אני זוכר את אבי קם כל בוקר לעבודה בחמש בבוקר, לפעמים מוקדם יותר, זוכר את עצמי קם בחופש הגדול לעבוד איתו, בשש בבוקר ומבטיח לעצמי , כשאהיה גדול אתחיל לעבוד בשעות נורמליות.
אז אני הנה בגיל 34 מתקשה לישון, נכנס באחת עשרה למיטה, לוקח לי חצי שעה להירדם, מתעורר בלילה בשביל לראות מה השעה וכמה זמן נשאר לי לישון ובשעה חמש ועשרים, חמש וחצי קם מהמיטה. חצי שעה לפני שהשעון מצלצל אותי.
סיבוב עם הקפה, אספרסו עם סיגריה ויוצא לעבודה. פועל בלי צווארון כחול ובלי קפה שחור. את רוב השירים היום אני כותב בבוקר בזמן הנסיעה. יושב או עומד זה לא משנה, לוקח משפט והופך לבית, לוקח את הבית ודואג שיהיו לו כמה בתים מעל ומתחתיו והנה לנו בניין. לפעמים הוא יוצא יפה לפעמים אני שמח שאני לא אדריכל.
זה לא מפתיע שברוב השירים חוזר המוטיב של הנסיעה, שיר אחד אפילו נקרא ככה, נסיעה, בפשטות. יש משהו בנסיעות שלוקח אותי רחוק, כאילו לא באוטובוס מלא חיילים, חרדים ועובדים אני נמצא אלא ברכבת שחוצה איזו ביבשת רחוקה, בלי מטרה, בלי יעד, נסיעה שנמשכת כל הזמן בלי הפסקה. יש נסיעות שעדיף שיימשכו כל החיים בלי שנגיע ליעד, ויש נסיעות שעדיף לוותר עליהן.
אני מביט מהחלון, רואה שדות, מכוניות בתנועה, לפעמים רואה טרמפיסטים בתחנה, תוהה איך הייתי מרגיש אם הייתי זר כאן באוטובוס, בכביש, במקום הזה בכלל. אבל כל זה נמשך חצי שעה, שאת החלק האחרון עוברים בז'בוטינסקי רמת גן בואכה תל אביב, שום דבר רומנטי אין כאן, במעבר שבין בני ברק לתל אביב, רק הכרה שעוד רגע מגיעים. הנסיעה הזאת לא תימשך בלי הפסקה. כמו אבא שלי אז, צריך להתחיל בעבודה.
שירים נוספים אפשר לקרוא בעמוד שירים באתר שלי
אז אני הנה בגיל 34 מתקשה לישון, נכנס באחת עשרה למיטה, לוקח לי חצי שעה להירדם, מתעורר בלילה בשביל לראות מה השעה וכמה זמן נשאר לי לישון ובשעה חמש ועשרים, חמש וחצי קם מהמיטה. חצי שעה לפני שהשעון מצלצל אותי.
סיבוב עם הקפה, אספרסו עם סיגריה ויוצא לעבודה. פועל בלי צווארון כחול ובלי קפה שחור. את רוב השירים היום אני כותב בבוקר בזמן הנסיעה. יושב או עומד זה לא משנה, לוקח משפט והופך לבית, לוקח את הבית ודואג שיהיו לו כמה בתים מעל ומתחתיו והנה לנו בניין. לפעמים הוא יוצא יפה לפעמים אני שמח שאני לא אדריכל.
זה לא מפתיע שברוב השירים חוזר המוטיב של הנסיעה, שיר אחד אפילו נקרא ככה, נסיעה, בפשטות. יש משהו בנסיעות שלוקח אותי רחוק, כאילו לא באוטובוס מלא חיילים, חרדים ועובדים אני נמצא אלא ברכבת שחוצה איזו ביבשת רחוקה, בלי מטרה, בלי יעד, נסיעה שנמשכת כל הזמן בלי הפסקה. יש נסיעות שעדיף שיימשכו כל החיים בלי שנגיע ליעד, ויש נסיעות שעדיף לוותר עליהן.
אני מביט מהחלון, רואה שדות, מכוניות בתנועה, לפעמים רואה טרמפיסטים בתחנה, תוהה איך הייתי מרגיש אם הייתי זר כאן באוטובוס, בכביש, במקום הזה בכלל. אבל כל זה נמשך חצי שעה, שאת החלק האחרון עוברים בז'בוטינסקי רמת גן בואכה תל אביב, שום דבר רומנטי אין כאן, במעבר שבין בני ברק לתל אביב, רק הכרה שעוד רגע מגיעים. הנסיעה הזאת לא תימשך בלי הפסקה. כמו אבא שלי אז, צריך להתחיל בעבודה.
שירים נוספים אפשר לקרוא בעמוד שירים באתר שלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה