הכי טוב שיש?

ויש שאלה קבועה, שלא מפסיקה להרפות, בימים טובים ובימים רעים, למה לעזאזל צריך את כל זה? קמים בבוקר, עושים סיבוב עם הכלבה, שותים קפה, מעשנים סיגריה, הולכים לעבודה, דופקים כרטיס לעשר שעות, כמעט קבועות, אוטובוס חזרה, אוכל, ריצה, ספר, חברה, סרט, ספה, מיטה ואז מתחילים מהתחלה שוב. ועוד מתעדים הכל. חייב להיות היגיון בדבר הזה. 

יש אנשים שמאמינים שזו חלק מתוכנית גדולה, שאת התוצאות שלה הם ייראו אחרי שיחזירו את נשמתם, בהנחה ויש להם אחת כזו. אבל גם הם מאמינים בדברים שלא ממש רואים, שומעים, מרגישים או אפשר להסביר. 

אני לא מאמין בתוכנית הגדולה ואני גם לא מאלה שעושים תוכנית קטנה רק כדי לקבל אישור לתוכנית גדולה יותר. אז בשביל מה כל זה נועד. עוד יום, עוד שבוע, שנה. 

יש התרגשות, יש שמחה, יש לפעמים עצב זה ברור, יש טעם, יש גאווה, ובכל זאת, לא ברור . לפעמים תוהה, מה עצוב יותר. להגיע לגיל 34 ולא להבין את ההיגיון של הדבר או להפנים שלא אצליח להבין את ההיגיון של זה, כנראה גם כשאהיה בן 40 או 50. 

אולי זה קשור ישירות לתחושה הזאת, שלא מרפה לעולם. יכול היה להיות יותר טוב. במקום אחר , בזמן אחר, יש חיים שיכלו להיות שלי והם הרבה יותר טובים, אבל לא אגיע אליהם. מסיבות שונות, לעיתים משתנות, הם מחכים שם עדיין אבל לא אגיע אליהם.

 אם הייתי מגיע בוודאי הייתי חושב שבמקום אחר יש חיים טובים יותר, אז אולי עדיף שלא אגיע. אולי כאן ועכשיו זה הכי טוב שיש. לפחות במה שקיים ואפשרי. רק חוסר הסיפוק הזה, מכרסם ומוחק את היגיון למה שקיים בינתיים. וחוסר הסיפוק הזה הוא יישות נפרדת, מדינה בפני עצמו. כשנכנסים אליו, לא יוצאים, אי אפשר לברוח ממנו ,  צפון קוריאה של תחושות. כמוהה , גם הוא ממציא לעצמו שהחיים הם גן עדן במקום אחר, בזמן שכאן אולי אין הגיון אבל לפחות יש משהו מוכר, סדר, ותמיד אפשר למצוא גם פינה. 

תמיד אני נזכר בניקולסון יוצא מחדר הפסיכיאטר ושואל את המטופלים שממתינים לטיפול הקבוצתי שלהם "ומה אם זה הכי טוב שיש" כן , אז מה נעשה עם זה? נחיה אותו או נחיה את מה שיכול היה להיות שלנו, ולעולם לא יהיה? אין היגיון . 

אתם מוזמנים להיכנס לעמוד שירים ולקרוא טקסטים נוספים