצו, זה מורה נבוכים לאתר. אעשה זאת בצורה פשוטה וברורה. בפוסט הבא אני מבטיח לחזור ולכתוב על כתיבה ולא על פרטים טכניים. 

הצורה הפשוטה ביותר לתאר את מעגלי הקישורים היא לפשט את התהליך לשלוש מעגלים נפרדים. 

מעגל ראשון, קישורים ראשיים. בכל האתר יש סרגל בחלקו העליון והתחתון שמפנה לעמוד ראשי באתר, כך אפשר להגיע מעמוד שירים לעמוד ביוגרפיה בקליק אחד. 

המעגל השני, הוא מעגל תת פנימי. תנסו לתאר זאת כך, אם היה מדובר בעסק, אז העמוד הראשי שתיארתי קודם לכן הוא הבעלים, הקישורים בו הם מנהלי מחלקות, המעגל השני מתייחס למנהלי תחומים. בעמוד שירים מדובר על אותיות, חודשים ורשימה מלאה. בעמוד יצירות מהמכונה מדובר על אותיות ורשימה מלאה, בעמוד סיפורים אני מדבר על אותיות (בעתיד זה יכלול גם רשימה מלאה). אתם בטח שואלים , לאן העלמתי את השירים, סיפורים ויצירות מהמכונה שנמצאים בעמוד הראשי, באותו מצב כמו אותיות, חודשים ורשימה מלאה? 

כאן אני מגיע למעגל השלישי, מעגל העובדים. החיילים הפשוטים. בלעדיהם כל העסק היה קורס אבל וכמו עובדים טובים הם נותנים את כל מה שהם יכולים ומעבר לכך. למעגל זה אני משייך את השירים, סיפורים, יצירות מהמכונה ותגיות. הערת אגב, השירים , והיצירות שנמצאות בעמוד הראשי הם המובחרים שביניהם וכל חודש מתחלפים, אבל עדיין הם עובדים ולא מנהלי מחלקות או מנהלי תחומים. לגבי הטענה שמילות החיפוש נמצאות באותה סיטואציה כמו היצירות, ובכן אנחנו מדברים על מחלקה מיוחדת ולכן הם מופיעים כך. 

מה עושים העובדים מבחינת קישורים? ובכן, הם המקשרים העיקריים. בכל יצירה, לא משנה שיר, סיפור או יצירת מהמכונה (ולמעשה גם פוסטים בבלוג למרות שבצורה מעט שונה של קישור מתוך הטקסט ולא באופן חיצוני), יש קישורים הן לעמוד הראשי, הן לאות של היצירה (במקרה של שירים גם לעמוד חודשים), הם מקושרים למילות החיפוש וכן לעמוד תגיות ראשי.  בצורה כזו ניתן להגיע מיצירה מסוימת, נגיד שיר,  דרך מילת חיפוש ליצירה אחרת שהיא סיפור, או דרך קליק לעמוד האות של היצירה, אל יצירות אחרות מאותה אות. 

אגב, מילות חיפוש מקשרות, הן לעמוד ראשי (שירים, סיפורים, יצירות מהמכונה, ביוגרפיה, חדשות, בלוג), הן ליצירות (בהן המילים מופיעות) ולמילות חיפוש שמופיעות ביצירות בהן מופיעה המילים. לכן באופן תיאורטי דרך מילות חיפוש ניתן להגיע לכל היצירות כמעט בלי להגיע בכלל לעמודים הראשיים באתר.

לסיכום, אני רוצה להראות בקצרה את הדרך שניתן לעבור באתר. אני אעשה את זה בעזרת סימני הפרדה שאחד מוביל לשני כמו חץ, תסלחו לי אם זה לא מסוגנן מספיק. 

עמוד ראשי ß שירים עמוד מרכזי ß שיר ß תגית 1 ß סיפור ß אות של סיפור ß סיפור 2 ß תגית 2 ß יצירה מהמכונה ß תגית 3 ß שיר 2 ß חודש של השיר ß שיר 3 ß תגית 4 ß בלוג ß שיר 4 (קישור פנימי) ß חודש של השיר 2 ß חודש הבא ß שיר 5 ß תגית 5 ß ביוגרפיה. 

אני מניח שהבנתם את הרעיון... אז תבואו לעשות את הסיבוב באתר.

על תמונות וכתיבה

באתר שלי,  נכון לתחילת אוקטובר, יש למעלה מ-100 תמונות. את רובן אני צילמתי (אם זכור לי טוב רק תמונה אחת באתר אני לא צילמתי), באמצעות מכשיר פלאפון. חלק מהתמונות מציגות חפצים, נופים, אנשים, מקומות וגם יצירות אומנות (בעיקר של בת זוגתי).  התמונות עברו תהליך פילטור לפני פרסום, ואפשר לראות שהן לא צולמו כפי שהן מופיעות באתר.

בתחילת הדרך הופיעו באתר תמונות רק בעמודים הראשיים, שירים, יצירות מהמכונה וסיפורים. במהלך הזמן האתר שודרג ואז עמודים נוספים קיבלו תמונות, היום בכל עמוד מרכזי, רשימת יצירות מלאה ובעמודים החיפוש (אותיות וחודשים) יש תמונות. מה שהקפיץ את כמות התמונות פי 2 לפחות. כל תמונה מקושרת ליצירה מסוימת ולכן היא נושאת את השם שלה. 

עכשיו לשאלות החשובות, כיצד אני בוחר איזו תמונה לפרסם באתר , למה ועם איזה פילטר אני משתמש. לפני שאענה על השאלות אציין שגם תהליך פרסום התמונות עבר שינוי. בתחילת הדרך כל התמונות היו שחור לבן מתוך מחשבה שכך התמונות יציגו בצורה נכונה יותר את רוח האתר. היום מופיעות באתר תמונות צבעוניות.

אני בוחר לצלם כל מה שנראה לי מעניין ושונה. זה יכול להיות פסנתר בלב תל אביב, גל בים, קבוצה של סלעים או כתובת גרפיטי מעניינת. מאז שהאתר עלה לאוויר, אני מודה שאני מסתובב ברחובות עם עין יותר פקוחה והפלאפון מוכן לצילום. עבור המביטים מהצד , זה בטח נראה מוזר לראות מישהו מצלם רצפה, אבל אני יודע שיש לזה מטרה, בסוף בתמונה תופיע באתר. 

התמונות מבקשות להעביר את רוח האתר, רוח השירים. חוסר שלמות, לכלוך, כתם. הפילטור של התמונות בצבעים דהויים, עם זה של נעלי מרטנס כמו בעמוד הראשי של שירים או תמונות חודש יוני, מבקשות להשלים עם חוסר השלמות, אין כאן זוהר נוצץ, אין כאן רצון להציג עולם מבריק. השירים לא כאלה ולכן גם התמונות לא יכולות להיות כאלה. הרצון שלי הוא ליצור תחושה של חורבן וסוף, ואם אני מצליח להעביר את זה בתמונות, אני שמח.

אתן כמה דוגמאות של קבוצות תמונות כדי להסביר על מה אני מדבר. הקבוצה הראשונה אליה אתייחס היא של תמונות נהר. תמונות אלו צולמו ברובן , במהלך טיול שערכתי בפארק הירקון. התמונות מופיעות בעמודי שירים, ויצירות מהמכונה. התמונות באות להציג את הנהר כפי שאני רואה אותו, מתפתל ומטהר, מקום להתחבא בו, לצלול לתוכו ולהיעלם, שם ילדים משחקים, שם יש סירות ששטות לאורכו ולרוחבו. בחירת הצבעים הדהויה של הנהר וסביבו, באים להראות את הישנות שבנהר, חוסר הברק שלו, הספק והאימה.  

קבוצה שנייה של תמונות היא של חפצים שונים, דוגמא קישוט גיטרה שמופיע בעמוד שירים חודש יולי, שם גם מופיעה תמונה של פסל חייל קטן, משקפת שמופיעה בעמוד שירים נ', או טלפון ישן שמופיעה ביצירות מהמכונה אות א'. הרעיון הוא להציג את החפצים שנראים ברורים לכל, בצורה שונה. להוציא אותן מהקונטקסט, ולהציג אותן באור אחר. הרי מה לבובה של חייל ולשירים? או לטלפון ישן וליצירה שכתבתי לפני יותר מעשר שנים ועוד לקרוא לה "אלך כשתלכי"? אין קשר. הניסיון הוא להוציא אותן מהקונטקסט שלהן ולהציג אותן בצורה אחרת. שוב באמצעות פילטר מתאים, בדרך כלל כהה יותר, לעיתים שחור לבן ולעיתים דהוי. 

אפשר למצוא עוד שתי קבוצות של תמונות באתר. הראשונה היא של מאכלים. במקום לעלות תמונות של אוכל לאינסטגרם, אני מעלה אותן לאתר. אחרי שהן עוברות תהליך של פילטור, הן מקבלות משמעות שונה. מי שלא מאמין שיכנס לעמוד שירים חודש יולי ויראה אם הוא מצליח לזהות איזה מאכל מוצג שם. לעיתים זה ברור , כמו בעמוד שירים חודש ספטמבר, עם התמונה של המולים ולעיתים התמונה של האוכל יכולה לבטא דברים שונים.

קבוצה אחרונה של תמונות שמוצגת באתר היא של חלקי גוף. בעיקר פנים. גם כאן, בדומה לתמונות מאכלים, נועדו התמונות להציג מראה אחר. אף אחד לא יכול לדעת שהתמונה בעמוד שירים אות ג', היא בעצם של זקן (שלי למעשה) ולא איזה קשקוש שמישהו צייר.

לסיכומו של דבר, זה היופי, בצילום כמו בכתיבה, לקחת את המובן מאליו , לשחק איתו, ולהפוך אותו למשהו לא ברור שגורם לצופה או לקורא לחשוב מה זה, לחשוב שהוא יודע, ואז לגלות שהוא טעה.

על כתיבה מתכוננת

בפוסט של שבוע שעבר כתבתי על כתיבה אימפולסיבית, כזאת שנוצרת ברגע אחד, יושבים מול המסך, שופכים את המילים והנה לנו שיר. ציינתי שכתיבה של שירים בצורה כזו מגיעה מהבטן, היא שולפת מתוכנו את כל הזעם והכאב, ולא מפספסת שום נקודה. 

בפוסט הנוכחי, אעסוק בסוג השני של כתיבה, כתיבה מתוכננת, כתיבה שמגיעה מהראש או לכל הפחות משתפת אותו ביצירה. למי שלא קרא את הפוסט משבוע שעבר, ולפני שהוא ייגש לעשות זאת הנה הסבר קצר על כתיבה מתוכננת כפי שאני רואה אותה. מדובר בכתיבה שנוצרת ממשפטים שנכתבים בלי קשר ביניהם, מתוך רגע בחיים, חוויה או מחשבה. אחרי שנוצרים כמה משפטים, אני מתיישב ליד המקלדת וכותב את כל המשפטים , מחבר אותן בעזרת משפטים נוספים, עורך ומשנה את המשפטים המקוריים כך שיתאימו לרוח של השיר כפי שאני מעוניין להראות אותה. לבסוף כאשר יש שיר שלם, אני חוזר לתחילתו ומתחיל לערוך אותו על מנת שאוכל לפרסם אותו כטקסט שלם. 

כתיבה מתוכננת מתחשבת בטקסט שמולה ומחשבת איך אמורים לצאת המשפטים. היא בודקת חזרות, אלגוריות, מטאפורות ומושגים אחרים מעולם הספרות. המטרה שלה היא לגרום להבין את השיר, אם לא בקריאה ראשונה אז בשנייה או שלישית, לעיתים תוך במאמץ מחשבתי. להבדיל מכתיבה אימפולסיבית, יש כאן רעיון מסוים איך השיר אמור להיראות ומה הוא אמור להציג. בכתיבה אימפולסיבית יש רצון להוציא הכל החוצה. אם ההייתי מבקש צריך לעמוד על אחד ההבדלים בין שני סוגי הכתיבות בכל הקשור לרצון הזה, להוציא הכל החוצה, אז הייתי אומר שבכתיבה מתוכננת מדובר ברצון להוציא כאבים, סיוטים, טראומות שמבעבעים מתחת לפני השטח וצצים באותו רגע. לעומת זאת בכתיבה מתוכננת מדובר על מחשבה שנוצרת , ייתכן כתוצאה מסיוט או כאב אבל עדיין היא נוצרת ברגע מסוים בהווה, והמילים שמוציאות אותה החוצה נבנות בתהליך איטי ומסודר. זה נכון גם אם מדובר בשיר שנכתב מתוך מחשבה שאין בה שום קשר לטראומה , סיוט או כאב. 

