את מחזיקה את הידית
לא יודע אם את סוגרת את הדלת
או פותחת אותה לרוחות שייכנסו פנימה
עומד ומביט בך מהצד
לא יודע מה אני אמור לומר
כל הלילה לא ישנתי מרוב חרדה
הקשבתי לקולות, מבפנים, מבחוץ
כשאת לצידי, עטופה בשמיכה עבה
סוף החורף, תחילת האביב
חשבנו שעברנו הכל, שוב זה חזר
כל הערב אתמול, לא דיברנו
כשהלכת לישון, זה הרגיש רחוק
על המסך, רצים שחקנים, לא רואה שום דבר
לא חושב על ניצחונות והפסדים
רק תוצאה מכובדת לפני שנרדמים
אנשים לוקחים יותר ממה שהם צריכים
אנחנו לא משאירים דבר לעצמנו
אולי הלכנו רחוק מדי בלי להתקרב
השארנו מאחור כל כך הרבה דברים
מה הפלא שהזיכרונות מושכים אותנו לאט
את מחזיקה את הידית
לא יודע אם את נכנסת או יוצאת
לא אומרת מילה, מהמבט מנסה להבין הכל
כשאת רחוקה, כותב את המילים, חושב אולי זה
ישתנה
תמיד חוזרים אל אותו מקום, כבר חשבנו שזה יעבור
החרדות האלה לא נעלמות, הן תמיד כאן, בין הפחדים ובתוכם
