כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון
‏הצגת רשומות עם תוויות עמיר לב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עמיר לב. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 27 באוגוסט 2015

מי אני ומה אני - שאלון עצמי


אחרי למעלה משנתיים שאני כותב בלוג ומפרסם בו פוסטים ושירים שלי, חשבתי שהגיע הזמן לספר מעט על עצמי. לא רק דרך השירים. בכל זאת יש כאן בן אדם, בשר ודם עם אישיות משל עצמו.

על מנת לעשות את זה קצת יותר מעניין ולא בצורת מונולוג פתיחה בראיון עבודה, החלטתי לעשות את זה בצורה של שאלון, כאילו יש כאן מישהו ששואל אותי את כל השאלות הנכונות ואני מנסה להשיב לו תשובות טובות. אל דאגה, אני לא אשאל את עצמי מתי בכיתי פעם אחרונה (לא מזמן) ומי ישראלי בעיניי (אריק אינשטיין, אלי אוחנה והגשש החיוור)

התחלנו:

אוכל

פסטות עם גבינה צהובה (אני טוען שהפסטה היא רק תירוץ בשביל לאכול גבינה מותכת), המבורגרים, פירות ים, צ'יפס ופנקייקס.

ספרים

נאמנות גבוהה זה בעיניי הספר הכי יפה שנכתב, הייתי מוסיף אליו גם את קיצור תולדות האנושות, 1984, שומרי הסף ואת הסדרות של הבלש ארי הולה ונערה עם קעקוע דרקון. ביוגרפיות אהובות הן של סטיב ג'ובס, ולאונרד כהן.

מוזיקה

רשימה ארוכה ובלתי נגמרת, אך המובחרים שלי בישראל הם: שלום חנוך, ברי סחרוף, אהוד בנאי, עמיר לב, אריק איינשטין, גבריאל בלחסן ז"ל, יהודה פוליקר, שלמה ארצי (אלבומים ישנים). בחו"ל, ברוס ספרינגסטין, לאונרד כהן, דיוויד בואי, סמיתס, הדלתות

סרטים

גם כאן רשימה ארוכה, הטופ פייב שלי הם הסדרה של האביר האפל, סנדק, קזבלנקה, נאמנות גבוהה, מוכרים בלבד.

תחביבים

בראש ובראשונה כתיבה, אני גם אוהב מאוד לרוץ (אני מתחרה במרוצים של 10 ו-21 ק"מ, ומתאמן היום לקראת מרתון טבריה), קריאה, צפייה בסרטים וסדרות טלוויזיה, ולהיות עם אישתי שזה הרבה יותר מתחביב.

מקומות אהובים בעולם

תל אביב זו העיר האהובה עלי בישראל, ואולי האהובה עלי ביותר בעולם. אני מאוד אוהב את פארק הירקון ואזור הנמל. אני אוהב את פריז, ברצלונה, ברלין ואחרי ביקור אחד בניו יורק יכול לומר שמעולם לא הייתי בעיר עוצמתית כל כך כמוהה.  

גיבורי ילדות

היו לי כמה גיבורי תרבות, אורי מלמיליאן, מיקי ברקוביץ, לארי בירד לימים זה עבר לתיסלם (אחרי האיחוד הראשון), הדלתות, אריק איינשטין, שלמה ארצי, מייקל ג'ורדן ועוד.

אנשים שאני מקנא בהם

אני מניח שכל אדם שראה את ג'ורדן משחק ואת ג'ים מוריסון מופיע. אני גם מקנא בכל אסטרונאוט שיוצא מכדור הארץ, במיוחד בשלישיה שהיתה על הירח.

אנשים שהייתי שמח לפגוש

לא הייתי מתנגד לאכול עם גידי גוב. נראה לי בן אדם מאוד מאוד נחמד. הייתי שמח גם לדבר עם שלמה בראבא, האיש הכי מצחיק בעיניי.

הומור

אין כמו טיפשות של אנשים בשביל הומור טוב. ציניות ושנינות זה שם המשחק.

פוליטיקה

מגיל צעיר אני מתעניין בפוליטיקה. רוב העמדות שלי נוטות שמאלה. מצד אחד אני מיואש מהמצב, מצד שני יש לי תחושה שעם הזמן, הציבור יתעורר ויעשה כאן מהפכה. אני רוצה לקוות ככה. אני בעד החזרת שטחים אך לא בגלל הפלשתינים אלא בגללנו. אני מאמין שפרופסור ליבוביץ' תמך, וככל שהכיבוש נמשך החברה הישראלית הופכת אלימה יותר ויותר. אני בעד שוק חופשי אך עם יד קשה של המדינה נגד מי שמפר אותו והדבר העיקרי והחשוב לי מכל זו הפרדת דת ומדינה וסילוק המוסדות הדתיים מהחיים שלנו.

חיות

מגיל 9 יש לי לפחות כלב אחד. היום לאישתי ולי יש כלבה בשם אמה. למרות שלפעמים אני מלגלג עליה, אני אוהב אותה

אמונה

אני לא מאמין באלוהים ולא מקיים מצוות דתיות מהרבה סיבות. אני נוטה להאמין שאלוהים זו המצאה של אנשים שצריכים להאמין שמישהו מסדר את הדברים. אני גם חושב שמצוות והלכות זו הדרך של אנשי דת לשלוט באנשים ולהחזיק בכח.

אין לי ספק שאם אלוהים קיים, הוא רוצה שנהיה טובים לעצמנו ולזולת, ובזה צריכה להסתפק האמונה.

אהבה

הכרחית, היא הופכת את הקיום שלנו כאן לבעל משמעות רבה יותר.

פינוק

ארוחה טובה, יכול גם להסתפק בקפה ועוגה טעימה.

חלומות

פעם בתקופות הקשות שלי, חשבתי שתפקידם לא להתגשם בשביל לא להיהרס במציאות. היום אני יודע שהם שם בשביל להתגשם, ובכל פעם כשאנחנו מגשימים חלום אחד, זה הזמן ליצור לעצמנו חלום אחר.
החלומות שלי שתהיה לאישתי ולי משפחה משלנו, בריאה וטובה, שהשירים שלי יצליחו, שאצליח לעמוד בכל המטרות שהצבתי לעצמי, ושאגיע לגיל 70 מסופק מהחיים.

למי הייתי רוצה לכתוב שיר

נגיד זאת כך, אם עמיר לב ישיר שיר שלי, אני אדע שעשיתי את זה. אם ספרינגסטין יעשה את זה, אני אדע שאני יכול לפרוש בשקט.

פחדים

אני מפחד המון, יש לי התקפי חרדה לעיתים קרובות, אני מפחד שמשהו רע יקרה. בסוף זה משתחרר.

בני אדם

בניגוד למה שאולי חושבים, אנחנו לא יצורים מורכבים מדי. אני מאמין שרובנו רוצים להיות חופשיים, (אך כמו שברי שאל ובצדק, ממה אלוהים, ממה) וזו הטעות של העריצות הפיזית והתודעתית, שנוטה לחשוב שבני אדם מוכנים לחיות תחת שלטון עריץ. רובנו יצורים תבונתיים, פועלים בחוכמה, מחפשים את הנחלה שלנו, שקט ושלווה.

רציונאליות או אמוציונאליות

אני רוצה לחשוב שאני רציונאלי, לרוב אני חושב מהראש ולא מהבטן. אך מי אמר שהרציונאליות שלי טובה יותר משל אחרים? מי אמר שהאדם שהצביע כמו שהצביע, עשה את זה מטעמים לא רציונאליים ואני עשיתי את זה כן מטעמים רציונאליים?

תסמונת

יש לי תסמונת קרוזון, היא לא משפיעה עלי מבחינה פיזית או מנטאלית, הדבר היחידי שהיא משפיעה עליו זה על המראה שלי. עברתי הרבה ניתוחים וזה גרם לי לטראומות והוביל אותי לטיפול פסיכולוגי ארוך. בניגוד למה שאולי יכול להשתמע או למה שאנשים עלולים לחשוב, אני לא קורבן, אני לא שואל את עצמי למה אני עברתי את זה ואחרים לא, אני לא בוכה על מצבי ולא כועס. אני גם לא מרגיש שאני מנצח מישהו בזה שאני עושה דברים למרות מה שעברתי. בן אדם נלחם נגד עצמו, נגד עצמו בלבד. החברה? היא לא אמורה להשפיע.

זיקנה

היא באה ולא הולכת לשום מקום

ישראליות

יש בנו נטייה מגוחכת, מעצבנת ועצובה להרגיש קורבנות. אנחנו לא כאלה, אין סיבה שנרגיש ככה. מה שהקמנו כאן בשבעים שנה כמעט זה בגדר נס, מה שאנחנו עשינו כאן יש מדינות שלא עשו גם במאתיים שנה. אם רק נצא מתחושת הקורבנות, נלמד להכיר את האחר ולקבל אותו, נבין שאנחנו לא לבד באזור ובעולם, ונשלים שאנחנו צריכים לצאת מהגטו, אז מצבנו יהיה טוב יותר.

שירים או סיפורים

שירים הם סיפורים קצרים. למי שאין זמן או כוח שיכתוב שיר, מי שיש לו, שיכתוב סיפור.

כל אחד יכול לכתוב

לא כל אחד יכול לכתוב יפה או טוב, אבל כל אחד יכול לכתוב. הוא רק צריך לרצות את זה

מה זה שיר טוב

שיר שאפשר לעצום עיניים ולראות את התמונה בראש. זה שיר טוב.

בעוד עשרים שנה

סביר להניח שאהיה כאן, רק הרבה יותר זקן. 


מוזמנים להיכנס לאתר שלי, שירים חדשים, שם תוכלו לקרוא עוד שירים שכתבתי במהלך השנים 

יום שלישי, 6 בינואר 2015

אותו שיר

ותמיד אני מקשיב לאותו שיר
כשאני כותב את המילים ומשאיר לך אותם מסודרים על הקיר
את אומרת שזה מוגזם
לא מבינה את הזמר, אני מקשיב לו ונרגע

אוהב לראות אותך ישנה
כמו שאת אוהבת לראות אותי נשאר
באמצע הלילה רוצה לקום וללכת , אחר כך לחזור
אבל תמיד אני נשאר קרוב

תמיד אני מקשיב לאותו שיר
הגיטרות נכנסות בזמן, המילים ברורות
גם באהבה שלנו יש סדקים קטנים
דרכם נכנס אוויר ויוצאים מילים

ראינו משאיות גדולות פורקות חפצים
אחר כך שמענו את השכנים מדברים
אולי אנחנו לא עצובים רק חיים
אוהבים את הסבל הפשוט

אני אוהב לראות אותך ישנה
כמו שאת אוהבת לראות אותי נשאר
באמצע הלילה רוצה לקום וללכת , אחר כך לחזור
אבל תמיד , אני נשאר קרוב

תמיד אני מקשיב לאותו שיר
הגיטרות נכנסות בזמן , המילים ברורות
אני כבר לא זוכר מה את אומרת לי

מביט בך, והכל אמיתי, פשוט כל כך


זה שיר על השירים שאני כותב לך, מקשיב תמיד למנגינה של עמיר לב וכותב , את לא מבינה אותו

יום שלישי, 10 בספטמבר 2013

על החשיבות של המוזיקה



כשהייתי ילד, הדבר הכי חשוב לי בחיים היה מוזיקה. הייתי מקשיב למצעדים שבועיים ושנתיים, מקליט הופעות ותוכניות מוזיקה מהרדיו, רוכש קלטות ודיסקים, קורא ואוסף פיסות מידע על אמנים שאהבתי. לא הפסקתי לחקור ולחפש אלבומים ומידע של אמנים מוכרים יותר ופחות. כשהגעתי לגיל המתאים התחלתי ללכת להופעות . אני זוכר תקופות שכל חודש הייתי קונה כמה וכמה דיסקים, והולך למספר הופעות. אני זוכר את הימים של לפני הפסטיבלים הגדולים. ההתרגשות והציפייה.  

אני לא מספר את זה כדי לעורר בכם התרגשות או זיכרונות לילדות אלא כי השבוע יצא לי לקרוא שיחה שניהל בן שלו, המבקר המוזיקלי של עיתון "הארץ" עם גולשים באתר של העיתון והוא הסביר בצורה יפה שהבדל הגדול ביחס למוזיקה הוא, שפעם מוזיקה נתפסה כדבר חשוב, משמעותי. ואילו היום אנשים כבר לא מסתכלים עליה כדבר חשוב. קראתי את דבריו, הסכמתי איתו ונזכרתי איך פעם היא היתה כל עולמנו. 

אני מניח שעבור חבר'ה צעירים שמנגנים מגיל צעיר וחולמים להופיע יום אחד על במה מול קהל, היא עדיין משמעותית (בהנחה והם רוצים לנגן בשביל לעשות מוזיקה ולא רק בשביל לתפוס זיונים ולהרשים את החבר'ה), אבל עבור רוב בני האדם, גם כאלה שאוהבים לשמוע מוזיקה באופן תדיר, היא פשוט פחות חשובה. מדובר באותם אנשים שישיבו שהם שומעים הכל או שומעים גלגל"צ, אם ישאלו אותם איזו מוזיקה הם אוהבים, לא תהיה להם בעיה לשלב בין המוזיקאים החביבים עליהם את כל המיינסטרים המוכרים והידועים, רובם יבחרו לענות רק דברים עכשוויים כאילו כל מה שנוצר משנות האלפיים ומטה הוא היסטוריה רחוקה. חלקם ישיב שהוא הולך להופעות, בקיסריה או בפארק. סביר להניח שהם לא יישארו אחרי ההופעה לחכות לאמן מאחורי הקלעים כדי לברר למה בחר לשיר שיר מסוים ולא שיר אחר.  

אין לי שום בעיה עם זה, זכותם של אנשים לאהוב מוזיקה לרוחבה ולא לעומקה, סביר להניח שמהיום בו החלה תופעת הערצה למוזיקאים, רוב האנושות העריצה מוזיקה באופן כזה. בסופו של דבר גם הערצה לעומק יותר מדי היא בעייתית שלא נגיד מסוכנת. אך מוזיקה דורשת תשומת לב גם לעומק. 

מוזיקה דורשת אהבה לעומק ולא רק לרוחב, לא בגלל משמעותה אלא בגלל שאהבה לרוחב פוגעת בה ובהשפעתה. כוחה ומשמעותה של המוזיקה יורדים הן באופן כללי והן בעולם התרבות. בני המחזור שלי עוד זוכרים את תחילת שנות התשעים, המהפכה הגדולה של המוזיקה שחלק ממחולליה עדיין איתנו. הדור המבוגר יותר זוכר את שנות השמונים ובוודאי את מהפכת שנות השישים. אז אמנים הוציאו אלבומים בעלי משמעות על הפרט ואפילו על החברה. עכשיו תסתכלו סביב ותשאלו את עצמכם, מתי לאחרונה אלבום שאנחנו זוכרים אחרי שנים, שלא נגיד אלבום מהפכני? אפילו האלבום מנועים קדימה של להקת אלג'יר שנחשב לאחד האלבומים הטובים שיצאו ברוק הישראלי, לא הצליח לחולל מהפכה מוזיקלית או תרבותית , שלא נדבר שמלבד מעריצים שרופים, הוא לא מוכר בציבור הרחב. 

החיבור למוזיקה הופך פחות ופחות אומנותי ורגשי ויותר חיבור אד הוק. יש את העניין הערצה , מעריצי אלביס מעריצים אותו גם היום, מעריצי ביטלס לא מפסיקים להקשיב להם גם היום. יש לזה השפעה. הערצה הזאת  דוחפת לגלות דברים "חדשים" שלא התגלו עד היום, מביא למחקרים אודותיהם והשפעתם התרבותית לא פוסקת. עם כל הכבוד לאמנים של היום, ספק אם מישהו מהם ייזכר עוד שנים. השפעתם פחותה ומכאן שגם החשיבות שהם מקנים למוזיקה שהם יוצרים, יורדת.

נקודה אחרונה ומשמעותית, החשיבות של המוזיקה כמוצר מצטמצמת. אומנם אנחנו ממשיכים לרכוש מוזיקה (פחות מבעבר), דרך אייטונס או בהופעות, אך כמוצר ערכה יורד. אנשים לא מתחברים לטקסט, סביר להניח שרובנו לא נזכור טקסטים שיצאו לפני שנה או שנתיים (מיותר לציין שגם אין כל כך מה לזכור), מה שהיום משודר ברדיו מחר נשכח, וכך ערך המוצר, יורד. אם מחר לא נקשיב לאמן ולא נזכור  את השיר, אז למה שהוא יצטרך להתאמץ? בשביל שאמן יתאמץ, הקהל צריך להיות מוכן להתאמץ.  זה פותח פתח, לצערנו, ל"זמרים" בעיניי עצמם. גיבורי ריאליטי למיניהם שלהבדיל מזמרים וזמרות, יש להם כמה נישות פרסום ולכן לא יישכחו אותם בקלות (שוב לצערנו). גם אם ממש נתעקש. 

זו הסיבה שמוזיקאים צריכים ללכת לעוד נישות ולעיתים קרובות, לעשות מעצמם צחוק כדי להישאר בתודעה.
אפשר לומר ובצדק במידה רבה שהמוזיקה פשוט התדרדרה, ואין לזה קשר לקהל אלא רק לאמנים. לראייה אין יותר אלבומים גדולים, שלא נדבר על יצירות פאר, וזו אשמת האמנים, אם אמן רוצה שנתרגש לקראת פרסום יצירה שלו הוא צריך לעבוד ולהוכיח לנו שהוא שווה את זה. יכול להיות. אבל גם מוזיקאים צריכים לחיות, ומאחר והם יודעים מה הקהל מחפש, אז הם בוחרים ללכת על בטוח ולא לנסות דברים חדשים, מהפכניים, מעוררי השראה ובעלי חשיבות. 

במילים אחרות, כשאנחנו לא נותנים חשיבות למוזיקה, לטקסט ולצליל, זו התמורה שאנחנו מקבלים.

עוד פוסטים בנושאים שונים אפשר למצוא כאן


יום שלישי, 13 באוגוסט 2013

מקורות ההשראה שלי



מי שביקר באתר שלי ודפדף בין העמודים השונים , שם לב, שיש לא מעט אזכורים לאמנים שונים באתר. הן בתוך היצירות, לצידן בפירושים שלהן, בפוסטים בבלוג וכן בעמוד אודותיי. זה לא מקרי. 

זה נובע משתי סיבות, הראשונה,  כמו שהסבירו לנו לא פעם באקדמיה, אתם לא תמציאו שום דבר חדש לגמרי אתם רק תוסיפו ותבנו על מה שאחרים חקרו והוכיחו לפניכם. במילים אחרות, אני לא המצאתי שום מילה או משפט, רבים כתבו לפניי, רבים יכתבו אחריי. אני בסך הכל ממשיך מורשת עתיקה של כותבים ונותן לאלו שהשפיעו עלי את הכבוד שמגיע להם. 

הסיבה השנייה היא, גם היוצר הכי טוב בעיניי עצמו, כזה שלא מסוגל לשמוע או לקרוא שום דבר של  אמנים אחרים (אל דאגה אני לא משתייך לז'אנר הזה), הושפע מיוצרים אחרים, במודע או לא במודע. פרסום גיבורי ההשראה שלי היא לא בשביל לתת להם כבוד (רובם לא יידעו שהוא כלל ניתן) אלא פיסת מידע נוספת, הסבר, נימוק , זווית נוספת להבין את מה שאני כתבתי.

בפוסטים קודמים וגם באתר , סיפרתי על מקורות השראה רחבים שיש לי מרגעים שונים בחיים, זיכרונות, חלומות, מפגשים עם אנשים, סרטים, תוכניות טלוויזיה ועוד. לצידם יש יוצרים מישראל ומחו"ל שמשמשים כמקורות כאלה. הנה כמה דוגמאות בולטות:

ברוס ספרינגסטין – מודה השירים שלו הם מקור ההשראה הכי גדול לכתיבה שלי. התחלתי לשמוע אותו בתיכון ונכנסתי לטקסטים שלו עם הזמן. בפעם ראשונה שראיתי אותו בהופעה בטלוויזיה, שנת 2000, הופעה בניו יורק, האיחוד עם האיי סטרייט בנד, הבנתי איך מוזיקה אמורה להישמע ולהיות מוגשת. אז הרגשתי כאילו שמעתי לראשונה מוזיקה בחיי. 

הכתיבה שלו, שנעה בין שירים אישיים לשירים בעלי אופי חברתי, החיבור בין הכתיבה למקום, לאדמה בו הוא חי, המרחבים,  הפנטזיה הבלתי נגמרת על חיים טובים יותר בלי לאבד קשר למציאות, ובעיקר האמונה בדרך בה נוסעים שבסופה מגיעים לאן שמתכוונים. זה מעורר בי תמיד השראה. פעם אמרתי למישהו, כשאני כותב שיר,  אני מדמיין איך ספרינגסטין היה שר את זה ואיך עמיר לב היה שר את זה, וכאן אני מגיע למקור ההשראה השני. 

עמיר לב – התחלתי לשמוע את עמיר בסוף התיכון , תחילת הצבא. אז יצא הדיסק שלו "פעם בחיים". לא יכולתי להניח אותו. אז הבנתי איך אני רוצה לכתוב באמת. כתיבה מינימליסטית, פשוטה, לא מתחכמת, אישית, ששמה לב לכל פרט. לספר סיפור. כשעמיר כתב "בסיפורי הילדות לא יכול להתערב" יש בזה יותר מכל שיר אחר שהכרתי. אני מודה בפניכם, לא מעט שירים כתבתי בזמן שהאזנתי לו. מבחינתי הכתיבה והמוזיקה שלו היא השלמות בהתגלמותה. מקור השראה גדול עבורי.