יש לי לא מעט דוגמאות לכתיבה מתכוננת, אבל אני בוחר להתמקד בשירים מהתקופה האחרונה, גם בגלל שיותר קל לי לזכור אותם וגם בגלל שאין טעם לחזור יותר מדי לאחור. דוגמא אחת היא "מילים קצובות", השיר נכתב בזמן שקראתי את הביוגרפיה שכתבה סילבי מונס על לאונרד כהן (מומלץ מאוד), מחשבות שעלו בי בזמן הקריאה, הפכו למשפטים שכתבתי בזמן הקריאה. אחרי שהיו לי יותר מעשרה משפטים (אפשר לשים לב שמדובר בשיר מאוד ארוך יחסית), התיישבתי מול המסך והתחלתי לחבר אותם , הוספתי להם בתים , מחקתי , ערכתי ונוצר שיר. הרעיון היה לבטא את הרצון שלנו בחופש, דרך מילים, שירים, אפילו דרך ריקוד. כשידעתי שזה הרעיון, המילים שנוספו, עלו וירדו, נותבו למימוש הרעיון הזה. 

דוגמא אחרת, הוא השיר "הזדמנות שנייה" , הפעם זה היה קשור לצפייה בסדרת מתחת (הסמויה), שעסקה בסמים, שחיתות וכדומה. כשציפיתי בסדרה, שאלתי את עצמי מדי פרק, מה גורם לבן אדם לחשוב שמה שהחברה מגדירה כפשע הוא דווקא דבר טוב, ומתי אנחנו זכאים להזדמנות שנייה. כאן המשפטים שכתבתי בזמן הצפייה היו יכולים בקלות להישמע כמו המנון, דבר שלא פעם אני חרד ממנו, מצד שני כשאני כותב על אנשים שמחפשים הזדמנות שנייה לא יכולתי להתחמק מזה, לא לגמרי לפחות. המחשבה על בריחה, ייסורים, פרחים שנבלו. 

דוגמא אחרונה הוא השיר "דרך ימיי חיי הקצרים". השיר נכתב תחילה בשורות בודדות בזמן שביקרתי בחולון , עיר הולדתי, ועברתי בגינה ציבורית בה נהגנו לבלות בימי התיכון, ובחדר נעוריי בבית הוריי. תיארתי תחילה את המפגשים ולאחר מכן את התחושה. השיר נכתב תוך כדי הליכה בפועל, אך את תהליך הבנייה והעריכה עשיתי כבר מול המחשב. 

לפני שאסיים אני רוצה לציין, ששני סגנונות הכתיבה אהובים עלי ואין אחד טוב מהשני, לכל אחד יש גם חסרונות רבים, בכתיבה אימפולסיבית נוצרים לא פעם משפטים ילדותיים ומלאי חרטה, בכתיבה מתכוננת נוצרים לא פעם משפטים מלאי פאתוס מיותר. ובכל זאת, אלו סגנונות הכתיבה שיש לנו, וזה לא מעט.

על כתיבה אימפולסיבית

בין מגוון הדרכים בעזרתן אוכל לחלק את שיריי לקטגוריות שונות, אחת מהדרכים תהיה שירים שנכתבו באופן יצרי, אימפולסיבי, יצירה של רגע אל מול שירים מתוכננים, כאלה שנכתבו תוך מתן דגש על בתים, משפטים, המשכיות וקשר בין החלקים השונים שלהם.

בפוסט זה אני רוצה להסביר על ההבדל בין שתי צורות הכתיבה ולפרט על כתיבה יצרית. בפוסט הבא אשים דגש על שירים מתכוננים. אגב, התוצאה בוודאי נראית שונה אך לדעתי, במלוא הצניעות, האיכות איננה נפגמת בכתיבה כזו או אחרת.

אתחיל בהסבר על כתיבה מתוכננת למרות שההתייחסות אליה באופן נרחב תהיה בפוסט הבא. כתיבה מתכוננת זו כתיבה שנוצרת בעזרת יצירה של משפטים חלקיים או בתים בטיוטה, בטרם הם עוברים למסך הלבן, בדרך כלל הטיוטה נכתבת בזמן נסיעה, הליכה , צפייה בסרט ואפילו קריאת ספר. אני כותב כמה משפטים שעולים לי בראש, לאחר מכן מעתיק אותם למסך הלבן, שם אני מחבר את כולם, מוסיף משפטים ובתים, מוחק את מה שלא מתאים, מתקן את מה שדרוש תיקון ולבסוף עורך את השיר, ורק אז מפרסם אותו כיצירה שלמה.

