כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון

יום שבת, 28 בפברואר 2015

רגעים הקטנים

ולנו חשובים הרגעים הקטנים
לשבת זו לצד זה בספה
להניח את הרגליים על השולחן
לשתות מהקפה, חתיכת עוגה

אנחנו לא מבקשים שום דבר, לא מהתחלה לא מהסוף
אין כאן אורות נוצצים ולא שטיחים אדומים
מקשיבים למוזיקה מתנגנת כמעט בלי הפסקה
לנו חשובים רק הרגעים הקטנים

כבר יצאנו לטיולים, שטפנו את עצמנו בים מול חופים ריקים
אחר כך כשהחשיך שכבנו לאט, כן עשינו אהבה
בבוקר הכל נשאר אותו דבר
עכשיו חשובים לנו הרגעים קטנים

מביטה עלי מהצד, אולי אשאר כאן תמיד
מביט בך ממרחק, מזהה אותך לאט
על השטיח אבק, על הכיסא בגדים זרוקים
הדברים הקטנים שעושים את הכל יחסי

עישנו את הסיגריה האחרונה
אכלנו כל מה שיכולנו  
עכשיו צוחקים בקול רם כשהשחקן מדבר
לפעמים חוזרים מילה אחר מילה, בלי להסביר

אנחנו לא צריכים שטיחים אדומים ואורות נוצצים
יש לנו קירות מתקלפים, אנחנו לא מודאגים
יושבים זו לצד זה  
יש לנו רגעים הקטנים 


בסוף זה מה שנשאר לכל אחד, רגעים קטנים, לא פילוסופיה גדולה 

מספרים והודעות

אספתי אותך אחרי העבודה
הוצאת את הפלאפון מהתיק  
מספרים והודעות
הבטתי על הכביש וחיכיתי
ברקע שירים ישנים, עדכוני תנועה וחדשות

יש אורות מהבהבים וחלונות ראווה גדולים
אני לא מצליח לזכור מה בא קודם ומה נעלם ראשון  
ממציא לעצמי סיפורים גדולים
ואת נשארת עם מספרים והודעות
את מעדיפה את הסיפורים הקטנים

פעם אמרתי לך, כשאני כותב זה כמעט אמיתי
אבל אז אני נזכר במילים ושוכח את הכוונה  
משאיר את השירים עמוק במגירות  
יום אחד תוכלי לגלות את כולם
אולי אז תלמדי להכיר אותי

עוצרים בבית קפה, את מדברת עם המלצרית
אני לא מצליח להסביר את עצמי
מביט על האנשים עם השקיות המלאות
תחנת האוטובוס, אנשים בהמתנה
מישהו חוזר הביתה לישון ומישהו אחר מתחיל עכשיו לעבוד

לא כותב שום דבר חדש כבר הרבה זמן
כל הזמן מנסח את הכללים, בסוף תצא לי שורה
המשחק הזה גדול עלי בכמה מידות
גם את יותר מדי טובה לפעמים
כשתסיימי עם המספרים וההודעות, אספר לך איך זה מרגיש  


הכל מתמצא במספרים והודעות היום, ככה נדמה לי, לא?

יום שבת, 21 בפברואר 2015

אורז

עכשיו אני אורז
סוגר את החלון, לא מדליק רדיו
על הקירות נשארו כמה תמונות
לא מפחד לראות , לא מתכוון להסיר
מה שאת תראי בבוקר
זה רק אבק דרכים דועך

עכשיו אני אורז
משאיר לך מילים לא ברורות
זו שגרה של כאב
סכינים קלים חותכים, מישהו מדמם
לא נעלם בפתאומיות , רק לומד את הזמן
עכשיו תורי לעבור דף משום מקום לשום דבר

מכניס את הדברים לרכב
ומתחיל לנסוע
מושך אל הימין, פונה שמאלה ברחוב הראשי
אל תחפשי אותי כאן
בין חנויות יד שנייה לפאבים עלובים
אנחנו הרי יודעים איפה להיבלע בלי להרגיש זרים  

את לא נעלמת מהזיכרון
רק ארזתי את הדברים
זו את שעזבת מזמן
תורי עכשיו לבקש את החרטה
לצאת החוצה אל העולם הקר  
להשתחרר מכל זה בשביל לחזור מוכן 


לא באמת פרידה, רק רגע אחד של בריחה 

שחררו אותי לחופשי

\עומד ליד החלון, מחכה לבשורות
גשם מטפטף לאט
מדי פעם אפשר לראות ילד חוצה את הרחבה בריצה
במקום אחר הזמן תקוע בלי סיכוי להשתחרר

שחררו אותי לחופשי,
תנו למחשבות שלי להניח לי
מביט מהצד
הסוסים עדיין כאו אבל דלת האורווה פתוחה

עומד ליד החלון
אימא ובן הולכים צעד ועוד צעד
אולי הם קרובים, אולי זה מקרה
מי זה הכלב שנובח  עכשיו

אני צוחק ואז לא מבין למה
שחררו אותי לחופשי
מישהו יודע את התשובה
היא באה בלי תגובה

אני לוגם מהכוס
מחזיר אותה לאט
אל השולחן, אל האבק
משהו משתחרר בלי כוונה

שחררו אותי לחופשי,
תנו למחשבות שלי להניח לי
מביט מהצד
הסוסים עדיין כאו אבל דלת האורווה פתוחה



יותר מדי מחשבות, זו האמת, שחררו אותי לחופשי מהן 

יום חמישי, 19 בפברואר 2015

חיילם בצד הכביש

חיילים הלכו בצד הכביש
לא עצרתי לידם, לא התכופפתי
מבט אחד אל השמיים
כתמים שחורים , אני לא פחדתי
רק הסטתי מבט אל הצד השני של הכביש

נסעתי לאט, לא לפספס את התנועה
ניסיתי לזכור את מה ששכחתי
כשקראתי בשלטי החוצות
ככל שהתקדמתי, זה נראה לי רחוק
ובין לבין היה קסם שלא הצלחתי להסביר לעצמי

שוב המילים תקפו אותי חזק
שוב נמנעתי ממגע
חיילים הלכו בצד הכביש
לא עצרתי, לא התכופפתי
כתמים שחורים, לא פחדתי

מהמקום בו עמדתי יכולתי לראות את האורות
מסנוורים תנועה זוחלת
ומהקצה השני מישהו חיכה לגזור את הסרט
אולי טעיתי בכיוון, משאיות המשיכו לבוא
חיילים הלכו בצד הכביש, לא פחדתי מהם 



לא יודע על מה חשבתי, עליהם או על מי שאני, ואולי על החיילים 

כל שירי האהבה מכוסים בשלג

כל שירי האהבה מכוסים עכשיו בשלג
אם ניגע בו לאט
הוא יתפורר מעצמו
גם המילים לא יחזיקו מעמד

אם נצעד בזהירות לא נטעה
גם הקירות החזקים ביותר בעולם
יכולים ליפול אם אנחנו נישאר מספיק זמן בחדר
בסוף המוזיקה עוד תנגן בשבילנו

כל שירי האהבה מכוסים עכשיו בשלג
מהחלונות של הבתים, לא שומעים יותר זעקה
סרטי האימה נגמרו, ספרי המתח אופסנו
אם נדע לאן לברוח אולי נגיע בסוף

עוד מעט תצא השמש
אנחנו נעמוד קרובים
נחזיק ידיים אולי נתפשר
ובינתיים כל שירי האהבה יימסו

מבט אחד מהחלון
לא רואים בחוץ אנשים
עברנו את כל הדרך
עכשיו אנחנו יכולים לעמוד בצד

כל שירי האהבה נמסים בשלג
אורות חזקים בעיניים
אותות וברזלים
אהבנו פעם, נאהב שוב, אין כאן מחיר להפסדים 


וכל השירים מכוסים בשלג, אפשר לרסק או לפורר אותו והם יישארו שלמים 

יום שלישי, 17 בפברואר 2015

את יודעת שהובסתי

את יודעת שאני הובסתי
אין טעם יותר בכבישים מהירים
מהקומות הגבוהות
לא רואים את החיים

מביט על עצמי במראה
שום דבר לא באמת השתנה
סימנים על הידיים
מחזקים את תחושת ההשפלה

אולי המלאכים הטובים
ידליקו את האור
לא יתנו לי לצאת
גם לפני החלון יש עוד מקום ליפול

את יודעת שהובסתי
אין טעם יותר בכבישים מהירים
מהקומות הגבוהות
לא, לא רואים את החיים

אנשים עם מסכות
מביטים עלי דרך עיניים קפואות
אני יושב בצד מכווץ
מחכה להוראות אחרונות

ילדים משוטטים חופשי
ואני עם פרטים אחרונים מנסה להשלים
אולי  מילים אחרונות לפני שנתחיל בבשורה
את יודעת שהובסתי, עכשיו אני רק חץ במטרה 



לקח לי זמן להבין שזה נכון, לא משנה כמה טוב יש מסביב 

יום שבת, 14 בפברואר 2015

קוף בקרקס שלהם

אובך מרוקן את השמיים
ומהמקום בו אני עומד
אין יותר לאן ללכת
רק אל אותו כיון, כך מראה השלט

שוב אני קוף בקרקס שלהם
שוב אני אמור לחייך במבוכה
לשתוק בלי בושה
ומישהו יחזיק בכובע, יעביר אותו מיד ליד

אובך מרוקן את השמיים
אורות חזקים לא יאירו דבר
אי אפשר ללכת לשום מקום בינתיים
השלטים מכוונים, כאן זה בחזרה

לא שתיתי מכוס היין
ולא טעמתי את הלחם הקדוש
את רשימת החטאים שלי
אי אפשר להמיר בסיפור אחר

חלונות הבניינים מתמלאים אבק
מישהו מדליק סיגריה שהרוח לא תכבה
אני עומד ומבקש לתפוס צד
אבל אין לי עץ לטפס או לרדת ממנו כעת

שוב אני קוף בקרקס שלהם
שוב אני אמור ללמד אותם דברים שאינני יודע
לשתוק בלי בושה
ולצאת החוצה בהקלה 



יושב על ספה נוחה וכולם מסביב, מביטים, מתעניינים, קוף בקרקס 

סימנים על הקיר

תביטי עלי עכשיו
איך אני הורס הכל
ברגע של אשליה
מנפץ את המציאות, יוצא מן החלום

יש סימנים על הקיר, דם או כתוביות
אצלנו משהו נמחק בטעות
אני לא זוכר את המילים שכתבתי לך אתמול
ואת זוכרת כל דבר, שומרת קרוב

תביטי עלי, מזדקן בהליכה
כמו ילד קטן שמבקש עוד פעם
ואז שוכח מה באמת קרה
לאן כל זה ברח

אש בוערת בשוליים
אין בתחנות אף אחד
אני הורס הכל וחוזר אלייך
לא מבקש להשאיר שום דבר למקרה

כתבתי לך שיר
את יכולה לפרוק את המילים
לקחת את מה שנשאר ולהיעלם
אני הרסתי הכל בטעות

כל כך הרבה שירים נכתבו בלעדיי
אין לי מושג מה עוד אפשר למכור
אין לי רצון להגיע קרוב
בינינו זה עדיין עובר


עוד שלב שלא מתאים לשום רגע, לשום מקום ובכל זאת מתרחש 

יום רביעי, 11 בפברואר 2015

בוקר ראשון

מול בוקר ראשון של עיר רופסת
הכל נראה מת
אי אפשר לגעת באוויר
החלון עומד שביר

ובפנים משהו צורח
מבקש לחיות או למות
להיתלות על קיר ענק
שם פעם היו כתובות מחאה והיום אין דבר

מול בוקר ראשון של עיר עלובה
אי אפשר להתנתק
מן הצער והשמחה שרצים במעגל
כבר הייתי שם פעם, במקום הזה

רוצה לצרוח
אולי אמצא מקום אחר
רוצה ללכת רחוק, אולי אצליח להגיע כמו במקרה
אי אפשר להיתלות בתג מחיר לא קיים

מול בוקר ראשון
רוצה לברוח מתוך עצמי
אל צללים ואורות
חסר חיים ברחמים

אני כבר לא יכול להאמין שזה ישתנה
הבכי הראשון הוא תמיד המיוחד
אחר כך הכל נשמע אותו דבר
מול עיר עלובה שכזאת 



קומה 12, מביט מהחלון, בוקר יום ראשון מול עיר שנראית יפה אבל רופסת ועלובה

יום שני, 9 בפברואר 2015

אסיר בשדה מוקשים

כמו אסיר בשדה מוקשים
מתאמץ שהשרשרת לא תדרוך במקום הלא נכון
תפוצץ אותי
לא תשאיר שום זיכרון

מביט על הקירות
השמים מתכסים אבק
כמו אסיר בשדה מוקשים
הקרב הזה תמיד מתחיל מחדש

הצבאות עדיין כאן
מטילים את הטיפות לאט
צילומים מהאוויר ומן היבשה
לא מבשרים טובות לא עלי ועל מה שעוד נותר

רק חלון אל הים
זה כל מה שיש עכשיו
שעון העצר לא מפסיק לתקתק
חוזר וחוזר אל אותו זמן אפס

כמו אסיר בשדה מוקשים
בטוח שזה יתחיל מהתחלה
זה אף פעם לא נגמר
לא כאן ולא לעולם

מביט על פניי במראה
מה הן עשו
שזה חייב להגיע
אל אותה נקודה




לפעמים אני חוזר לשם, זו כמו תחושה של אסיר, לא פחות, עם השרשרת קשורה לרגל אני לא יכול לברוח משם גם כשנאי יוצא

יום חמישי, 5 בפברואר 2015

התיק הגדול

אתה ואני הולכים על השביל
מדי פעם אתה בועט באיזו אבן
ואני חושב על הילדים שמשחקים מאחורי הגדרות
ואיזו דרך ארוכה עשינו בשביל לחצות את הכביש

התיק הגדול מחכה לך בבית
אני לא אקח לך אותו
לא ארים את הרובה שלך
השמש מסנוורת בעיניים

אתה שותק רוב הדרך
ומדי פעם מביט לעברי
מפחד להודות שאני עדיין שם
והילדים מאחורי הגדר לא נעלמים אף פעם

פועלים לבושים כבד, הולכים ליד הכביש
הם מרימים ידיים, אולי זה יצליח להם הפעם
אף אחד מהם לא מעשן
ואין מי שיגיד להם מה לעשות

אני כותב בראשי מכתב לאישה אחרת
כשנגיע אשלח לה אותו בדף נקי
אתה לא תספר לי איך היא ואם היא חושבת עלי לפעמים  
התיק הגדול יחכה לך, אני לא ארים אותו

פתאום אני חושב שאף פעם לא שאלתי
מה עושה אותך מאושר
ואתה לא לימדת אותי איך לאהוב אותה
רק ילדים משחקים עדיין מאחורי הגדרות

כבישים ותנועה, מטוסים באוויר
נסענו רחוק בשביל להחזיר
שוב פעם הכלבים ועוד פעם השירים
אנחנו שוב הולכים על השביל 



באמצע נסיעה ראיתי פועלים הולכים ברגל, דמיינתי אותנו, אותי ואותך, אבל אף פעם לא הלכנו ככה באמת 

יום שלישי, 3 בפברואר 2015

איש עם כלב

איש עם כלב מסתובב בשכונה
מביט על השמיים, גשם חזק עומד לרדת
כך אמרו החזאים
ואז יהיה יותר חשוך, לא נוכל ללכת

אין יותר קולות של ילדות רק בועות אוויר
מתפוצצות בידיים שלנו , רחוק מהגוף שלנו   
ועל כל מה שנעשה תמיד נדמיין ,
שזה הדבר האחרון שלנו

הייתי רוצה להאזין למוזיקה ולכתוב את המילים
בלי להרגיש חרדה
קצף לא יצא לי מהפה
אוכל להמשיך הלאה

איש עם כלב מסתובב בשכונה , מביט בו ונרגע
הכל אותו דבר גם אצלנו
בסוף נהיה כמו הזוגות שמתעוררים בבוקר
בשביל לחתוך בבשר בלי פחד

עטוף במעיל שקניתי בשביל להרגיש מיוחד
מחכה לגשם שירד ולחשכה הגדולה
לא מוכן שייכנס שום דבר
חושב, עוד מעט הכל נגמר, מתחילים מחדש

מביט על האיש עם הכלב שמסתובב בשכונה
חושב עלינו, כמה הרבה יש לנו במעט וכמה מעט יש כאן
אנחנו תמיד מוצאים את הדבר הנכון לומר
חותכים בבשר בלי פחד, מאזינים למוזיקה בלי חרדה 



האיש זה אני או מישהו אחר, עדיין לא החלטתי באמת מי אני רוצה להיות