להוכיח לך

שומע אותך בלילה בוכה

מתפללת לג'ק ניקולסון, ברוס ויליס,

גיבורים שלעולם לא יכירו אותך

ואני מנסה להוכיח לך

שאני הגבר שאת יכולה להיות איתו

גם אם הימים קשים

קם מהמיטה

הולך אל המרפסת

מביט אל הרחוב

אולי אנחנו עדיין מטיילים לאורכו

הנה אנחנו עוצרים לרגע

זוכר אותך, זוכר אותי

בימים הראשונים שלנו

מי שהיינו עדיין , מחכים שנהיה

כמו שניים שלעולם לא ויתרו

עדיין קשורים בשלשלות

לעבר שלא מפסיק להופיע

שומע אותך בוכה

ואני רוצה לבוא אלייך

לנחם ולהתנחם

אבל משהו מושך אותי להישאר

במרפסת הקטנה

מול רחוב שקט

כל מה שכתבנו בעבר

נשאר על הנייר

מתקומם נגדנו

בבוקר כשתעוררי

אראה את שאריות העצב שלך

את לא תספרי

אני לא אבקש לנחש

אולי זה רק אנחנו

אולי זה במקום אחר לגמרי

מי שהיינו, קמו והלכו

אל המקום ההוא לא נגיע יותר

ואת מתפללת שיום אחד

תתעוררי, והגבר שלך ישתנה

הוא יהיה חזק , גברי יותר

ואני מתפלל שיום אחד

אוכל להוכיח לך

שאני הגבר איתו את רוצה להיות

לאן הלכנו מכאן, מאיפה באנו לשם

מביט מהמרפסת

זוג אחד חוצה את הכביש

הם עכשיו כאלה

עוד מעט הם ישתנו

יביטו זו בעיניי זה, ולא ידעו מי הם

אולי האישה תתפלל כמוך

אולי הגבר יתפתל, לא ידע מה לענות

ואני, רק מבקש להוכיח לך

שאיתי את רוצה להיות

ואני בסך הכל רציתי להוכיח לך שאיתי את רוצה להיות

חלום אמריקאי

אימא, לאן נעלמו כל הגיבורים ההם

הסרטים פעם נגמרו בהפי אנד

היום, אנחנו נשארים לבד בחדר הקטן

פותחים ספר ולא מצליחים להיכנס

אימא, תספרי לילד שלך

איפה החלום האמריקאי עכשיו

קראתי בעיתון על עיירה נטושה

מכוניות דוממות, ושדות שאיש לא מטפל בהם

תגידי לי אימא, לאן נעלם ג'ין הקמן

ומה לגבי ג'ק ניקולסון שאת כל כך אהבת

מסתכל סביב, אין כאן יותר ילדים

שאפשר לצחוק איתם

הכל דומה לכביש ארוך

יש מי שנוסע ונעלם ויש מי שחוזר משם

זיכרון ישן, אימא תספרי לי לאן הוא נעלם

כל הצעצועים נשברו, הפוסטרים נתלשו מארון העץ הישן

החלום האמריקאי מתורגם לשפות שאי אפשר להבין

ויש מי שנהנה כשהמספרים יורדים

אוספים שברים בפינות ומנקים את האבק שנותר

אימא , תספרי לי איפה החלום האמריקאי עכשיו

עומד מול הים, אין שם ספינות,

ובדרך חזרה, לא רואה את מפעלי הענק ומכוניות הדגם הישנות

תגידי לי אימא, לאן נעלם ג'ין הקמן

ומה לגבי ג'ק ניקולסון שאת כל כך אהבת

כל הגיבורים נורו, אנחנו נשארנו לבד

הסרטים עם הפי האנד, הפכו זרים

פעם היה כאן סיפור לספר, עכשיו מחוגי השעון

מגבירים את הקצב, ומאיטים לפני שזה נהיה אמיתי

קראתי בעיתון על מסיבות ענק,

דמיינתי שרשרות ברזל קרועות, ולפידים של אש בוערים בחשכה

אימא, החלום האמריקאי הזה , לא היה שלנו מעולם

הילד שלך מחפש צעצועים, מחפש תשובה

תגידי לי, לאן נעלם ג'ין הקמן

ומה לגבי ג'ק ניקולסון שאת כל כך אהבת

זה לא החלום שלנו, אבל הוא נעלם וזה משאיר אותנו לבד 

מה נעשה בלי חלום אמריקאי שלם?

הכי טוב שיש?

ויש שאלה קבועה, שלא מפסיקה להרפות, בימים טובים ובימים רעים, למה לעזאזל צריך את כל זה? קמים בבוקר, עושים סיבוב עם הכלבה, שותים קפה, מעשנים סיגריה, הולכים לעבודה, דופקים כרטיס לעשר שעות, כמעט קבועות, אוטובוס חזרה, אוכל, ריצה, ספר, חברה, סרט, ספה, מיטה ואז מתחילים מהתחלה שוב. ועוד מתעדים הכל. חייב להיות היגיון בדבר הזה. 

יש אנשים שמאמינים שזו חלק מתוכנית גדולה, שאת התוצאות שלה הם ייראו אחרי שיחזירו את נשמתם, בהנחה ויש להם אחת כזו. אבל גם הם מאמינים בדברים שלא ממש רואים, שומעים, מרגישים או אפשר להסביר. 

אני לא מאמין בתוכנית הגדולה ואני גם לא מאלה שעושים תוכנית קטנה רק כדי לקבל אישור לתוכנית גדולה יותר. אז בשביל מה כל זה נועד. עוד יום, עוד שבוע, שנה. 

יש התרגשות, יש שמחה, יש לפעמים עצב זה ברור, יש טעם, יש גאווה, ובכל זאת, לא ברור . לפעמים תוהה, מה עצוב יותר. להגיע לגיל 34 ולא להבין את ההיגיון של הדבר או להפנים שלא אצליח להבין את ההיגיון של זה, כנראה גם כשאהיה בן 40 או 50. 

אולי זה קשור ישירות לתחושה הזאת, שלא מרפה לעולם. יכול היה להיות יותר טוב. במקום אחר , בזמן אחר, יש חיים שיכלו להיות שלי והם הרבה יותר טובים, אבל לא אגיע אליהם. מסיבות שונות, לעיתים משתנות, הם מחכים שם עדיין אבל לא אגיע אליהם.

 אם הייתי מגיע בוודאי הייתי חושב שבמקום אחר יש חיים טובים יותר, אז אולי עדיף שלא אגיע. אולי כאן ועכשיו זה הכי טוב שיש. לפחות במה שקיים ואפשרי. רק חוסר הסיפוק הזה, מכרסם ומוחק את היגיון למה שקיים בינתיים. וחוסר הסיפוק הזה הוא יישות נפרדת, מדינה בפני עצמו. כשנכנסים אליו, לא יוצאים, אי אפשר לברוח ממנו ,  צפון קוריאה של תחושות. כמוהה , גם הוא ממציא לעצמו שהחיים הם גן עדן במקום אחר, בזמן שכאן אולי אין הגיון אבל לפחות יש משהו מוכר, סדר, ותמיד אפשר למצוא גם פינה. 

תמיד אני נזכר בניקולסון יוצא מחדר הפסיכיאטר ושואל את המטופלים שממתינים לטיפול הקבוצתי שלהם "ומה אם זה הכי טוב שיש" כן , אז מה נעשה עם זה? נחיה אותו או נחיה את מה שיכול היה להיות שלנו, ולעולם לא יהיה? אין היגיון . 

אתם מוזמנים להיכנס לעמוד שירים ולקרוא טקסטים נוספים