כתיבה אימפולסיבית, יצרית, נכתב ברגע מסוים, מתוך תחושה, הרגשה, מצב רוח. כמו חצים שנזרקים אל המטרה, אני כותב משפט אחרי משפט. אם תרצו זה כמו לכתוב מכתב מלא אשמה, רגש, כעס, כאב או כל דבר אחר שחווים באותו רגע, בלי לחשוב על התוצאות מה המילים והמשפטים יכולים לעשות למי שיקרא אותם. מצד אחד זה אימפולסיבי, מצד שני מלא כוח ותעוזה. אגב , זה שהשיר לא מתוכנן לא אומר שהוא יהיה כתוב בצורה לא תקנית או ילדותית. האיכות נשמרת.

אם אצטרך להציג דוגמא קלאסית מצידי לכתיבה אימפולסיבית, אבחר בשיר "קרב מוחות מול אלוהים". רקע קצר, השיר נכתב בתקופה בה הייתי בדיכאון ובהשפעת השיר ""כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן, שבלי להכיר את הנסיבות והדרך בה הוא נכתב אני יכול להעריך שהוא נכתב באופן דומה, בלי תכנון מוקדם. ככה לפחות הוא נשמע ונקרא, מכאן הכוח והאמינות שלו.

את השיר "קרב מוחות", כתבתי כאשר הצבתי לעצמי למטרה להעמיד את אלוהים וצבא מאמיניו מולי ולהוכיח שאני לא החוטא. השיר נכתב במהירות, כל משפט שעלה בראשי הגיע לדף, תוך שאני שומר שלא יגיע אליו קללות או ניבולי פה, אלא רק כעס וכאב טהורים. אם יורשה לי לומר, מכאן נובעת איכותו. הוא לא מבקש להוכיח את אלוהים בצורה ילדותית בנוסח "אני לא מאמין בך ואתה חתיכת המצאה מטומטמת" אלא ממקום בו אני מבקש להוכיח אותו ואת מאמיניו על חטאיהם. הוא נבנה לאט תוך כדי כתיבה בלי הפסקה, בלי לחזור אחורה, אין פזמון ואין שמירה על כללי כתיבת שירים מוכרים. 

דוגמא נוספת הוא השיר "אין שידור חוזר". שיר שנכתב גם באותם ימים. השיר לכאורה נראה כמו רשימת מכולת שעשיתי לעצמי כתזכורת למה שעברתי. אך לא, השיר נשלף משפט אחרי משפט תוך כדי כתיבה בשביל לפרק את רשימת המלאי של פרק ארוך בחיי. בלי מטאפורות, בלי סיפורים צדדיים, ואין בו גם משפטים מתוחכמים שנועדו לגרום לאנשים להרהר בשאלה "למה הוא התכוון". אני מניח שהמשפטים הפשוטים כפי שנכתבו ובפרט משפט הסיום "אין שידור חוזר", הם מספיק חזקים כדי לגרום לקורא להרהר בסיטואציה שמוצגת לפניו.

לא במקרה השירים שציינתי נכתבו בתקופה ספציפית בחיי. אומנם באותה תקופה נכתבו גם שירים מתכוננים (לדוגמא "לספר לילד"), אך רוב השירים על המצב או שירים שהתייחסו למה שהוביל למצב, נכתבו באופן לא מתכונן, יצרי, תנועה מהירה של משפטים, היד כתבה מה שהראש ראה, והיא כתבה את זה מהר בלי להביט לאחור ובלי לערוך דבר. זו היתה תקופה שהיה הרבה רצון לכתוב, היה הרבה מה לכתוב, וכמו בכל צורת התבטאות אחרת, הזעם והכעס השתחררו לחופשי ולא עצרו בשביל לבדוק איך לצאת החוצה ומה לעשות עם עצמם בחוץ.

אני מזמין אתכם לקרוא במאמר הבא על כתיבה מתוכננת.

על החשיבות של המוזיקה

כשהייתי ילד, הדבר הכי חשוב לי בחיים היה מוזיקה. הייתי מקשיב למצעדים שבועיים ושנתיים, מקליט הופעות ותוכניות מוזיקה מהרדיו, רוכש קלטות ודיסקים, קורא ואוסף פיסות מידע על אמנים שאהבתי. לא הפסקתי לחקור ולחפש אלבומים ומידע של אמנים מוכרים יותר ופחות. כשהגעתי לגיל המתאים התחלתי ללכת להופעות . אני זוכר תקופות שכל חודש הייתי קונה כמה וכמה דיסקים, והולך למספר הופעות. אני זוכר את הימים של לפני הפסטיבלים הגדולים. ההתרגשות והציפייה.  

אני לא מספר את זה כדי לעורר בכם התרגשות או זיכרונות לילדות אלא כי השבוע יצא לי לקרוא שיחה שניהל בן שלו, המבקר המוזיקלי של עיתון "הארץ" עם גולשים באתר של העיתון והוא הסביר בצורה יפה שהבדל הגדול ביחס למוזיקה הוא, שפעם מוזיקה נתפסה כדבר חשוב, משמעותי. ואילו היום אנשים כבר לא מסתכלים עליה כדבר חשוב. קראתי את דבריו, הסכמתי איתו ונזכרתי איך פעם היא היתה כל עולמנו. 

אני מניח שעבור חבר'ה צעירים שמנגנים מגיל צעיר וחולמים להופיע יום אחד על במה מול קהל, היא עדיין משמעותית (בהנחה והם רוצים לנגן בשביל לעשות מוזיקה ולא רק בשביל לתפוס זיונים ולהרשים את החבר'ה), אבל עבור רוב בני האדם, גם כאלה שאוהבים לשמוע מוזיקה באופן תדיר, היא פשוט פחות חשובה. מדובר באותם אנשים שישיבו שהם שומעים הכל או שומעים גלגל"צ, אם ישאלו אותם איזו מוזיקה הם אוהבים, לא תהיה להם בעיה לשלב בין המוזיקאים החביבים עליהם את כל המיינסטרים המוכרים והידועים, רובם יבחרו לענות רק דברים עכשוויים כאילו כל מה שנוצר משנות האלפיים ומטה הוא היסטוריה רחוקה. חלקם ישיב שהוא הולך להופעות, בקיסריה או בפארק. סביר להניח שהם לא יישארו אחרי ההופעה לחכות לאמן מאחורי הקלעים כדי לברר למה בחר לשיר שיר מסוים ולא שיר אחר.  

אין לי שום בעיה עם זה, זכותם של אנשים לאהוב מוזיקה לרוחבה ולא לעומקה, סביר להניח שמהיום בו החלה תופעת הערצה למוזיקאים, רוב האנושות העריצה מוזיקה באופן כזה. בסופו של דבר גם הערצה לעומק יותר מדי היא בעייתית שלא נגיד מסוכנת. אך מוזיקה דורשת תשומת לב גם לעומק. 

מוזיקה דורשת אהבה לעומק ולא רק לרוחב, לא בגלל משמעותה אלא בגלל שאהבה לרוחב פוגעת בה ובהשפעתה. כוחה ומשמעותה של המוזיקה יורדים הן באופן כללי והן בעולם התרבות. בני המחזור שלי עוד זוכרים את תחילת שנות התשעים, המהפכה הגדולה של המוזיקה שחלק ממחולליה עדיין איתנו. הדור המבוגר יותר זוכר את שנות השמונים ובוודאי את מהפכת שנות השישים. אז אמנים הוציאו אלבומים בעלי משמעות על הפרט ואפילו על החברה. עכשיו תסתכלו סביב ותשאלו את עצמכם, מתי לאחרונה אלבום שאנחנו זוכרים אחרי שנים, שלא נגיד אלבום מהפכני? אפילו האלבום מנועים קדימה של להקת אלג'יר שנחשב לאחד האלבומים הטובים שיצאו ברוק הישראלי, לא הצליח לחולל מהפכה מוזיקלית או תרבותית , שלא נדבר שמלבד מעריצים שרופים, הוא לא מוכר בציבור הרחב. 

החיבור למוזיקה הופך פחות ופחות אומנותי ורגשי ויותר חיבור אד הוק. יש את העניין הערצה , מעריצי אלביס מעריצים אותו גם היום, מעריצי ביטלס לא מפסיקים להקשיב להם גם היום. יש לזה השפעה. הערצה הזאת  דוחפת לגלות דברים "חדשים" שלא התגלו עד היום, מביא למחקרים אודותיהם והשפעתם התרבותית לא פוסקת. עם כל הכבוד לאמנים של היום, ספק אם מישהו מהם ייזכר עוד שנים. השפעתם פחותה ומכאן שגם החשיבות שהם מקנים למוזיקה שהם יוצרים, יורדת.

נקודה אחרונה ומשמעותית, החשיבות של המוזיקה כמוצר מצטמצמת. אומנם אנחנו ממשיכים לרכוש מוזיקה (פחות מבעבר), דרך אייטונס או בהופעות, אך כמוצר ערכה יורד. אנשים לא מתחברים לטקסט, סביר להניח שרובנו לא נזכור טקסטים שיצאו לפני שנה או שנתיים (מיותר לציין שגם אין כל כך מה לזכור), מה שהיום משודר ברדיו מחר נשכח, וכך ערך המוצר, יורד. אם מחר לא נקשיב לאמן ולא נזכור  את השיר, אז למה שהוא יצטרך להתאמץ? בשביל שאמן יתאמץ, הקהל צריך להיות מוכן להתאמץ.  זה פותח פתח, לצערנו, ל"זמרים" בעיניי עצמם. גיבורי ריאליטי למיניהם שלהבדיל מזמרים וזמרות, יש להם כמה נישות פרסום ולכן לא יישכחו אותם בקלות (שוב לצערנו). גם אם ממש נתעקש. 

זו הסיבה שמוזיקאים צריכים ללכת לעוד נישות ולעיתים קרובות, לעשות מעצמם צחוק כדי להישאר בתודעה.

אפשר לומר ובצדק במידה רבה שהמוזיקה פשוט התדרדרה, ואין לזה קשר לקהל אלא רק לאמנים. לראייה אין יותר אלבומים גדולים, שלא נדבר על יצירות פאר, וזו אשמת האמנים, אם אמן רוצה שנתרגש לקראת פרסום יצירה שלו הוא צריך לעבוד ולהוכיח לנו שהוא שווה את זה. יכול להיות. אבל גם מוזיקאים צריכים לחיות, ומאחר והם יודעים מה הקהל מחפש, אז הם בוחרים ללכת על בטוח ולא לנסות דברים חדשים, מהפכניים, מעוררי השראה ובעלי חשיבות. 

במילים אחרות, כשאנחנו לא נותנים חשיבות למוזיקה, לטקסט ולצליל, זו התמורה שאנחנו מקבלים.

עוד פוסטים בנושאים שונים אפשר למצוא כאן

כוונת הכותב

אחד השיעורים האהובים עלי בתיכון היה שיעור ספרות. אהבתי את רוב החומר שלמדנו (סיפורי עגנון, התפסן של סילינג'ר, קופסה שחורה של עמוס עוז) ומאוד אהבתי את ניתוח הטקסטים שעשינו אחרי כל קריאה. 

קפיצה כמה שנים קדימה בסיום התואר שני, עשיתי עבודה במסגרת סמינר שעסק בסכסוך הישראלי פלשתיני בראי התרבות הישראלית, ובחרתי להתמקד במוזיקה הישראלית  (רוק, מוזיקה ים תיכונית והיפ הופ). בעבודה לקחתי מספר שירים וניתחתי אותם מבחינה טקסטואלית. זו היתה אחת העבודות שהכי נהניתי לעשות ולו מהעובדה שהייתי צריך להקשיב למוזיקה שאני אוהב ולנתח אותה. כך למשל לקחתי את "שיר האונס" מתוך מאמי וגיליתי בו רבדים שונים שבאזנה רגילה חולפים ליד האוזן (אחרי ניתוח שלו הבנתי שמדובר בשיר המחאה הגדול ביותר שנכתב כאן). אגב, לשאלתכם, כמעט ואין השתקפות לסכסוך בראי המוזיקה הישראלית אבל זה כבר נושא אחר שפעם עוד אכתוב עליו.

גם היום כשאינני צריך לעשות עבודות אקדמיות בנושא ואין לי שיעורי ספרות במערכת החיים, אני נוהג לקחת שירים, להאזין להם ולעבור על טקסטים שלהם במטרה לחפש בהם משמעויות ופרשנויות. מודה שלא תמיד מצליח לי, בוודאי לא משפטים שמתקשרים לחיים אישיים של הכותב אבל אני עדיין נהנה לשחק במשחק הזה.