שלמה ארצי – למרות שיש לי לא מעט ביקורת על האלבומים האחרונים שלו, אני עדיין מוצא בשירים הישנים שלו מקור השראה שלא נגמר גם היום. היכולת לבטא אהבה שאיננה ורודה, אהבה אמיתית ולא כזו שמוכרים לנו בסרטים, זוגיות שאפשר להכיר ולהבין, היכולת לכתוב על פגיעות גם מהצד הגברי. זה דבר מבורך ומעורר השראה. אני מכיר בעובדה שיש לא מעט משפטים חסרי היגיון אבל הם משלימים יופי של סיפור.

לאונרד כהן – אם בארצי מצאתי את האהבה הפגיעה אז בלאונרד אני מוצא את היכולת לכתוב אהבה בלי לחשוש מאיך שזה ייראה. היכולת לכתוב אוהב באלף צורות בלי להיות קיטשי. אני לא מהגברים האלה שיחטבו עצים או יבנו את הבית מאפס, אני אוהב לכתוב על זה אבל אני רחוק מכך. ואין לי בעיה לבקש ממך להיות הגבר שלך, לאונרד לימד אותי את זה.

גבריאל בלחסן – אם בין האמנים הראשונים יש קשר מסוים (שלמה ארצי ועמיר לב הקליטו ביחד שיר משותף, ושניהם רואים בספרינגסטין ובלאונרד מקורות השראה עבורם), אז אין ספק שגבריאל הוא היוצא דופן בחבורה. אומנם בעבר הוא השתתף בפרויקט תרגום שירים של לאונרד לעברית, אך עדיין הוא נפרד מהם. נחשפתי אליו אחרי שהתחלתי לשמוע את להקת אלג'יר בה היה חבר, והאזנתי לו באופן כמעט יום-יומי אחרי שהוציא את האלבום "עתיד", אלבום שלדעתי הוא אחד מהטובים ביותר שיצאו ברוק הישראלי. גבריאל לימד אותי לכתוב בצורה ישירה, בוטה לפעמים, בלי לפחד להיחשף ולהישרף, בלי לחשוש לאבד עניין או להתחרט, כתיבה מהמעמקים של הבטן. הרבה יותר אמיתי מכל שיחה עם חברים או פסיכולוגית.  

אלו רק חלק ממקורות ההשראה שלי, באתר תוכלו למצוא תחת מילות חיפוש מקורות השראה נוספים, שמפוזרים בעמודים השונים וביצירות.


יום שלישי, 30 ביולי 2013

על פרויקט מילות חיפוש



אחרוג ממנהגי הפעם ובמקום לכתוב על כתיבה אספר על פרויקט שלאחרונה סיימתי ועלה לאתר, פרויקט מילות חיפוש. אסביר בקצרה למה עשיתי אותו, איך וכיצד הוא משרת את הגולשים שנכנסים לאתר שלי. 

תחילה אציין, שהפרויקט בגדול הסתיים, אך בימים אלו אני עובד על סגירות אחרונות שלו, עניין של יום-יומיים עד שהוא יושלם לגמרי ולאחר מכן רק יהיה צורך בעדכונים בכל פעם שאעלה שיר או סיפור שיש בהם מילת חיפוש שמופיעה באתר. 

בקצרה על הפרויקט. הרעיון היה לקחת ביטויים שחוזרים על עצמם בשירים, סיפורים וטקסטים אחרים באתר, וליצור להם עמודים משלהם, שם יופיעו כל הטקסטים בהם הביטויים הנ"ל מופיעים. כך לגולש קל למצוא ולגלות טקסטים שונים. 

כאן אני מגיע להסבר למה עשיתי את זה, לפני שאסביר כיצד. הסיבה הראשונה היא שלצערי כרגע אין באתר מערכת חיפוש, עם הזמן אמורה להיות (זה לא תלוי בי אלא בחברה ממנה רכשתי את המערכת של האתר) אז אני מניח שמערכת ידנית עדיפה על אתר בלי מערכת חיפוש בכלל.  הסיבה השנייה, מאחר והרבה טקסטים מכילים ביטויים דומים, דוגמא, ים, אוטובוס, ואחרים, חשבתי שיהיה נכון ליצור עמודים שיכילו את כל הטקסטים שכוללים את אותם ביטויים. סיבה שלישית, הביטויים, לפחות בחלקם, אמורים לקדם את האתר כולו במנועי החיפוש השונים. 

בניית המערכת לא היתה פשוטה. היא התחלקה לשני חלקים, חלק אחד של 72 ביטויים ולאחר חודש עשיתי את החלק השני, 24 ביטויים. הרשימה של הביטויים נלקחה הן מהזיכרון והן ממעבר על טקסטים שונים. לאחר שיצרתי רשימה ארוכה של ביטויים, בחנתי כמה חיפושים יש לכל ביטוי בגוגל (ביטוי שלא זכה לחיפושים מצד גולשים, לא מופיע ברשימה) , רוב הביטויים גם זכו לבדיקה כמה פעמים הם מופיעים בטקסטים, יש מקרים בודדים בהם ביטוי מופיע רק פעם אחת אך החלטתי להשאיר אותם ברשימה. 

החלק הבא היה מעבר על כלל הטקסטים שמופיע באתר, הן באמצעות מערכת חיפוש של מערכת WINSOWS והן באופן רנדומאלי. המטרה ליצור אקסל בו לצד כל ביטוי מופיעים הטקסטים בהם הוא מופיע. באותו שלב גם יצרתי טבלה שמציינת אלו ביטויים מופיעים בכל טקסט. כך יכולתי בהמשך ליצור קשר בין הביטויים השונים וכן לפרסם בכל יצירה , רשימה של ביטויים שמופיעים בה. בשלב הזה יכולתי להתחיל בבניית העמודים לכל ביטוי. 

מה כולל עמוד ביטוי?

כל עמוד כולל שני חלקים, חלק טקסטואלי בו אני מסביר מה אני מרגיש כלפי הביטוי , לעיתים תוך כדי העלאת זיכרון ישן נושן מחיי ולעיתים משהו מהדמיון. 

החלק השני כולל שורה של קישורים, הראשון לעמודים הכלליים בו מופיע הביטוי, נגיד שירים, סיפורים, ביוגרפיה ועוד. לאחר מכן את הטקסטים בהם מופיע הביטוי, ולבסוף תגיות קשורות , ביטויים נוספים שנמצאים באותן יצירות בו הביטוי מופיע. בסוף יש כפתור חזרה לעמוד התגיות הכללי. 

בצורה הזאת, כל מי שנכנס לעמוד של ביטוי מסוים, נגיד זיכרונות או אלוהים, יכול למצוא את כל היצירות בהן הביטוי מופיע ואיזה עוד ביטויים מופיעים שם. 

החלק הבא בפרויקט היה לפנות לכל יצירה ולציין ברשימה נפרדת , אילו ביטויים מופיעים בה ולקשר לעמוד שלהם. 

העמודים היחידים בהם הרשימה לא מופיעה הם ביוגרפיה, בלוג, פורום וחדשות. ההסבר הוא טכני ונראות.  יצירות בהן אין ביטויים מתוך הרשימה, זה מצוין גם בעמוד היצירה. 

מי שמסתכל על הרשימה, יתקשה אולי להבין את הקשר שלה ליצירות, יש שם יבשות (כולן מופיעות בסיפור "האנשים שמכרו את העולם לשטן"), דמויות מוכרות (שלום חנוך, עמיר לב ועוד) ומצבים שונים בחיים (חטאים, זיכרונות) ההסבר הוא שכולן  מופיעות ביצירות, יותר מפעם אחת לרוב ולכן יש להן מקום ברשימה. 

אני מזמין אתכם להיכנס לעמוד מילות חיפוש, להיכנס לביטוי מסוים, לפנות ליצירה מסוימת וממנה להתגלגל דרך הביטויים השונים. אשמח לשמוע מה דעתכם על הפרויקט, אם הוא מקל או מקשה על החיפוש ומה אפשר לשפר בו.  

מחכה לשמוע מכם


יום שלישי, 9 ביולי 2013

למה לי פוליטיקה עכשיו



לפני מספר שבועות שאלה אותי אהובתי, למה אני לא כותבים שירים פוליטיים. היא כמו כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי דעות פוליטיות מגובשות מוצקות כמעט בכל נושא. יש לי דעה ברורה על דת (נגד) על נישואים חד מיניים (בעד), על הכיבוש (נגד) ועל חופש האזרח (בעד). אז למה אני לא כותב על זה שירים? 

אפתח בהגנה על עצמי כי בכל זאת ההתקפה הטובה ביותר היא ההגנה. אני כן כותב שירים שמציגים עמדות מסוימות. שירים כמו "הידיים שמשחררות אותנו לחופשי" או "התשלום האחרון" הם בעיניי שירים בעלי עמדה ברורה. הם כאלה כי זו היתה כוונתי ולמזלי גם הצלחתי להציג אותה בצורה רהוטה. מלבדם יש שירים נוספים שפה ושם כוללים עמדות בנושאים שונים, אפילו שיר ישן כמו "אל תחפשי את בוקובסקי" מציג עמדה מסוימת על התרבות בת ימנו, וגם שיר כמו "קרב מוחותמול אלוהים" הוא כזה . מלבדם, אפשר למצוא שירים נוספים בהם יש משפטים בודדים או בתים שלמים שמציגים נושא ומבקרים אותו. בשביל לכתוב שיר עם עמדה וביקורת, לא חייבים לכתוב על הכיבוש או על דת. מבחינתי משפט שמבקר ילדות בנות 12 שמבקשות להיות נשים או לתאר עיר שהפכה להיות קניון גדול, זו גם ביקורת חברתית ראויה. 

אך האמת היא שאינני יודע לכתוב שירים פוליטיים וחברתיים. אינני שלום חנוך ולצערי אינני כותב כמו עמיר לב. אני יכול להתבטא בנושאים כאלה במאמר או בפוסט בפייסבוק אבל קשה לי להפוך אותם לשיר. יותר קל לכתוב שיר על זוגיות או על בני אדם מאשר שיר על המצב החברתי. 

יש בוודאי מי שתוהה, למה בכלל אחשוב על זה, הרי אמן צריך להיות אמן ולא פעיל פוליטי או תעמולן. ובכן, אני כן מאמין שאמן צריך ליצור יצירות פוליטיות ואם לא הוא בוודאי צריך לומר את אשר על ליבו על המצב. הגישה הטוקבקיסטית לפיה "מי הוא בכלל האמן שיגיד מה צריך להיות, מה הוא מבין בכלל" זו גישה שאיננה מתאימה למי שמאמין שחופש הביטוי הוא הדבר היקר ביותר שיש לאדם. לא משנה אם יש לו אותו כי הוא חי תחת משטר דמוקרטי או אם הוא נלחם על החופש הזה, כי הוא חי במשטר שאוסר עליו להתבטא בחופשיות. ראשית, אמן הוא אזרח וכמו כל אזרח עליו למלא את חובתו האזרחית ולנצל את חופש הביטוי כדי למחות. שנית, מעצם היותו אמן, עליו לעורר תהודה , לשקף מציאות ולהציג גם הצדדים הבזויים שלה במטרה להילחם נגדם. גם אם המחיר הוא להפסיד קהל. 

אומנות היא איננה רק בידור, אומנות משקפת מציאות בדרכים שונות ועל אמן להשתמש בכח הזה. כל מי שחושב שלא כך הדבר, צריך לשאול אותו האם תנועת זכויות האזרח שפעלה בשנות השישים היתה מצליחה אלמלא אמנים היו עוזרים לה, האם הקהילה ההומו-לסבית היתה מצליחה להגיע להישגים אלמלא אמנים מהקהילה ומחוץ לה היו מרימים את קולם, ובמקום אחר, האם גרמניה של שנות השלושים היתה נראית אחרת במידה והאמנים הגרמנים היו עושים מעשה נגד היטלר והמפלגה הנאצית ולא נכנעים לה מסיבות כלכליות ואחרות. 

לפני מספר שבועות טענתי ששירים לא משפיעים, הבאתי לדוגמא את "תנו צ'אנס לשלום" של ג'ון לנון. אני עדיין חושב כך. שום שיר לא שינה מציאות, שום סרט לא גרם לעולם להתעורר בוקר אחד ולהחליט להשתנות. יונתן גפן מגדולי האמנים בישראל אמר פעם על הדור שלו, שהם חשבו לשנות את העולם אבל העולם לא רצה להשתנות. ובכן זה נכון. אבל זה לא אומר שעלינו לא לכתוב שירים בעלי עמדה פוליטית, חברתית. השירים מעלים דברים על השולחן, נותנים תקווה לאנשים, וברמת הפרט הם כן יכולים לשנות. אם יש מנהיג אחד שקם בבוקר והחליט לעשות מעשה , אפילו קטן, בגלל טקסט שקרא, שיר ששמע או סרט שראה, הרי שהאמן עשה את שלו. 

אז למה אני לא כותב שירים כאלה? כמו שאמרתי אני לא מספיק טוב בשביל זה. מה שבטוח, המציאות דורשת את זה. למזלי ולצערי, המציאות הנוכחית תישאר כפי שהיא מספיק זמן, אז יש לי עוד זמן להשתפר.