כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון
‏הצגת רשומות עם תוויות פריז. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פריז. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 20 בינואר 2016

אני לא הבחור לו את מחכה

אני לא הבחור לו את מחכה
אין לי כובע ומעיל אותם אני בכניסה
אני לא מקשיב לכל הרעש הזה
ומחפש בתוכו במחשבה
אני גם לא בוחר מילים מתוך מילון
בשביל ליצור שיחה

יש זמן שנע בין אמת לשקר
שם לעיתים מופיע הקסם
אל תבקשי ממני להתחרט עליו
אני לא צריך להרגיש חזק בשבילך
אין לי כוונה להיות מישהו אחר

אני לא הבחור לו את מחכה
אין לי דרכון ואקדח בתיק
אני לא מכיר מלונות בפריז ולא ברמנים בניו יורק
אל תבקשי ממני לרוץ מגג אל גג
מספיק לי מסלול ישר

בין האמת לשקר יש תחושה של קירבה
אני בוחר את המילים בקפידה
מי יודע מה יישאר מאיתנו מחר
אולי זיכרון, אולי בדיה
אל תיעלמי לי לפני שאדע

אני לא הבחור לו את מחכה
אין לי את התשובות למבחן
ואני לא מסוגל לצייר פנים בלי הבחנה
אהבתי, שנאתי, הכל אותו דבר רק מהצד 



אני לא הבחור הזה, עם כובע ומעיל, לא הקוסם לו את מחכה בימים

יום שלישי, 13 בינואר 2015

כותב לך

יושב כותב לך
אחרת לא היית יודעת
אחרת היית הולכת
יושב וכותב לך
ומדמיין שאת קוראת כול מילה

מדמיין את שנינו באמצע הסתיו יושבים בפריז
בית קפה עמוס אנשים
לרגע נדמה שהחיים נעצרים פעם ביום
מסמרים כואבים, וסימני איפור כבדים
הפצצה תתפוצץ, לך אני כותב
שהפצצה תתפוצץ תתחבאי
אחרת אין לי מושג מה יהיה איתי

ועכשיו מה?
יושב וכותב
הפנים שלך מכתיבות לי את המילים
היד שלי כואבת, מנתק את הטלפון
אין לי צורך באנשים נוספים
ואחרי שאסיים לאהוב אותך, איך אוכל להתחיל לאהוב מישהי אחרת?

אף פעם לא הבנתי איך מתגברים על סופים כאלה
פתאום אתה אוהב, פתאום כבר לא
אתה אוהב מישהי, יום אחרי אתה אוהב מישהי אחרת
פנים דומות, נפש שונה
כן, אני מכיר את עצמי

ואותך אני מדמיין ואותי גם בעצם באמצע פאריז
בין הרחובות לאנשים, מתיישבים על ספסל מביטים בציפורים
אם לא תהיי כאן, לאן אלך אחר כך?
יושב כותב לך
אחרת לא היית יודעת
והרכבת כבר מגיעה
אם נעלה לאן ניסע? לאן ניסע?

בכול העולם יש מחסומים, יש מקומות מסתור,
בכול העולם לא אמצא מישהי ללכת איתה
לאן נלך בעצם?
מתיישב מול המסך
פעם העולם נגמר שם, הים הוא רק מתחיל באותה נקודה
אז יושב וכותב לך

זה לא מכתב שתצטרכי לפתוח
כותב לך אחרת לא תביני במה מדובר
ואני בעצם לא מבין שום דבר
חולף לו היום ועכשיו כבר ערב
אז  כותב לך משהו שתזכירי
והפצצה נופלת הרחק מכאן

אל תלכי למקומות כאלה, לא יודע מה לעשות
תתחבאי, תסתתרי, תבואי אלי
יושב וכותב לך
אחרת לא הייתי יודע איך לומר לך את זה
ובינתיים רואה תמונות אנשים בפריז, אנשים בלחץ,
ציפורים עפות רחוק
אז כותב לך




שיר משנת 2001, מאז כתבתי לך מיליון שירים והפצצה התפוצצה דווקא השבוע

יום רביעי, 14 במאי 2014

המולה זמנית

ראיתי אותה קוראת
בהמולה הזמנית גם אני חיפשתי מה לעשות
חשבונות ומילים הכל מתערבב
ומסביב אין מקום לתנועה

