הכי עצוב לכתוב על חיים אחרים. אני חוטא בזה לא מעט. שר על נסיעות שלא
לקחתי, דרכים שלא עברתי בהן, ריקודים שלא
רקדתי, אהבות שלא חוויתי, חלומות שלא הגשמתי.
ספרינגסטין תיאר פעם את השירים שלו "הפער שבין החלום האמריקאי
למציאות האמריקאית, היום יומית" אני יכול לתאר את השירים שלי כפער שבין החיים
שרציתי לחיים שישנם. זה לא פשוט לחיות בתוך שירים, חיים שאינם.
השירים מתחלקים לשניים, אלה שאני כותב על החיים שאינם, ואלה שמציגים
את התוצאה על הלוח. מדי פעם מתגשם לו איזה חלום, לעיתים אפילו טוב, אבל בסיכום
הסופי של הניקוד, התוצאות הן תמיד בצד אחד, תמיד הן מה שרציתי ולא מה שקיים.
זה לא שהציפיות גדולות או שהמציאות אפורה, זו הידיעה , כמעט אינסופית,
שמשהו טוב קורה בצד השני, ואת הגדר הזאת אי אפשר לחצות. אולי אין באמת גדר, אולי
אין באמת צד שני, הכל בראש, תודעה כוזבת של פנטזיות ואשליות. מה מטרתה אם לא
להראות שיכול להיות יותר טוב, יכול להיות
משהו קיומי שאפשר לחיות אותו ולא רק לחלום. בסוף מתעוררים, כל יום, בכל שעה, לגלות
שזה לא באמת כך.
אם ארצה להיות רוחני אומר שאני מגשים את השירים בעצם כתיבתם, החוויה
היא בתודעה, הידיעה שהדברים קיימים במקום מסוים ואני מבטא אותם במילים. בניגוד
לצפון קוריאה מחנה 44 או במדינה הכי ענייה באפריקה, שם איש לא מכיר את הדברים האלה
ולא יכול לתת להם ביטוי גם לא בשירים. אבל המציאות מבקשת אותם אמיתיים, קיומיים, אפשר
לגעת, לראות, לחוש. אצלי השירים לא מספיקים.
הפער הזה הוא בלתי נסבל, לא כשמציגים אותו במילים יפות על מסמך וורד
חלק ולא שמדמיינים אותו בראש, בתחנת אוטובוס בדרך לעבודה או בעת ריצה במסלול
הקבוע. הוא בלתי נסבל כי הוא לא מתגשם אבל גם בגלל הידיעה שהוא לא באמת יכול לצאת
לאור. לא בחיים האלה, לא כאן, לא אצלי.
אומרים שהסרטים דפקו לנו את החיים, הסוף הטוב גורם לנו להאמין שזה
אפשרי, הגיבורים גורמים לנו להרגיש כאלה קטנים, העלילה מבליטה כמה חיינו עלובים.
זה לא הסרטים, גם לא השירים, זה הפער הבלתי נסבל בין מה שהייתי רוצה למה שיש לי
ביד בסופו של היום, הקלות הבלתי נסבלת של חוסר של הסיפוק
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה