מול הרדיו

פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מול הרדיו 

מקשיבים לשירים, שכחנו את המילים שלהם

פתאום אנחנו מביטים במראה

ולא מזהים יותר את הפנים שמביטות אלינו

כל התמונות פזורות עכשיו על השולחן

פעם היינו נשרפים בלילות

היום אנחנו מתעוררים לפני עלות השחר

עם התלבטויות שחותכות אותנו בקצוות  

אי אפשר עוד להבין איך זה נגמר

אנחנו רק מנסים להשלים פערים

שלא נצא מהמשחק בבת אחת

לפני שייגמר הסיבוב האחרון

פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו עם מחשבות לא תלויות

נגיעות שלא ידענו להגדיר

אנחנו לא יודעים אם אנחנו שמחים, אולי רק נאחזים  

הדלת כבר פתוחה, מתי נעשה את הצעד הבלתי נמנע

פעם ידענו לצאת למסעות, טיולים בגבולות של העולם  

אי אפשר לשכוח לאן הגענו

היום אנחנו חוזרים משם

עייפים מזיכרונות

כל מה שאנחנו מבקשים זה לצלול במים עמוקים

לא להקשיב לרעשי הרקע

אולי אנחנו יודעים את מה שמעולם לא הסכמנו להקשיב לו

ואולי זו רק טעות של הזמן, אז איך יכול להיות שאנחנו כאן עכשיו 

פעם היינו אחרים והיום אנחנו מה?

נשאר קרוב

יוצא עם האור הראשון

לא מתרחק יותר מדי, נשאר קרוב

נהנה לשמוע את הנשימות שלך מבעד לדלת

כשבחוץ עדיין חשוך והחתולים לא יצאו מהמחבוא שלהם

מנסה להיזכר מתי הפסקתי להקשיב למילים

תמיד חוזר אל אותם שירים

בדרכים לא מוצא שום דבר חדש

קשה לי עם משפטים מלאים בחרוזים שאין בהם שום דבר ממשי

את עדיין ישנה כשאני לוקח את הסיבוב

בכביש היוצא אל העיר השכנה

יש פקק שלא נגמר

כולם מקשיבים לרדיו, החרדות מחליפות פנים  

נשאר קרוב ומחפש אותך

את הרי הדבר האמיתי

ואני תקוע בין כאן לשם

אותיות נופלות מעצמן

כשאחזור הביתה את אולי תחכי לי

נאנח בלי הפסקה

את אומרת שאני לא זקן

אז איך זה שהזמן חולף מהר כל כך  

יוצא עם האור הראשון

לא מתרחק יותר מדי ונשאר קרוב

כשאחזור תספרי לי על החלומות שלך

אני אשקע שוב באבק, אתנקה ומחר נתחיל מחדש 

שיר על חזרה הביתה אחרי ריצת בוקר 

תור של ג'יפים

תור ארוך של ג'יפים חסם את הרחוב

אישה עם פרחים ניסתה לחצות את הרחוב ביניהם

אי אפשר היה לראות ילדים  אם הם ירדו או עלו

ואנחנו ביניהם מנסים להבין איך מתקדמים

וההם בתוך הג'יפים לא שומעים שום דבר

רדיו בקולי קולות, שיחה בינים לבין עצמם

לא ניסיתי להבין מה בעצם את מתכוונת

אורות חזקים בעיניים, כל אחד רואה את זה אחרת

הפסקתי לכתוב מילים

הפסקתי להבין

תור של ג'יפים מסתיר

לאן מתקדמים

ראיתי אותם מסתתרים מאחורי משקפי שמש

ילדים עולים ויורדים

אי אפשר לראות מי שייך למי

ושנינו מאחור לא מבינים איפה הם נעלמים

סימנים גדולים מפשטים את הכל

לא יכולתי לראות מי עומד ראשון

התור נמשך

והכל מסביב גדול מדי, אי אפשר להבין

לאן שלא הלכנו

לא הצלחנו לקרוא את השלטים

תור של ג'יפים הסתיר את הרחוב

נשארנו לבד עד שהחשיך, לאן מתקדמים מפה 

נסעתי בצהריים ומצאתי את עצמי מול תור של ג'יפים עם חלונות חשוכים, הורים שלא רואים את הילדים ואנחנו תקועים באמצע 

לא מחזיקים ידיים

ישבנו בית הקפה

כשהמלצרית חייכה ושאלה, אם אנחנו רוצים עוד משהו

עשינו סימן עם הראש, היא הלכה

ואנחנו נשארנו עם השתיקה

ילדים שיחקו בצד, שני הורים רבו בלי הפסקה

הידיים לא חיפשו מקום להניח את עצמן

מדי פעם הסתכלת על המסך

מספרים נעים, קדימה ואחורה, זכרתי הכל

נזכר פתאום בנסיעה שלנו לצפון

איך דברים צפו

לא יכולתי לקחת ממך דבר בלי להחזיר

אז אמרתי לך שהכל יהיה בסדר, מה כבר יכול להיות

המלצרית הגישה לנו את החשבון

וקמנו ללכת בבת אחת

לא החזקנו ידיים, לא הבטנו בעיניים

והילדים המשיכו לשחק, ההורים המשיכו לריב

לא זוכר מה רציתי לומר לך

אולי התחרטתי באמצע

את ביקשת שאעצור לך באיזה מקום

לא שאלתי אצל מי, בשביל מה

ברדיו השדרן סיפר על מסיבת סוף השנה

חשבתי על כל הימים ההם שהייתי יושב לבד בחדר

עכשיו התחושה לא קרובה, לא רחוקה

ועל השולחן בקבוק של מים קרים

אחר כך שתקנו, כאילו בכוונה

הרי אין לנו באמת מה לומר

את ירדת מהרכב בתחנה והמשכתי לאט

הידיים חיפשו איפה להיות להישאר, בלי להימלט בחזרה

שיחה מקרית, דמיונית או לא, כל השאר אמיתי

אורז

עכשיו אני אורז

סוגר את החלון, לא מדליק רדיו

על הקירות נשארו כמה תמונות

לא מפחד לראות , לא מתכוון להסיר

מה שאת תראי בבוקר

זה רק אבק דרכים דועך

עכשיו אני אורז

משאיר לך מילים לא ברורות

זו שגרה של כאב

סכינים קלים חותכים, מישהו מדמם

לא נעלם בפתאומיות , רק לומד את הזמן

עכשיו תורי לעבור דף משום מקום לשום דבר

מכניס את הדברים לרכב

ומתחיל לנסוע

מושך אל הימין, פונה שמאלה ברחוב הראשי

אל תחפשי אותי כאן

בין חנויות יד שנייה לפאבים עלובים

אנחנו הרי יודעים איפה להיבלע בלי להרגיש זרים  

את לא נעלמת מהזיכרון

רק ארזתי את הדברים

זו את שעזבת מזמן

תורי עכשיו לבקש את החרטה

לצאת החוצה אל העולם הקר  

להשתחרר מכל זה בשביל לחזור מוכן 

לא באמת פרידה, רק רגע אחד של בריחה 

בדיוק כשמשהו נגמר

ובנקודה בה הכל נגמר

או מתחיל מחדש

את עומדת שם ומביטה עלי

מבקשת תשובה או יוצרת קסם בעצמך

אני מביט בשעון

לראות איך חולפות שנים

ועם כל דקה שחולפת

את משתנה , אני לא משנה תנוחה

הכל תלוי בתנועה

אומרת ורוקדת במבטך

ובנקודה בה הכל נגמר או מתחיל מחדש

הקסם הוא מה שאת יוצרת בדרכך  

לפעמים אנחנו עוד נפגשים

באמצע החיים

בין דלתות סגורות לרדיו שמנגן ומשדר חדשות

אז אנחנו יכולים לאחוז ידיים ולרקוד כמו היינו שם תמיד

כן, מביט בשעון

לראות איך חולפות בינינו השנים

ועם כל דקה שחולפת, כל שנייה שחומקת

את משתנה ומשנה כל כך הרבה

אני אמרתי כל כך הרבה מילים

איך את יודעת לאחוז בהם , להחזיק אותם חזק

ואני בתגובה תופס חזק את הקסם שלך

כן בדיוק כשמשהו נגמר, בדיוק משהו מתחיל מחדש

משהו נגמר , משהו מתחיל ושנינו עומדים באותו מקום

השמלה הכחולה

פתאום התחיל לרדת גשם

הרדיו בחדר הפסיק לנגן

נכנסת עם שמלה כחולה

לא חיכית שאהיה מוכן, מבט אחד אמר הכל

חברים באו ועזבו

האוכל שבישלת נגמר

שאלתי את עצמי מיליון שאלות בלי קול

פחדתי שתעני לי על כל אחת מהן

בספרים שקראתי אין כבר גיבורים

אף פעם לא אמרתי לך איך זה נגמר

עכשיו עם השמלה הכחולה יצאת החוצה

הגשם התחזק, הלכנו מהר ונרטבנו

נזכרתי בפטפון הישן עם התקליטים השרוטים

נברשות גדולות למנורות קטנות וטפטים ישנים

זוכרת איך היינו יושבים בסלון, מחכים לשמונה

רואים חדשות וממשיכים משם לבד 

עכשיו, מבט אחד אומר הכל

ואת שותקת ממילא

לא מדברים יותר , לא מרגישים דבר

ואם פעם דיברנו, תגידי לי איך זה הרגיש

לא היינו קורבנות, לא הסכמנו לתוויות

כל אחד אמר משהו, בסוף החלטנו לבד

זוכרת איך רקדנו באמצע הסלון

החברים באו והלכו, נשארנו עד הסוף

פתאום התחיל לרדת גשם

הרדיו ניגן שיר ישן

יצאת מהחדר עם השמלה הכחולה, כמו אז

נשארתי רק עם התחושה 

על בית שלא היה ואת עם שמלה שאין לך 

אהבה היא אידיאולוגיה

אמרת שהאהבה שלנו היא אידאולוגיה  

אז השארתי את הרדיו דלוק כל הלילה

קיוויתי לשמוע את השיר שלנו

להתחיל לצעוד לאט ומשם להמשיך

בשולי האוטוסטרדה הארוכה

נשארו עדיין שאריות של כלי רכב ישנים

לא בדקנו אם נשארו בהם זיכרונות

כמו בכל סיפורי האהבה חסרי הרחמים

אנשים אוהבים את החלומות שלהם גדולים

שלנו נוטה ליפול ומתפרק

קראנו לשריפים הגדולים

אולי הם יעזרו לנו למצוא עדים וראיות

את אמרת שהאהבה שלנו היא אידאולוגיה

מניפסט מספר ישן

עם הזמן למדנו להבחין בין משפטים אמיתיים

למילים שנכתבות רק בשביל למלא את החסר

עכשיו העיניים נעצמות

אנחנו רואים רק את מה שניתן

לא מפספסים נקודות , לא בוחרים לשכוח דבר

כן,  האהבה שלנו היא אידאולוגיה , הם יכולים להסתכל לנו בעיניים

זה מה שהם ייראו 

אם אידאולוגיה אז למה לא אהבה? 