עם משקפי שמש אופנתיים
היא נתקעה באותו עמוד
ואני רציתי להמשיך
העבד שבי השתחרר לחופשי
רק כאן היה גבול
אני יודע היא לא תמשיך איתי מכאן

בבית השארתי אור דולק
שירים מסומנים
מפחד שיגלו
אבל נשאר קרוב בשביל להרגיש
מה מחכה לה בבית

שרשרת כחולה על הצוואר
מפריז או תל אביב אי אפשר למדוד
יכולתי לספר על  סיפור
אבל היא נשארה בצד
העבד שבי הלך לאיבוד

היא המשיכה לקרוא
גם אחרי שירדתי
אולי היה בזה משהו אמיתי
בהמולה הזמנית
הכל הרי מותר


שיר ישן נושן ועדיין הוא כאן 

יום שישי, 18 באפריל 2014

הקומות הגבוהות

מקומה שביעית לקומה שתיים עשרה בעשר שנים
מטפס במדרגות ולא מפסיק
אף אחד לא אמר שיום אחד אחזור
לא חשבתי אף פעם שזה ייעצר

הבטחתי לעצמי מיליון הבטחות
באו החיים לקחו את כולן
פחי אשפה בוערים עכשיו סביבי
הנה ההבטחות שלך אדוני

מהחלונות הגבוהים אפשר לראות את כל העיר
אני מחפש את שבילי היציאה ולא מאמין
מישהו סגר אותן בדלתות מברזל
אני כבר לא יכול לצעוק , לא יכול לשמוע את עצמי

הייתי שם פעם , אני יודע איך זה מרגיש
הבגדים, המבטים, השאלות, המחטים
אנשים שונים בתפקידים דומים
אין לי כוח לזהות את השמות, הם מכירים אותי

מקומה שביעית לקומה שתיים עשרה בעשר שנים
משם בצלילה חופשית כל החיים
עד הרגע שאגיד לעצמי , זה לתמיד
אז איכנע, זה יהיה משפיל

לא התכוונתי להיות כזה
לא חשבתי שאי פעם אצא מזה
יש מי שנוסע כל שנה לפריז, ויש מי שמבקר בשדה התעופה בהוראת הרופאים
אני הולך לקומות גבוהות של בתי חולים, זו כבר מחלה  

אם השיר לא מדבר בעד עצמו, אז בוודאי המציאות עושה את זה בשבילו

יום חמישי, 6 במרץ 2014

חדר קטן, עולם שלם

בתוך חדר קטן
שמזכיר לנו סרטים מפריז
אנחנו מתרסקים באיטיות
כמו לא נפגשנו שנים

משלימים את מה שחסר
ואת השאר משאירים למקרה
לרגע נדמה לנו
שהבית סביבנו הוא כל העולם שקיים

בלי רכבות דוהרות
בלי טיסות יוצאות
אבל בסוף נצטרך לגלות
את מה שהשארנו בחוץ

ולכל אחד יש סיפור
שהוא לא יכול לסיים בבת אחת
בתוך חדר קטן

כשהחלון משקיף אל הרחוב
פריז מעולם לא נראתה כל כך רחוקה
את אומרת, יש סרטים יותר טובים, יש חיים אחרים
אבל אני יודע בדיוק מה הם מציעים

יש מי שמחכה, 
אולי עכשיו הוא יודע
שמהמקום ממנו נחזור
לא יהיה לנו מה לתת

אנחנו מפשיטים את עצמנו מכל זיכרון
משאירים את כל השטח בתוכנו לגעגועים
בתוך חדר קטן שכוסות היין על השידה
והעולם שבחוץ, הוא ממרחק טיסה

אנחנו שוקעים אל החיים שאינם
כשנתעורר, נגלה כמה הם קרובים
כמו לא נפגשנו שנים

מקלפים את הסודות
ומשאירים רק שכבה אחת
עליה נשמור, כמו שנשמור על עצמנו
תביטי אני אומר תביטי איך אנחנו נראים

כמו שניים שיודעים להסתתר
אבל לא יודעים לברוח
משלימים את החסר
בתחושה, שמעולם לא הרגשנו

החדר הקטן הוא כמו תמונה מפריז 
אבל בחוץ זה אותו רחוב עם מונית אחת
ושוב החיים חוזרים אל אותו מקום
עד שנחזור אל החדר הקטן

להשלים את החסר
את השאר נשאיר למקרה



החדר הקטן הוא לפעמים כל מה שיש לנו