למה אני מספר את זה. כשהקמתי את האתר, חשבתי שכל שיר צריך לקבל פרשנות מסוימת. לכן בכל עמוד שיר, לצד הטקסט, ניתן לראות הסבר קצר עליו בצד. לעיתים מסופר מתי ואיך נכתב השיר, לעיתים ההסבר נראה כמו המשך של השיר , אך לא כך. מדובר בפרשנות מסוימת שאני נותן לו.  

אני מניח שהקורא היה רוצה לגלות את זה לבד,אבל יש מקרים בהם זה יכול להקל או אפילו לעורר את הקורא לפעולה אחרת. לדוגמא, אם אני מסביר לקורא ששיר מסוים, דוגמא "מה את מבינה" נכתב בעקבות תרגיל בסדנת כתיבה, אז קל להבין מדוע הכנסתי את עצמי לשיר ומי הדובר בו. אם בשירים שנכתבו בהשראת שירים אחרים, דוגמא "רכב חדש" שנכתב בהשראת used car של ספרינגסטין, אני מציין זאת, אז אולי גם גרמתי לקורא ללכת לשמוע את השיר המקורי, מלבד להבין מהיכן נובע השיר. 

בחלק מהשירים כפי שציינתי, יש כביכול המשך של השיר אך מבחינתי גם אז מדובר בפרשנות שלו. למעשה אני לוקח את המהות של השיר ומוציא אותה החוצה. אני לא מזלזל בקורא שיוכל לעשות את זה בעצמו, אבל אני חושב שבתור הכותב יהיה לי קל יותר לעשות את זה. דוגמא טובה קיימת בשיר, "האם תאהבי אותי?" שם אמרתי בפירוש שאני לא זקוק לאהבתך אבל תוהה אם תוכלי לאהוב אותי בהיעדרי. אגב, הקורא יכול לקרוא את השיר ולפרש על מי ולמה אני מדבר. רוב הסיכויים שהוא יהיה צודק. 

כאן עולות שתי שאלות, האם יש צורך בכלל לפרש את השיר והאם על הכותב להשאיר משהו מהמסתורין שלו ולא להסביר אותו. בשני המקרים התשובה חיובית עם סייג. כל שיר ניתן לפירוש, כל שיר דורש את זה (בהנחה ולא מדובר בהמנון "פופ" לריקודים) אבל כל קורא יכול לפרש אותו בדרכו ולפי הבנתו. היו כבר מקרים שקוראים לקחו שיר מסוים והתייחסו אליו בצורה אחרת לגמרי ממה שאני התכוונתי (ואני מניח שזה נכון גם לגבי כותבים אחרים, ידוע המקרה בו השיר "ילדים הם שמחה" של הברירה הטבעית נתפס כשיר שמחה , בעוד שבמקור הוא נכתב כשיר מחאה לכל דבר).

לגבי המסתורין, אז כן. אני חושב שאין היגיון להסביר כל שיר וכל משפט , היופי בשיר שנשארת לו מעטפת של מסתורין על מנת שהקוראים יוכלו לקרוא אותו בלי להבין למה התכוון המשורר ולחשוב לבד מה כוונתו. מה עוד שלא כל משפט גורר עמו פרשנות אחת, וודאית וקיומית. אך לכותב זה קשה להימנע מפירוש של שיר. אני הרי רוצה שיבינו למה התכוונתי ולא יחשבו שאם אני כותב "תאהבי אותי בהיעדרי" אני מתכוון למולדת שתאהב את מי שעוזב אותה. או אם אני כותב "ארצות הברית עולה באש" אני מתכוון להססנות של המנהיגות הנוכחית שלה... (גם פרשנות כזו שמעתי כבר).  

כאן נכנס למשחק משתנה נוסף. כל שיר ניתן לפרש בצורות שונות. הכל תלוי מנקודת המבט של הקורא. לכן זה לא באמת משנה מה אכתוב, יהיו שיטענו שהם מצאו בשיר פירושים אחרים. יכול להיות שישתכנעו שזו לא היתה כוונתי אבל זה לא באמת משנה. אני שמח לספק לפחות קרקע נוחה להתחיל איתה את מסע הניתוח.  

לסיום אציין שבעמודי סיפורים ויצירות מהמכונה אין פירושים ליצירות, מאחר ולדעתי הסיפורים מפרשים את עצמם, ואת היצירות מהמכונה כתבתי לפני עשרים שנה, לך תזכור מה חשבתי כשכתבתי אותם.