פעם בשנה אנחנו עוד אוהבים

את מסדרת את המיטה לקראת שינה

אני מביט מהמרפסת

על הילדים שרוקדים בלי צלילים בגינה

תמונות שכאלו, מיד מעלות זיכרונות

אני מנסה לחמוק מהן

כמו לוליין שבורח מהסכינים

אני לא אומר לך כלום

ימים שלמים אנחנו מעבירים בשתיקות

לעיתים המבט הזה

הוא כל מה שיש לנו,

כדי להוכיח לעצמנו

שאנחנו עדיין כאן

הרדיו דולק,

דיווחים ראשונים על נעדרים

אני כבר לא סופר

לילות בלי שינה

ימים ארוכים

אבל פעם בשנה אנחנו עוד אוהבים

מתחבקים חזק

אחר כך הולכים לישון

בבוקר קמים, אותו דבר

את מלטפת את פניי, כשאני ישן

הזיפים מתעמרים בך

את לא נלחמת בהם יותר

אני מתעורר ומוצא אותך, מביטה בי

בלי שאלות

רק עשן מסתלסל מהסיגריה שהדלקת

את מעבירה לי אותה ואומרת

תראה, פעם בשנה אנחנו עוד אוהבים

אני כבר לא סופר

את הימים האבודים

לכל מקום שניקח, תמיד נשאיר משהו לא גמור

עכשיו, את קוראת לי

ואני בא אל החדר

מביט בך, זוהרת מחדש

מחר בבוקר, כשכל התהילה תיגמר

שוב נחזור אל אותם כתמים

השתיקות המוכרות, הימים הארוכים

ואני אעלה זיכרונות בלי לומר לך מילה

פעם בשנה אנחנו עוד אוהבים

עכשיו נחכה עד הפעם הבאה

זה קורה לפעמים, כשנמצאים הרבה זמן ביחד, אז פעם בשנה עוד מרגישים אוהבים 

הכל מקרי

אספנו את הדברים שלנו במהירות

יצאנו החוצה

האישה הזקנה ראתה אותנו ולא אמרה מילה

פעם היינו מדברים איתה, נכנסים אליה הביתה

היא היתה מגישה לנו קפה ועוגה

הדלקתי את האור בחדר המדרגות

את פחדת ששכחנו את הדברים החשובים

אני לא זכרתי מה הבטחתי לך אתמול

מילים התנגנו לי בראש, שירים של אחרים

אני כבר לא מקשיב למוזיקה, רק שיחות מקריות וסיפורים

הכל מקרי, הכל מקרי, הכל מקרי

לא מאמין יותר למילים, לא מנסה להבין את סוף המשפטים

ואת, לא מבטיחה לי דבר

אם תהיי פה מחר

הכל הרי מקרי כאן

נכנסנו לרכב, נסענו במהירות

ברמזורים אדומים , הרגל רעדה על הגז , מוכנה

את שתקת והרדיו ניגן

באמצע דיווחים על מהומות ממקום אחר

הכל בסוף מקרי

גם הזרות שלנו, גם הדרכים

בסוף הרי נפגשים

הכל מקרי

הכל מקרי, הכל מקרי, הכל מקרי

לא מאמין יותר למילים, לא מנסה להבין את סוף המשפטים

ואצלך זו תמיד כוונה ברורה

את מושיטה לי את היד ומסמנת , תחנה בצד

באמצע שום מקום, מביטים על השדות

שני חקלאים עומדים בצד ונחים

פתאום את אומרת, הכל מיותר

בוא נחזור, נתחיל מהתחלה

ואני חושב, הכל מקרי

גם הזרות שלנו, גם המקרים

אנחנו לא ננסה לתקן דבר

השכנה הזקנה תחכה לנו עם קפה ועוגה

הכל מקרי, הכל מקרי, הכל מקרי

לא באמת צריך להסביר שהכל כאן מקרי , נכון? 

אמיתיים

כל הערב נסענו הלוך ושוב

בלי להוציא מילה

מחשבות התכנסו בתוכנו ועזבו בשתיקה

לא חשבנו מה אנחנו רוצים בכלל

כל המילים שהוצאנו לפני כן לאור

נשארו בחשכה, מחפשות הסברים

ורק אנחנו נסענו הלוך ושוב

לא עוצרים ולא חונים

מדי פעם שלחת יד ובין לבין מבט

יכולתי לרגיש את החולשה שלי

כמה שאת רגועה , גם שהכל בורח לצד
הדלקתי רדיו להקשיב, אולי אנחנו שם מתמודדים


זיכרונות וגעגועים נשרפים לאט
אני לוקח איתי רק את המכתב שכתבנו מזמן
מביט עלייך דרך המראה
ואורות של חלונות ראווה שמוכרים הכל נכנסים לי לעיניים


נוסעים הלוך ושוב כל הערב
זוגות חוזרים הביתה
בתי הקולנוע מתרוקנים מאדם
עוד מעט העולם יהיה שלנו לבד


דמיינו סרטים גדולים
היינו כוכבי יחיד
אבל בדרך משהו קרה
הסרטים נעלמו, המציאות חזרה בלבוש מקביל


לא מפרשים, לא מסבירים
נוסעים הלוך ושוב עד הסוף
מילים כתובות אצלי בראש
כשנגיע, אספר לך איך זה מרגיש לכתוב


את מלטפת את פניי
מעירה הערות על קסמים
אחר כך שואלת אם אנחנו אמיתיים
את באמת מחכה לתשובה


אנחנו עושים את הדרך הזאת הלוך ושוב
מהנקודה הזו להתחלה ובחזרה
כמעט כל ערב מחדש
עד שאנחנו עוצרים בבת אחת


את שואלת אם אנחנו אמיתיים
מביט על השעון
זה לא יכול להיות דמיוני
גם לא פחות או יותר, אפילו לא חלקי


כל ערב נסיעה דומה, הלוך ושוב כשרק אור של חלונות ראווה מאיר אותנו