כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון
‏הצגת רשומות עם תוויות שירים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שירים. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 27 בספטמבר 2016

עף

ממדרכה למדרכה, בין המכוניות
עולה ויורד, מסתחרר בקצב מהיר
ברקע שירים מוכרים, לא מצליח לזהות את הפנים שמביטות בי
המוני אדם, פועלים, במכוניות משפחתיות ואני בכיוון ההפוך

מחשבות קשות מתחלפות בקלות
תנועות בסיסיות, הכל פשוט, נוגע וזז
לא נופל, לא קם
בדמיוני אני רחוק משם, כמעט קרוב אל האמת

חוצה כביש, מנפנף ביד לנהג
עוד קצת, השעון מעביר שניות
כל מטר, כל דקה
לא מצליח למדוד את זה אחרת

בין לבין, ילדים בקבוצות ואני עוקף
לא מפחד להיכשל, לא מפחד ליפול
ממדרכה למדרכה, בין המכוניות
חוצה את הכביש, לא עוצר לרגע בשביל לראות

הנופים משתנים, אך זו עדיין אותה עיר
כבישים פשוטים, דברים ברורים
הכל נשאר במקום
אני לא מפחד להסתבך יותר

איך זה שאני מפסיד את עצמי ברגע
ומרוויח כל דקה בחזרה
כל קילומטר בזמן שאני עף
חוזר ולמחרת מתחיל מנקודה חדשה 


זו התחושה כשאני רץ, זה מה שקורה לי כל בוקר

יום שישי, 13 במאי 2016

לא הגענו לכאן במקרה

ובאמצע הדרך, כשהרדיו הפסיק לנגן שירים
עצרנו את הרכב וירדנו
הבטנו סביב, על הרים שמאפילים על חופים קרובים
אנחנו לא הגענו לכאן במקרה

לא ביקשנו להיות ניצולים
לא ביקשנו שמישהו ייגן עלינו
ראינו מרחוק את החיילים, מסתדרים בשורות
המספרים עלו, ואנחנו לא יכולנו לעשות את החישובים

עוד מעט נרגיש את זה שוב
כמו דקירה של מחט בלתי נגמרת
התמונות צפות באוויר, אנחנו יכולים רק להסתכל עליהן
מקווים שמישהו יעיר אותנו, במקום זה ביקשו מאיתנו להתקדם מהר יותר

הרדיו הפסיק לנגן שירים
המילים הפכו לא חשובות
את לא התפללת יותר, ואני לא אמרתי דבר
לא הגענו לכאן במקרה, אל חופים נטושים וציפורים שנודדות בין ההרים  

פתאום נעלמו החיילים, נעלמו גם הילדים עליהם הם שמרו
נשארנו לבד מול הרים גבוהים שהאפילו על החופים
מבקשים מאיתנו לא לראות את האופק
הרי לא הגענו לכאן במקרה

הקווים התפוגגו
לא נשארו סימנים
אותות האזהרה שיצרנו עדיין מגנים עלינו
מי יספר לנו שזה לא אמיתי

ובינתיים מה?
הרדיו הפסיק לנגן שירים
אז נשארנו לבדנו מול הרים שחוסמים את האופק
יכולים להתנחם שלא הגענו לכאן במקרה 


לא הגענו למקום הזה במקרה

יום רביעי, 27 במאי 2015

שאריות של שירים

שאריות של שירים נשארו על הרצפה
לא הרמנו אותן גם כשהיה לנו קר
היינו חכמים מדי, חזקים אולי פחות
ואני לא אחזתי ביד שלך כשהייתי צריך

את כתבת ביומן מלא דברים
משפטים ומחשבות, אני נשארתי מאחור
רציתי למחוק את כל הדברים הרעים שחלפו בינינו
בואי נשכב עד שלא נוכל לזוז

ילדים משחקים בחצר,
אני לא יוצא לראות אם הם מבקשים שנצטרף
משהו כאן בינינו עדיין לא הושלם
אז למה שנוותר עכשיו על כל מה שאפשרי 

שאריות של שירים נשארו על הרצפה
אל תאספי אותן עד שנתגבר
אנחנו חכמים מדי, חזקים אולי פחות
את לא נשארת לחכות עד שאירדם

בואי נשכב עד שלא נוכל לזוז
ככה הקרבות שלנו מרגישים יותר טוב
את כותבת ואני נשאר מאחור
לא מביט מהחלון, לא משאיר מקום לטעויות

כן, משהו כאן בינינו עדיין לא הושלם
אנחנו לומדים את הצעדים לאט לאט
אז בואי נשכב עכשיו עד שלא נוכל לזוז
שאריות של שירים יחכו לנו כשנשוב


כמו שירים שנשארים על רצפת האולפן אחרי שהכל נגמר, ככה גם אצלנו

יום שבת, 28 בפברואר 2015

מספרים והודעות

אספתי אותך אחרי העבודה
הוצאת את הפלאפון מהתיק  
מספרים והודעות
הבטתי על הכביש וחיכיתי
ברקע שירים ישנים, עדכוני תנועה וחדשות

יש אורות מהבהבים וחלונות ראווה גדולים
אני לא מצליח לזכור מה בא קודם ומה נעלם ראשון  
ממציא לעצמי סיפורים גדולים
ואת נשארת עם מספרים והודעות
את מעדיפה את הסיפורים הקטנים

פעם אמרתי לך, כשאני כותב זה כמעט אמיתי
אבל אז אני נזכר במילים ושוכח את הכוונה  
משאיר את השירים עמוק במגירות  
יום אחד תוכלי לגלות את כולם
אולי אז תלמדי להכיר אותי

עוצרים בבית קפה, את מדברת עם המלצרית
אני לא מצליח להסביר את עצמי
מביט על האנשים עם השקיות המלאות
תחנת האוטובוס, אנשים בהמתנה
מישהו חוזר הביתה לישון ומישהו אחר מתחיל עכשיו לעבוד

לא כותב שום דבר חדש כבר הרבה זמן
כל הזמן מנסח את הכללים, בסוף תצא לי שורה
המשחק הזה גדול עלי בכמה מידות
גם את יותר מדי טובה לפעמים
כשתסיימי עם המספרים וההודעות, אספר לך איך זה מרגיש  


הכל מתמצא במספרים והודעות היום, ככה נדמה לי, לא?

יום שבת, 14 בפברואר 2015

סימנים על הקיר

תביטי עלי עכשיו
איך אני הורס הכל
ברגע של אשליה
מנפץ את המציאות, יוצא מן החלום

יש סימנים על הקיר, דם או כתוביות
אצלנו משהו נמחק בטעות
אני לא זוכר את המילים שכתבתי לך אתמול
ואת זוכרת כל דבר, שומרת קרוב

תביטי עלי, מזדקן בהליכה
כמו ילד קטן שמבקש עוד פעם
ואז שוכח מה באמת קרה
לאן כל זה ברח

אש בוערת בשוליים
אין בתחנות אף אחד
אני הורס הכל וחוזר אלייך
לא מבקש להשאיר שום דבר למקרה

כתבתי לך שיר
את יכולה לפרוק את המילים
לקחת את מה שנשאר ולהיעלם
אני הרסתי הכל בטעות

כל כך הרבה שירים נכתבו בלעדיי
אין לי מושג מה עוד אפשר למכור
אין לי רצון להגיע קרוב
בינינו זה עדיין עובר


עוד שלב שלא מתאים לשום רגע, לשום מקום ובכל זאת מתרחש 

יום שני, 26 בינואר 2015

אין לי יותר שירים

אין לי יותר שירים לכתוב
אין לי יותר חלומות לחלום
לא הכל הושלם, לא הכל נגמר
רק השלטים מסמנים לכיוונים שונים
כאילו משהו חדש נולד

הכלבים ימשיכו לנבוח
המילים ימשיכו להדהד
אני לא בטוח כמה אמת יש בכוח
וכמה כוח יש לשקר הזה
אך אין לי יותר שירים לכתוב

רק סימנים של טוב או פחות
מתגלים בי ונעלמים באור
אני עומד מול המראה
לא בטוח שזה נכון
אין לי יותר שירים לכתוב

הבמה שהיתה נעלמה
משהו ירד ממנה בלי אור זרקורים
אני כבר לא במשחק של גדולים
ילדים קטנים יוצאים מתוכי
אין לי חלומות בשבילם, אין לי שירים להשלים

כמה אמת וכמה זמן
הכל מתחבר או מתפרק
אני כבר לא בטוח בדבר הגדול הזה
רק תנועה של הלב לכיוון החץ
מכאן לאן אמשיך? 



הרבה זמן לא יוצאים לי שירים, גם לא מכתבים והחלומות עדיין כאן או שכבר לא. לאן אמשיך מכאן? 

יום שלישי, 6 בינואר 2015

תחנות מזדמנות

עיניים לא עוזבות את השמשה
מאזין למוזיקה , שירים שהכרתי לא משתנים
בין לבין חיילים עולים, אנשים יורדים
תחנות מזדמנות ככה מרגיש הלב עכשיו

זה סיפור שלא הושלם
עם עלילה מתפתלת
אני עוד מחפש איפה להתחבר
ברציף אנשים יורדים, אני נשאר בקרון

כמעט נוגע, כמעט קרוב
אבל בסוף מחפש את המטר האחרון
עיניים לא עוזבות את השמשה
השירים שהכרתי לא משתנים

כל החלומות פרוסים עכשיו
אני יודע שהם יחכו לי
כמעט נוגע, כמעט קרוב
עד המטר האחרון

שאריות של משפטים , כותב אותם בלי להפסיק
ככה אני לומד על עצמי יותר
תחנות מזדמנות, ככה הלב מרגיש עכשיו
כמעט נוגע, כמעט קרוב

כל מה שהבטחתי, עכשיו כבר מאוחר
המילים כתבו את עצמם, אני לא זוכר מה נאמר
ואם היתה לי תחושה אחרת, גם היא נעלמה

בתחנות מזדמנות, לעיתים אני נחלש 



זה שיר על נסיעה אחת מיני רבות, רכבת , מוזיקה ואנשים עולים ויורדים, רק אני המשכתי 

אותו שיר

ותמיד אני מקשיב לאותו שיר
כשאני כותב את המילים ומשאיר לך אותם מסודרים על הקיר
את אומרת שזה מוגזם
לא מבינה את הזמר, אני מקשיב לו ונרגע

אוהב לראות אותך ישנה
כמו שאת אוהבת לראות אותי נשאר
באמצע הלילה רוצה לקום וללכת , אחר כך לחזור
אבל תמיד אני נשאר קרוב

תמיד אני מקשיב לאותו שיר
הגיטרות נכנסות בזמן, המילים ברורות
גם באהבה שלנו יש סדקים קטנים
דרכם נכנס אוויר ויוצאים מילים

ראינו משאיות גדולות פורקות חפצים
אחר כך שמענו את השכנים מדברים
אולי אנחנו לא עצובים רק חיים
אוהבים את הסבל הפשוט

אני אוהב לראות אותך ישנה
כמו שאת אוהבת לראות אותי נשאר
באמצע הלילה רוצה לקום וללכת , אחר כך לחזור
אבל תמיד , אני נשאר קרוב

תמיד אני מקשיב לאותו שיר
הגיטרות נכנסות בזמן , המילים ברורות
אני כבר לא זוכר מה את אומרת לי

מביט בך, והכל אמיתי, פשוט כל כך


זה שיר על השירים שאני כותב לך, מקשיב תמיד למנגינה של עמיר לב וכותב , את לא מבינה אותו

יום שני, 5 בינואר 2015

צדים דרקונים

מתחת לגשרים, אין יותר חיים
שנינו הולכים לאט בלי לעצור
על הקירות סיסמאות גדולות
מישהו צד דרקונים ואנחנו ממשיכים בחלומות שלנו

פועלים עם תלושים ובלי פנים
מתפרקים לרסיסים מול נהרות זורמים
קצף על הפנים, עטופים במעיל
מתחת לגשרים, אין יותר חיים

מה באמת אנחנו רוצים להגיד
כל השירים נגמרים באותה נקודה
אחר כך באה שתיקה גדולה
המגירה נפתחת והכל מתפוצץ בפנים

מתחת לגשרים אין יותר חיים
לובשים מעילים כבדים בשביל לא להרגיש
עוזבים מהר בשביל שלא נישאר תקועים
יש לנו מחשבות של נוודים וחיים של מפסידנים

מה באמת אנחנו רוצים להגיד
כל השירים נגמרים באותה נקודה
אחר כך באה שתיקה גדולה
המגירה נפתחת , הכל מתפוצץ בפנים

משאיות גדולות חולפות לידנו
הקטנות נעלמות
אנחנו פועלים עם תלושים ובלי פנים
מספרים יורדים, מדדים עולים

מה באמת אנחנו רוצים להגיד
כל השירים נגמרים באותה נקודה
הרבה לפני שמשהו מבשיל

הארוחה נגמרת ליד 


הליכה או ריצה מתחת לגשרים, הרבה סיסמאות, מעט חיים, ואנחנו רוצים את החלום אבל נשארים עם חיים של מפסידנים 

יום שבת, 8 בנובמבר 2014

לירון תמם - מי אני, מה אני...

אחרי למעלה משנה בה אני מפרסם בבלוג הזה שירים וסיפורים דרכם אני מספר על עצמי, אני רוצה לספר לכם מעט על עצמי, דברים חשובים יותר וחשובים פחות שאולי תרצו, ויש מצב שגם לא, לדעת עלי.  אני רוצה לקוות שאין ברעיון הזה שיגעון גדלות או משהו כזה.

אז הנה מי שאני, מה שאני. בקצרה. 

נולדתי בחולון בשנת 1979, הבן הקטן במשפחת תמם, יש לי שתי אחיות, אחת וטרינרית , השנייה דוקטור לפיזיקה. אבי היה חשמלאי ואמי עקרת בית שעובדת כיום בעיתון. מגיל צעיר אהבתי והתעניינתי במוזיקה, ספרים, קולנוע , ספורט ואקטואליה. מצד אחד הייתי ילד רחוב ,רוכב על אופניים ומשחק כדורגל וכדורסל, מצד שני הייתי קורא ספרים בלי הפסקה, ולא הפסקתי להאזין למוסיקה. מגיל צעיר אהבתי רוק על כל גווניו ובשלב מאוחר יותר התחברתי גם לסגנונות נוספים כמו ג'אז, בלוז ואחרים.

בין לבין כפי שאולי למדתם להכיר משיריי וסיפוריי עברתי שורה ארוכה של ניתוחים וטיפולים שונים כתוצאה מתסמונת איתה נולדתי, תסמונת קרוזון (מוזמנים לחפש עליה בגוגל). אני לא יכול לומר שהיתה לי ילדות מיוחדת יותר מדי, לא מהסוג שכותבים עליה בעיתונים, מלבד הניתוחים וכן הלאה, אני מניח שהילדות שהיתה דומה לזו של רוב הילדים , לימודים, משחקים בחוץ, משחקים בפנים, שוטטות, יציאות בשישי ועם הזמן התחלנו ללכת להופעות , פאבים, בנות, סיגריות, כל מה שעושים בגיל הנעורים.

אם הייתי צריך לבחור אירועים שהשפיעו על חיי אז אין ספק, ששניהם קרו בזמן התיכון.  הראשון בשנת 94, ניתוח  שעברתי בגיל 15 הסתבך ומשפיע עלי ברבדים שונים עד היום. האירוע השני היה רצח רבין.  אז הבנתי שכל מה שחשבתי והאמנתי בו, פשוט לא נכון. מאז שהכרתי את עצמי וזה לא השתנה עד היום, הייתי בעל דעות שמאלניות, ליברל, אתאיסט ומאמין גדול בדמוקרטיה וחופש. לצערי, חלק גדול מהערכים האלה נעלמים או נמצאים בתהליך התפוגגות מהציבוריות הישראלית. 

את שירותי הצבאי העברתי בחיל החימוש בתור גדרן, לאחר מכן נסעתי להודו, עוד אירוע ששינה במובנים רבים את המחשבה שלי על החיים, בעיקר על הפנטזיה הגדולה של מסעות ובריחה. לאחר נסיעתי השנייה למזרח , התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון מדעי המדינה, לאחר מכן התחלתי תואר שני דיפלומטיה אך עזבתי כעבור שנה. לימים חזרתי להשלים תואר שני בפתרון סכסוכים וגישור וכיום אני לומד תואר שני נוסף במדיניות ומיניהל ציבורי. יש לי עדיין לחלום לשנות משהו איפשהו. בין לבין עבדתי והייתי כותב במסגרות של עיתונות אזרחית.

במהלך תקופה זו עבדתי ואני עובד כעורך תוכן באינטרנט, ובנוסף יש לי אתר משלי בו אני מפרסם שירים חדשים ושירים ישנים שכתבתי במשך השנים. מאחר וכבר כתבתי על זה בעבר רק אומר שאני כותב מגיל 10, בתחילה הייתי כותב שירים, לימים התחלתי גם לכתוב סיפורים. התחלתי לפרסם את שיריי באינטרנט בשנת 2000, ובשנת 2013 החלטתי להקים אתר משלי, לשמחתי האתר תופס תאוצה ולאט לאט צובר קהל.
לשמחתי שיריי מתגלגלים בין מספר אמנים כרגע, בתקווה שיצא מזה משהו בעתיד. אני מאמין גדול בתהליך, ואין לי ספק שהתהליך הזה הוא רק בתחילתו. 

לפני מספר חודשים, בחג שבועות האחרון, התחתנתי עם אהבת חיי חגית, אותה הכרתי לפני שלוש שנים, אנחנו מתגוררים בכפר סבא ביחד עם הכלבה שלנו אמה ומאמינים שיום אחד יבוא השינוי הגדול ואנחנו נהיה חלק ממנו.

בפוסטים הבאים אספר יותר על עצמי, על אהבותיי ועל כתיבתי


יהיו שלום 

יום שבת, 9 באוגוסט 2014

השיר שלא נכתב

ספרי לי על מה השיר
ספרי לי ואכתוב לך אותו
אהפוך כל תמונה למשפט
כשאסיים, אניח את הנייר בצד שלי של המיטה
את תתעוררי ותקראי אותו לאט

אתמול בלילה, עמדתי ליד השער
השומר לא ראה אותי מחכה לך
אם היית מופיעה פתאום
לא היה לי איפה להסתתר
לא ספרתי את הזמן, רק חיכיתי לאסוף את המילים לאט 

כל תמונה הופכת למשפט
כל מבט מוציא ממני שורה
ספרי לי על מה השיר
ואכתוב לך אותו לאט
את תוכלי להשתמש בו עד שארדם

במושב מולי, ישב בחור עם ספר תפילות
ואני קורא על קפיטליזם כושל
ברקע יש מלחמה
יפי הבלורית עדיין שם
גם הילדים הקטנים עם החלומות שלעולם לא יתגשמו

ספרי לי על מה השיר
אכתוב לך אותו לאט
לפני שאת מגיעה מהעבודה, אחרי שתעמדי מולי
 כשאסיים, אניח אותו לידך ואצא
אחזור מאוחר, את בטח כבר תישני 


גם לנו יש שיר אחד כזה, שלא נכתב עדיין , ספרי לי עליו

יום שבת, 2 באוגוסט 2014

לא חוזר

קורא את השלטים בדרך הביתה
פנים ושמות
סיפורים של זרים שלא הצלחתי לזכור  
שירים שמגיעים אלי מרחוק

נשאר קרוב לדלת
אוחז בידית, רועד, לא מצליח ללחוץ
לא לכאן לא לשם
האור תמיד דלוק בכוונה

אני לא חוזר למקומות שלא הייתי בהם
לא נוסע לבואנוס איירס
לא חוזר אל השורשים שלא הגעתי אליהם
רק אוחז בידית הדלת , עוצם עיניים בלי מילים

על המשולש של הדסה עין כרם, חולון, כפר סבא
משם אני מגיע, לשם אני אחזור
כשמתחילים להתבהר הפרטים
המילים נעצרות, הפנים עצובות

אני לא חוזר למקומות שלא הייתי בהם
לא נוסע לבואנוס איירס
לא חוזר אל השורשים שלא הגעתי אליהם
רק אוחז בידית הדלת , עוצם עיניים בלי מילים

קורא את השלטים בדרך
פנים ושמות של הצלחתי לזהות
ספרים על המדף , סיפורים של אחרים
וברקע השירים מתנגנים , אני לא מקשיב 


שיר על שורשים שאינם 

יותר נכון לבד

הצעתי לך שניסע כל הלילה
נשאיר אור במרפסת , ניכנס לרכב וניסע
אבל נכון יותר לבד

הבטתי במראה, הזיפים עדיין שם
את הבטת אלי דרכי או דרך המראה
את הרי יודעת לאן הולכת התנועה

לא סיפרתי לך על ההיא שיושבת במושב ממול
ואיך אני שותק וחושב עלייך ישנה
רק מציע לך שניסע כל הלילה

בערב כשאני חוזר
אני מרגיש מרוקן
לא נשאר לי דבר לשמור בצד

הג'ינס הקרוע עדיין כאן, הסיגריות נשארו בחנות
ואני מנסה להספיק לשמוע את כל השיר
את לא אוהבת שאני צועק בלי מילים

הצעתי לך שניסע כל הלילה
נשמע שירים ישנים וניתן לנוף לחלוף לאט
אבל נכון יותר לבד

שנינו ניקח את התיק הקטן
נקנה קפה , לא נעצום עיניים
אספר לך סיפור מצחיק ואת תצחקי

לעיתים זה נשאר, לעיתים זה חולף
הצעתי לך שניסע כל הלילה
אבל נכון יותר לבד 


את הנסיעות בלילה עדיף לעשות לבד